חדר דל מראֶה, אמצע שנות התשעים, אני יושבת במעגל עם ששה עשר גברים במצבי צבירה שונים של גמילה מהרואין. איך הגעתי לכך? עברתי הכשרה יקרה ורבת שנים באחד ממקצועות הפסיכותרפיה. אני מנחה קבוצה במרכז גמילה ממשלתי ואמורה "לעזור" למטופלים הללו, שמסתכלים עלי בספקנות של אריות בספארי שהניחו לפניהם גפילטע פיש. הם יכולים לבלוע אותי שלמה, בלי פלפל ומלח, ואני לא יכולה לברוח. מכיוון שמתברר מהר מאוד שרק אלוהים יכול לעזור להם, והוא אכן עושה זאת לדבריהם, מה שאני יכולה להציע להם הוא רק מעט בידור. לסבר את האוזן המקצועית נקרא לזה ביבליותרפיה. יעני, לספר סיפורים.

בדומה לקומזיצים סביב המדורה בתנועת הנוער (שלב שפסחו עליו המטופלים), הסיפורים נוטים להיות מלאי אימה, לעסוק בתופעות על טבעיות, וגם מדי פעם, להכיל דמויות מיתיות של נשים מפלצתיות.

אליאס פונה אלי: "את מאמינה שיש שטן?" אני חוככת בדעתי ומחליטה להשאיר ראש פתוח בעניין. "אני השטן!" אומר אליאס, גאה והחלטי. "שני כמרים אמרו לי את זה."

מסתבר שאליאס הוא ערבי נוצרי מלוד, בירת הסם לנצח נצחים. והוא שוטח את סיפורו בפני ובפני הקבוצה כולה:

"כשהביאו אותי לכנסייה כדי להטביל אותי, איך שהכומר שם אותי באגן הטבילה, השיש של הכיור נחצה לשניים. נשבר. כולם מסביב היו מזועזעים והכומר אמר: 'הילד הזה - זה השטן!'"

אני מגייסת את האמפטיה שלי וחושבת איך אמורים להתנהל חייו של ילד שמונחת עליו סטיגמה כזאת מאז היה רך בשנים, אך אליאס לא רוצה להישאר בשנות ילדותו, שהיו מזמן, כך הוא אומר, ולכן לא חשובות לסיפור שלנו, ומדלג לאחד מנסיונות הגמילה שלו מהרואין. גם לכנסייה הנוצרית בארץ יש איזה מרכז גמילה, והם קיבלו את אליאס.

"אבל מה, הכמרים האלה, אפשר לעבוד עליהם. היינו שלושה בחדר. ואני ועוד חבר, כל לילה ברחנו דרך החלון, הלכנו להשתמש וחזרנו. הבחור השלישי, זה שלא בא איתנו, חלם חלום נורא. בחלום בא אליו השטן כדי לקחת אותו לגיהנום ולזרוק אותו לאש. הוא נורא נבהל, ובבוקר הלך לכומר אחד וסיפר לו על החלום ובכה, ויצא ממנו גם שאנחנו בורחים בלילות להשתמש. תיכף ומייד באו לסלק אותנו. והכומר האחראי עמד שם, הצביע עלי ואמר: 'אתה השטן!'"

אליאס אומר "אתה השטן!" בטון רב רושם ואז ממשיך: "אז את רואה? שני כמרים קבעו שאני השטן, אז אני השטן."

אני מעכלת את משמעות הסיפור של אליאס, ואז רוכנת כלפיו בהבעה שיש בה את כל הדאגה הטיפולית שהוכשרתי לגייס, ואומרת: "ואיך אתה מרגיש עם זה?"

"אני? רגיל!" הוא מושך בכתפיו, "סתם. לא משהו מיוחד."