כותרות TheMarker >
    ';
    0

    דברי יום־יום מקושקשים ומטונפים

    0 תגובות   יום חמישי, 14/2/19, 21:49

     

     

     

    המסך כאן דולק זה עשרים וארבע שעות, אני כותב ומוחק, כותב ומוחק, כי יש בתוכי משהו חזק שלא מאפשר לי לעשות כלום, והוא עוקר משמעות מכל מצב, כוונה, רצון, מעשה, ועל־כן שוב מתחיל אני, ושוב אין אני יודע אם יעלו אלה המלים אל הרשת, שמא לא יעלו, שהיו התחלות רבות, כפי שכתבתי, כמה מהן אפילו טובות, אבל ההוא בא, וגרם לי למחוק. עם זאת, ניקיתי עכשיו אבק, אני אוהב לנקות אבק, הוא מצטבר כל־כך מהר, הכלב, אולי על כן נקרא אבק, כי לנקות אותו זה מאבק, וכשמנקים אבק ממשטחי חיינו, משהו מבפנים עובר גם הוא תהליך ניקוי, מתבהר מעט, ומה שנראה חשוך ואטום וחסר משמעות, פתאום פחות חשוך, פחות אטום, ותחושת חוסר המשמעות נחלשת. 14:24

     

    אז שיחקתי קצת שחמט, ניצחתי שמונה משחקים, הפסדתי שניים, כך שבמאזן הכולל של משחקי היום ידי על העליונה במובהק, וזה נחמד מאד, אבל מה שבאמת נחמד הוא שפתאום השחמט חזר לספק עניין ותוכן, וההוא, העוקר, כבר לא מחשיך לי את המשחק, שבימים האחרונים לא יכולתי לשחק, שלא היה טעם בלהזיז מלכים ומלכות על הלוח המשובץ, והנה, חזר הטעם לזה, ואולי יחזור גם לעוד כמה עניינים, שהקיום כל־כך ריק לי, סתמי ומיותר, וזה מסוכן, שלא השכלתי בחיים האלה כלל, לא השכלתי לדעת שאי אפשר רק תוכן ועניינים פנימיים, וצריך גם חיצוניות, צריך כלי שיחזיק את הברכה, את היצהר, את היין, השמן, הדבש, מה שלא יהיה, צריך כלי, וצריך לבנות אותו ולשמור עליו, לתחזק, להוקיר, ואני כל אלה לא עשיתי כלל, ואין לי כלי, ששברו את הכלים, ולא משחקים, ופזמון הילדים החביב הזה, התמים, הופך כל־כך עמוק ומלא סודות, פזמון קבלי ממש, שהוא מלמד שעל מנת לקבל יש ליצור כלי, וגם על מנת לתת, שפעולת היציקה מכאן לכאן מצריכה שני כלים לפחות, ובאין כלי – מי יצוק מה?

     

    העולם הפך רועש עד בלי די, מחריש אזניים, המון מלים אבדו משמעות, למצער קבלו משמעות חדשה, שמעתי פעם סיפור מאיזור הדמדומים, איש אחד שצריך ללמוד את כל המלים מחדש, שכולם מדברים מוזר, אשתו אומרת לו שהילד לא אכל את הדינוזאור, והיא מתכוונת ארוחת בוקר, והוא לא מבין מה קורה איתה, אבל אז הוא מגלה שכולם כך, ורק הוא נותר מאחור, לא שינה את דיבורו, ובסוף הפרק הוא פותח מילון ילדים, מילוני שכזה, ומלמד את עצמו את המלים החדשות, שאחרת יאבד וייחשב משוגע, וזה פחות או יותר מה שקורה כאן, אצל הדינוזאור הזה. 15:34

     

     

    לא דיברתי ימים שלמים, זה לא קל, עכשיו אני שוב מדבר, וזה מקל מאד, שאפשר לצעוק את תסכוליך, את כאביך, את צדקתך, שהיא רגעית, כמובן, ואין היא כצדקתו, שהיא לעולם. חזרתי מכמה סידורים, ונראה כי אלה המלים יעלו בסופו של דבר אל הרשת, כי הנה, נרגעה קצת סופת נפשי, וחכמתי הדלה שבה למקומה, ויש בכוחי להפסיק ולהתחיל ולהפסיק ולהתחיל, ולא למחוק ולהשמיד ולאבד, כפי שהייתי קודם לכן. 

    ראיתי קצת פרקים של לואי, יש שם סצינות יפות עד מאד, מכמירות לב ממש, הוא מנסה, וגם מצליח, לצלם סצינות ריאליסטיות מאד לצד סצינות מופרכות לחלוטין, ממש על גבול הריאליזם הפנטסטי, כאילו ויתר על הבינוני, וחי בקצות הקיום. שוב ושוב צפיתי בו ובשתי בנותיו אוכלים צהריים במסעדה, השיחה מאד נעימה, הבת הגדולה אומרת טייראני, ולא טיראני, והם מקיימים דיון קצרצר בעניין הגיית המלים באנגלית, ומאוד משך את לבי האופן שבו היא מסתכלת עליו כשהוא מדבר, וגם כאשר היא מסבירה את עצמה. שני אנשים מדברים. אחר־כך הוא לוקח צ'יפס אחד מהקטנה, והיא מוחה, וגם זה נעשה באופן נעים ומתוק, הוא ממסה אותה בעשרה אחוזים, והיא, עם השכל הקטן והחד שלה, מקיימת מרד מסים זעיר, ואחרי שתיקה קלה הן שואלות אותו מתי תהיה לו חברה, והגדולה אומרת שהוא כנראה מחפש את האדם המתאים, והקטנה מאשרת. כל זה לוקח דקה וחצי בערך, וזה נוגע ללב ומתוק מאד. אני חושב שצפיתי בזה כעשר פעמים, בוחן בכל פעם דבר אחר, עד שלבסוף בחנתי את הרקע. 

    האורז והירקות מתקררים כעת, עוד מעט אוכל קצת, ואחר כך אשוב לכאן, לקשקשת הנדרשת מתוכי אל תוכי.

     

    שמעתי קצת גשם בחוץ, הלילה אצא לטייל בגשם, אחשוב על דברים, אלה הם תמיד אותם הדברים, אם זה בגדול אז אלוהים ומתמטיקה ואסטרונומיה, או תהיות על ראשית השפה, ואם בקטן אז בדידותי ויחסיי הגרועים עם בני משפחתי וחבריי, שאת כולם כמעט דחיתי מעליי, ורק נותרו שניים או שלושה. אטייל, עוד צעד ועוד צעד ועוד אחד, אסתכל על בניינים ורחובות, יש כמה יפים במיוחד כאן בעיר, הרחוב היפה ביותר בעיני הוא רחוב יבנה, שכולו שכיות חמדה ארכיטקטוניות, ורק בניין מספר 4 ובניין מספר 6 עדיין זוקקים שיפוץ. ויש עוד כמה. בבניין 4 גר פעם רבי יהודה לייב הלוי, מחבר פירוש הסולם, איש גאון, קדוש ממש, שערים רבים רבים פתח לנו בחכמה, וזכותו מאירה לנו באור יקרות מתוך כתביו. אני אוהב לעמוד שם, על יד הבניין, לחשוב עליו כותב את פירושו. רחוב אחד העם, החוצה את רחוב יבנה, גם הוא יפה מאד, ובכלל, האזור הזה, מה שנקרא רובע לב העיר, עובר שיפוץ מסיבי, וזה ניכר ונעים מאד לעין. והגשם ישטוף אותי קצת, אבל לא יטהר, כי המת אבי־אבות־הטומאה הוא, ואני, לדעתי, מת.

     

    יום אחד אמות במובן היום יומי של המלה, וזה יהיה היום הנהדר ביותר עלי אדמות. בניו־יורק יפלו מלחים ואחיות אלה על צווארי אלה וצלמים זריזים יעלו תמונות לרשתות, השמש תאיר באור יקרות, אבל לא תכה בעצמה חזקה מדי, נשרים יקלו ואריות יגברו, גלמים יהפכו פרפרים, בתולות תוודענה, נכים יקומו מכסאותיהם, עיני עוורים תפקחנה, נשים תכרענה ללדת, אבל עצב לא ילווה עוד את מהלך הלידה, אסירים ישוחררו ויהפכו חברים תורמים ומועילים, חולים יירפאו מתחלואיהם, פקקים ישתחררו, ונמאס לי מעצמי עד מאד, ושוב אני כותב ומוחק, וכותב ומוחק, ודי כבר עם זה.

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה