השבוע ציינו במוסדות החינוך את יום המשפחה (לשעבר, יום האם). באחד מהאתרים ברשתות החברתיות, ערכו סקר האם לדעתנו צריך לבטל את יום המשפחה. מידי שנה אנו ההורים מתבקשים לצייד את ילדינו בתמונות אושר משפחתי לגן או לכיתה, והזאטוטים מבינים מגיל צעיר שיש שווים ושווים יותר. אני כמו מרבית המשיבים, הצבעתי בעד בטולו.  

השנה, שבוע לפני היום המיועד, ביקשה המחנכת שנכתוב ברכה לילדינו לכבוד יום המשפחה. יום לפני היא ביקשה שוב, והסבירה שבגלל ההיענות הדלה, יתכן שתוותר על חלוקת הברכות, כדי שלא יהיה מצב שחלק מהילדים לא יקבלו ברכה. מזל שהמחנכת ניחנה ברגישות רבה. למרבה הצער, לא תמיד זה כך.

לפני מספר שנים השתתף האחיין שלי, בנה של אחותי ז"ל במסע לפולין. במהלך ההכנות התבקשו ההורים לכתוב לבנם מכתב אישי, שנועד לחזקו במהלך המסע הקשה. הכוונה שעומדת מאחורי הבקשה לכתיבת מכתב, ראויה מאין כמוה, אך נסו לדמיין את הכאב של אלו, שהמסגרת המשפחתית שלהם התפרקה. את הכאב הזה חשתי כבר קודם, במסיבת הסיום של בית הספר היסודי של ילדיה של אחותי ז"ל, כשילדי השכבה עלו לבמה ושרו "אמא , הו אמא חבקיני חזק, ולעולם לא ניפרד".  נכון, מרגש. רק אני לא יכולתי לעצור את הדמעות.

גם השנה, לא עבר היום הזה ללא דמעות.

כאן הברכה שהכנתי לבתי:

ביתי, שהתרגשה מאוד, אמרה לי "אני יודעת שאת הכנת את הברכה, וצירפת את אבא, אבל ד' (חברתה של ביתי) בכתה, כי רק אמא שלה בירכה אותה ליום המשפחה".

בכל זאת, למרות שאני מתנגדת לעצם קיומו של היום הזה, התרגשתי מהסרטון של אבי גבאי, שאמנם פורסם לרגל הבחירות, אבל כולו תודה נהדרת של בן אוהב, לאמו שתחיה. מחמם את הלב ומרגש.  קישור כאן.

אני כבר לא במערכת החינוך, אבל הנה הצעה ממני, אחת העם: אפשר לשנות את היום למתכונת של יום "תודה", ביום הזה הילדים יכינו בעצמם יצירה ויקדישו אותה למי שיבחרו: לעצמם, לחבר, למורה אהוב(ה) או לאלו שמטפלים בהם ומגדלים אותם באהבה ובמסירות.

מה דעתכם?