כותרות TheMarker >
    ';

    יוסי קווטינסקי כותב על הכל

    בלוג שנותן במה הן לצד העסקי והן לדעות שלי על כל דבר שרק אראה לנכון. מקום להביע הגיגים , מחשבות, דעות ועוד הרבה ובין השאר לספר על עיסוקי

    לכל המגיבים, אני מבקש להשתמש בגודל הפונט האחיד, לא אות שמנה, אות רגילה - כולנו שווים וכמו שאני כותב בגודל אות רגילה - אני מבקש מכולם - תכתבו בגובה העיניים באות הסטנדרטית ולא אות שונה. תגובות בפונטים שונים מוגדלים או שמנים - יוסרו, כולנו שווים ואין פה מישהו עם גדול יותר או שהוא שווה יותר

    מגיבים בבלוג שהם משתמשים פרטיים / אנונימיים מתבקשים לא להגיב בפורום זה. אדם בלי זהות ואו אחד שלא מוכן לקבל תגובה לא תתאפשר לו הזכות להגיב בבלוג זה. הדבר נובע מכך שאנשים שאין אפשרות להגיע אליהם על מנת להעיר להם אם כתבו משהו לא ראוי לדעתי והם מסתתרים בדרך כלל אחרי שמות בדויים ומרשים לעצמם לכתוב, להכפיש ועוד.

    מוכן לקבל כל תגובה, רק מאנשים שיש להם "זהות" ויש אפשרות לתקשר איתם.

    0

    לסייע לאחר מבלי לקבל פרס גם אם צריך לוותר

    0 תגובות   יום חמישי, 7/2/19, 23:51

    כל אחד שקורא פה יודע שכיום אני בעל מוגבלויות, צרות שלא אפרט ולקות שמיעה קרובה ל 100 אחוז.

     

    אני קורא בימים האחרונים ובכלל בשבועות האחרונים, המון סיפורים על אנשים שעוזרים / עשו מעשים מופלאים לטובת בעלי מוגבלויות כאלה ואחרים, וכולם משתהים, מתפעלים, משתפים כאילו איזה שהוא דבר אדיר נוצר והתקיים.

    אני לא מצליח להבין, למה.... שמישהו עוזר למישהו אחר שקשה לו כי נפלה עליו צרה, כולם כבר פה מוחאים כפיים, משתפים, מהללים, משבחים וכו' וכו. 

    לדעתי הדברים האלה נמצאים בטבע האדם ואני לא חושב שצריך לעשות חגיגה מכל אחד שעזר לבעל מוגבלות, לאדם שקשה לו ככה וככה ועוד ועוד.

     

    ולמה אני אומר את זה ?

     

    לפני יותר מ 20 שנה, שעוד שמעתי טוב, הלכתי לקנות בגדים בחנות טופר. טופר זה בעצם היה אז מה שהיום זה קסטרו, לא שזה אותו מותג , אבל, אז הם היו שם הדבר בחנויות הבגדים הזולות והטובות כמו קסטרו.

    הייתי אז בתקופת דיאטה חריפה, ירדתי אז הרבה קילוגרמים ו... .רצה הגורל שהוזמנתי לחתונה של חבר טוב והייתי צריך בגדים.

    הגעתי לחנות, באותו יום של החתונה, בשעות הצהריים, קניתי את הבגדים, ואז המוכרת אמרה לי.... תמלא פה טופס, רשום את פרטיך ואולי תזכה בחוויה של החיים. היא אמרה אז שהתחרות זה היום האחרון שלה.

     

    טוב, מילאתי את הטופס, הגעתי הביתה ואחרי שהחלפתי לבגדי המלך נסעתי לחתונה.

     

    יומיים אחרי פתאום טלפון לבית ההורים שלי. 

     

    חיפשו אותי ו....... הודיעו לי שזכיתי בחבילת 12 ימים נסיעה ללונדון, הופעות רוק ופופ הכי גדולות, טיסות, מלון וכדומה והכל על חשבון הזכייה. אמרו לי שאני מצטרף לקבוצה שכבר סגורה ואני אהיה האיש שיצורף ואני הזוכה הגדול בפרס.

     

    מה עושים ? אני בדיוק חדש במקום העבודה - ובעבודה אמרו לי - סע יוסי, סע אל תדאג.

     

    עוד יומיים נוסעים, ואני יוצא לדרך.

     

    מגיע לנמל התעופה בן גוריון, פוגש את הקבוצה ומסתבר לי שם ש.....

    הכל זה חבר'ה צעירים ויותר מזה גם בחור נכה על כסא גלגלים ובת זוגו הדקיקה.

     

    עברו כמה דקות ופתאום פונים אלי ושואלים אותי באם אסכים לסייע תוך כדי הנסיעה לבחור עם כסא הגלגלים לאורך כל הנסיעה.

     

    התשובה הייתה אחת.

     

    כן.

     

    הבנתי שבת הזוג שלו לא מסוגלת להסתדר בחו"ל עם הכסא גלגלים ולכן אמרתי שברצון אסייע להם ואעזור להם עד כמה שרק אוכל.

     

    ידעתי באותו רגע, שהחופש הזה עומד להיות שונה מאשר חשבתי, כי חשבתי שיהיה לי זמן גם לעצמי, אבל העדפתי לתת את כל כולי לטובת הבחור עם הכסא גלגלים, שידעתי שהוא זקוק לי יותר מכל דבר ואם אני לא אסייע לו , כי כל האחרים הם צעירים אז הוא לא יהנה מהנסיעה.

     

    כך, לאורך כל הנסיעה, לאורך כל ההופעות, לכל אורך המסע שלנו של ההופעות, במקום למצוא את הזמן לעצמי ולהנות לי בדרך שלי, הפקדתי את עצמי לעזור לבחור ולבת זוגו להתנייד בתחום לונדון להופעות, מההופעות, לא יכולתי להעדר, להבריז, אם הוא רצה פיפי אני הייתי צריך להוביל אותו (כמובן שבת הזוג סייעה לו במקומות אבל אני הייתי איש הלוגיסטיקה המלא), לא יכולתי להתחמק אם היה לי משעמם, הייתי צמוד אליהם והאמת, עשיתי זאת מכל הלב.

    מודה, ייאמר לזכות ה"לונדונים" והמשטרה שם וכל המקומות, ברגע שהגענו למקומות, נפתחו בפני הבחור עם הכסא גלגלים כל הדלתות, עזרו, סייעו, ואין מילה אלא רק שבח והלל, אבל בין לבין..... המשימה הייתה עלי במיוחד שהיו עליות, ירידות, תנועות ברכבת, מטרו ועוד והכל...... אני וכוחי בי ודאגתי שהוא יגיע לכל מקום.

     

    הם לא הציעו לי כלום למען ההגינות אגיד, אם אהיה קצת יותר מוזר אגיד לכם שאפילו לא הזמינו אותי לכוס תה או עוגיה, אולי זה מראה משהו אבל האמת, לא הטריד אותי הדבר הזה ואפילו לא חשבתי על זה. חשבתי רק - איך אני דואג שהוא יגיע, יחזור, ויותר מהכל הוא ובת זוגו יהנו.

     

    היו מקומות שזה היה לי משתלם, לא אשקר, כי שמו אותו במקומות מיוחדים לכסא גלגלים ואז זכינו לראות הופעות מנקודות תצפית טובות יותר.

    היו מקומות.... אוי....

     

    בין ההופעות שהיינו היה מופע פארק של 16 שעות 40 קילומטר מלונדון, מבחינה של דחיפת העגלה שם בין תחנת הרכבת למופע...  גהנום אבל לא אמרתי מילה ועשיתי הכל באהבה.

    בין ההופעות היו גם הרולינג סטון, פינק פלויד, פרינס ועוד חלק ראיתי באופן מדהים וחלק ראיתי כחלק מהגהנום כי אחרי שדחפתי אותו למקום העיפו אולי לכל הרוחות ואמרו שאחזור לקחת אותו בסיום......

     

    אבל

     

    הכל נעשה באהבה, את חירותי והחופש שלי בזמן הנסיעה איבדתי, את האפשרות קצת להיות עם עצמי ולבלות בדרך שלי, איבדתי

     

    האיש .... בסיום אפילו לא אמר תודה על כל העזרה לא הוא ולא בת זוגו וראו בזה כאילו זה היה חובה שלי. האמת זה היה מגעיל אבל ..... אני בתוכי ידעתי שאני עושה את זה עם המון אהבה.

     

    ראיתי את זה כדבר שהוא מבחינתי הנכון ביותר לעשות, הראוי ביותר לעשות ווהאמת, הדבר נעשה מכל הלב, מכל הנשמה והאמת, עשיתי את זה לא בשביל במקרה לקבל איזה שהיא הטבה, ... כן ציפיתי שבסוף... יגיד תודה.

     

    אני רואה בדברים מסוג הזה - חינוך של אדם לתת למען מי שצריך את העזרה.

     

    אני יודע, שאני מהנסיעה אולי נהנתי מההופעות, אבל בתכלס, פיספסתי אותה לעצמי וזאת כי נתתי את כל כולי וכל שעות שהיו צריכים וגם אם הם רצו ללכת לקניות או משהו אני האיש שעזר להם להגיע לכל מקום וכל פינה.

     

    אני בחפץ לב עשיתי זאת כי כך חונכתי.

     

    הם כנראה לא חונכו להגיד תודה. לא ביקשתי יותר ולא ציפיתי ליותר.

     

    אבל יודע היום שכל מה שנעשה אז, לא היה בשביל שיגידו לי תודה, אלא כי זו דרכי לעזור לכל אדם באשר הוא שזקוק לעזרה ואני יכול לתת אותה ונתתי אותה עם המון אהבה.

     

    אם זה היה היום, אולי היו כבר כמו שעושים על כל דבר טוב ישר מליון שיתופים.

     

    אבל שם, לא אמרו תודה, הגיע היום האחרון, כל אחד דאג לתחת שלו, לאחר שהבאתי אותם לשדה התעופה ודחפתי את העגלה שם לשדה, הם הפנו את גבם, מצאו את מקומם ואני מבחינתם הייתי רוח ואדמה.

     

    עשיתי הכל בלב שלם, לא בשביל לקבל פרס.

     

    אני חושב שכל אדם שעושה מעשה טוב, עושה אותו כי כך הוא חונך מהבית, כך הוא חונך לעזור ולתת את עצמו למען האחר שזקוק לזה , לא צריך את כל הפרסומים שעזרתי ל... וסייעתי לו

     

    פשוט, צריך להיות אדם ולעשות את מה שהלב אומר והנשמה.

     

    כל פרסום של הדברים האלה.... לטעמי מיותר

     

    מה שחשוב זה מה שנשאר בלב, ומבחינתי נשאר המון טוב, כי ידעתי שבזכות העזרה שלי, הבחור שהוא בעל מוגבלויות קשה, זכה לראות את כל ההופעות, הגיע לכל דבר בזמן, עשה קניות, אכל במסעדות יוקרה עם בת זוגו, והיה מאושר באדם.

     

    יכול להיות שמישהו מכם יגיד, אוי, איזה איש חוצפן הנכה הזה היה, לפחות היה מזמין אותך, ואני אגיד לכם גם אם אתם אולי צודקים

     

    את מה שעשיתי, עשיתי מתוך הלב ולא בשביל שישלמו עלי או לקבל פרס.

     

    הנתינה היא ערך עליון.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      יוסיקווטינסקי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין