כותרות TheMarker >
    ';

    הגירוש מגן-עדן

    ידוע שעיקר האמונה היהודית נעוץ בקיום עולם הבא על כל הנגזר ממנו: גן-עדן, גהינום... מי שעושה מצוות, קונה לו לאחר 120 מקום טוב בגן-עדן, ואבוי למי שעושה רע ומה שמצפה לו בעולם הבא... מאידך, רואה האמונה היהודית בעולם הזה כפרוזדור, היינו כמעבר זמני שמשמש את האדם לתקן בו את מידותיו ולקנות בהם את חייו האמיתיים והנצחיים בעולם הבא.

    אם כן, "עולם הזה" הוא מרחב "החיים הזמניים" של האדם, "עולם הבא" הוא מרחב "החיים הנצחיים", כאשר "המוות" (הסתלקות האדם מהעולם הזה) מפריד בין שני העולמות. זו כאמור עיקר האמונה של הדת היהודית ושל עוד דתות; ומי שכופר בעיקרים האלה - כופר בעיקר.

    נכנסנו כבר למאה ה-21, ימי הביניים מאחורינו. הדמוקרטיה היא בשורת העידן המודרני והביאה עימה את חופש הדעה והאמונה: כל אדם באמונתו יחיה... כלומר זה לא ביג דיל לכפור היום בקיום אלוהים או בקיום עולם הבא; אף אחד לא יעלה את הכופר על מוקד, ואפילו קיימת האפשרות להיות נאור וכופר וכשר ויהודי למהדרין; בחר באחת הקומבינציות, כולן תקניות.

    דווקא בגין הפתיחות הזאת, עלה קרנו של מוטיב ההגיון ומילא את מקומה של "האמונה העיוורת": אני מאמין כי אמונותי נגזרת מההגיון. גם הכופר לא נותר חייב והטעים את דבריו בהגיון ובשכל הישר.

    פירצה נפרצה בדת היהודית - קוננו חכמינו את העת החדשה והתקוממו על פיתחון הפה שניתן לכופרים בשם ההגיון וגרורותיו... אולם גם עליהם לא פסחה הפתיחות, ומוטיב ההגיון חדר גם לחדרי חדריהם. הם נזכרו לפתע שעיקרי הדת היהודית מבוססים גם הם על ההגיון ועל השכל הישר, ואם כן מדוע להשאירם חבויים בתוך ארבע אמות האמונה העיוורת! הבה נוציא את מוטיב ההגיון אל אוויר העולם ונראה אותו לכול! שכל העולם יידע על מה מבוססת האמונה היהודית, וכל יהודי יידע מהי דתו ועל איזה בסיס היא עומדת. מהפירצה המבורכת הזו יצאו ביאורים ודרשות עם ניחוח שונה המסבירים איך למה ועל מה... מהפירצה הזאת יצאו הרבה רבנים והצליחו בעזרת הקוד החדש של ההגיון לחדור אל מודעות האנשים ולדבר אליהם בגובה העיניים... זהו מקור המספר העצום של החוזרים בתשובה דווקא בעידן הפתיחות זה.

    מהפירצה הזאת יצא גדול המחזירים בתשובה הרב אמנון יצחק, נפתחו תחנות רדיו דתיות, ועידן האינטרנט נפל בזמן... ההגיון והשכל הישר יצאו לאוויר העולם לאחר שנים של מסתור. האור הצפון בדת היהודית יצא לדרך.

    מהפירצה הזאת ביקשתי גם אני להשקיף על דתי היהודית, על דת אימי ואבי ודת ילדי. פתחתי את תורתי, את תורת אימי ואבי ורבותי, ועמדתי על ההגיון והשכל הישר פנים אל פנים; שם ראיתי עד כמה מאסה התורה במושג האמונה העיוורת, ועד כמה ביקשה להרחיקנו מנגררותיו.

    אבל ראיתי שם דבר אחר הרחוק שנות אור מהאמונה היהודית המקובלת שגדלתי עליה אני ואבי ומורי ורבותי. ראיתי בפרוש שגן-העדן הוא היקום שאנו חיים בתוכו, ולא צריך למות בשביל להכנס אליו; נהפוך, מי שנשאר מחוץ לשערי הגן קורס ומת. כלומר, גם בתעודת הפטירה של משה רבינו נכתב- "הנ"ל נפטר כי יצא משערי גן-עדן בכוחות עצמו ולא הצליח להחזיק מעמד מעל ל-120 שנה בחוץ". גם אבותינו אברהם יצחק ויעקב נפטרו מהעולם מאותה הסיבה, ואת תעודת הפטירה הציגה התורה לעיני כל באופן המפורט והברור ביותר, למען נראה ונלמד ונפנים...

    פתחתי את התורה וראיתי עד כמה התרחקה היהדות מעיקרי הדת היהודית, דורות על דורות... כה התרחקנו מתורת משה בן עמרם. כה כפרנו בעיקרי הדת הזאת, לאורך דורות ודורות... במאמר להלן אני עתיד להביא את נוסח העיקרים כפי שהופיעו בתורת משה, שהוחלפו בטיפשות ובמצח נחושה על ידינו.

    תגובות (0)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    אין רשומות לתצוגה

    מאמר תגובה לרב קאופמן על מיהו 'מוייסר'

    0 תגובות   יום חמישי, 21/2/19, 23:54

    זהו איבדנו את הבתולים והלכנו לעבוד בזנות זולה, לא מתוך אילוץ אלא מתוך תאווה למין מזדמן לשמו, ואם אפשר לעשות מזה כסף מה טוב

                            Resultado de imagen para ‫עיזה‬‎

                            העיזה נופלת והסכינים נשלפות 

                                                    -          -          -

     

     

    אליהו קאופמן, רב אורתודוקסי, סופר ועיתונאי, פרסם מאמר בגנות הרב יעקב ליצמן, בעקבות פרשת הפדופילית בה הוא נחשד כמי שניסה לסייע למורה שחשודה בביצוע עבירות מין בתלמידותיה להימנע מהסגרה לאוסטרליה. מאמרו 'ליצמן, לך הביתה!' ידבר בעד עצמו. "אגודת ישראל וחסידות גור היו צריכות להקיא את האיש ליצמן מראשות רשימתן"- סיכם קאופמן את רשימתו. לציין כי לא רק קאופמן גינה את ליצמן על 'הגשת עזרה לפדופילית' כי אם כל העיתונות וכל ערוצי התקשורת – תמימי דעים היו עם קו המחשבה של קאופמן: מי אם לא ליצמן הפוליטיקאי והמפולפל- יושיט עזרה לסוטה המאוסה מאוסטרליה. ליצמן, העריך קאופמן ואחרים, "נרתם להגנת הפדופילית ולאי הסגרתה לאוסטרליה לא מעט בשל 'ייחוסה' של המתעללת השפלה לצמרת אדמו"רית, אחת החסידויות של 'אגודת ישראל', ועוד ערב הבחירות לפרלמנט הישראלי".

     

    רק איש אחד בכל הארץ יצא, בחוצפתו כי רבה, נגד ההערכות ונגד הקונצנזוס העיתונאי מקיר אל קיר, הוא כותב השורות. כתבתי מאמר בנידון אך המאמר נדחה לפרסום באתר הבית שמפרסם בו זה 16 שנה; עד כדי כך הגיע הקונצנזוס העיתונאי על אודות פשעו הנבזה של ליצמן.

     

    יעקב ליצמן, להלן נוסח המאמר, סגן שר הבריאות ויו"ר יהדות התורה, יהודי דתי בן 72 קיבל פנייה מאישה יהודיה שביקשה את עזרתו למנוע את הסגרתה לשלטונות אוסטרליה. אני לא מכיר את ליצמן, לא את מפלגתו ולא את אורח חייו, אבל אפשר להניח כי משהו פעל בתוכו למשמע המונח 'להסגיר', 'למסור'. גם אני מתפלל וחוזר מידי יום על המשפט הזה בעמידת 18: "למינים ולמלשינים ולמוסרים אל תהי תקווה". אצלנו ביהדות, לא אצל החנטרישים רודפי המין המזדמן, קיימת רגישות יתר לערך 'ההסגרה' או 'מסירה' של יהודי לקבוצה אחרת למישהו אחר, לשלטון אחר, יהא היהודי אשר יהיה ויהיו מעשיו אשר יהיו, כך אנחנו יהודים משוגעים. זה טמוע בנו אולי בגלל אלפי שנות גלות בהן עברנו את מה שעברנו וביקשנו להתקבץ יחד, להיערם בקבוצה בשביל לשמור עד כמה שניתן אחד על השני. התכונה הזאת נצפית גם בחיות ובסך הכל אנחנו חיות קצת יותר מתורבתות.

     

    ואז קמה משום מקום מדינה לקבוצה המתקבצת הזו והתבקשה לנטוש אלפיים שנות אורח חיים קבוצתי לטובת חיי חברה סדירים ומעוגנים בחוקים ומשפטים. התבקשנו פתאום להיות משפטנים עילאיים בינלאומיים וצדיקים יותר מהאפיפיור: לסכן את בנינו לטובת טוהר הנשק. לאזרח מסתננים לטובת אמנה זו או אחרת, למסור אדמות שדמינו ודם אבותנו נשפך עליהן לטובת נייר טאבו שהשד יודע את מקורו. להחזיר חצי ארץ ששחררנו מאויב מר ואכזר בקרבות דם ובמלחמה אכזרית, לאותו אויב מר ואלים שביקש אז את נפשנו ועודנו מבקש אותה.

     

    לאט לאט עלינו חבר'ה. אתה לא יכול לאלף עם בן 3000 שנה בשניות, כן 70 שנה הן שניות ואפילו חלקיקי שניות. אתה לא יכול לבקש מילד בן יומו להימנע מסוכריות ולשמור על דיאטה רצחנית אפילו לטובתו. אבל חקירת ליצמן ביחידה הארצית לחקירות הונאה לא באה במסגרת האילוף כי אם במסגרת אחרת זרה לנו שמקורה בעם זר שהשתרבב על פני הזמן אל שורותנו והזיק לנו, הרעיל אותנו ברעליו, פעם קראו לו 'הנוגשים' והיום קוראים לו ערב רב. הנוגשים האלה תפסו את ליצמן על חם והפילו אותו לפניהם כעיזה שמפילים אותה לשחיטה, וכאשר העיזה נופלת הסכינים נשלפות ורבים עליה השוחטים. אין אלה מידותנו ולא מידות אבותינו, אנו לא עומדים על דם רעינו ואם חטא וצריך לייסרו- לא מייסרים אותו בשמחה ובששון – 'פן נקלה אחיך לעיניך'; הנוגשים שבקרבנו אינם מזדהים עם המצווה הזו. (סוף מאמר).

     

    או אז הגיע המאמר של קאופמן תחתיו התפתח מעין דיון ביני לבין המחבר. זה למעשה דו-שיח יהודי-אינטלקטואלי ששופך אור על סוגייה יהודית אינטימית שביקשתי להאירה במאמר. להלן נוסח תגובתי תחת מאמר קאופמן באתר News1:

     

    המחבר לא התייחס לנושא המרכזי בסוגייה. 3 פעמים מידי יום אנו חוזרים בתפילת 18 על המילים: "למינים ולמלשינים *ולמוסרים* אל תהי תקווה". יש לתת לליצמן את הקרדיט שפעל מתוך המחויבות היהודית- לא למסור יהודי או יהודיה לעם אחר, יהיו מעשיהם אשר יהיו, כל עוד ניתן לבוא על עונשם בארץ. ליצמן לא יכול להכריז ברבים על המניע הזה כי הוא מנוגד לחוק אך אנחנו, היהודים, יודעים ויודעים על המניע הזה, ואני מתפלא שהמחבר פסח על הסעיף הזה על שום מה.

     

    קאופמן: נכון, הנושא הזה עולה שוב ושוב כאשר מדינת ישראל אמורה להסגיר מישהו למדינה אחרת, והרי אין בעולם עוד מדינה הקוראת לעצמה 'יהודית' ומכאן שהבעיה תמיד תהיה קיימת ברגע הגדרת הזו את עצמה 'יהודית'. בדיוק כמו הפרדוקס של 'מדינה יהודית' מול 'מדינה דמוקרטית'. לשיטת ההשקפה החרדית הטהורה הרי ש'מדינה יהודית' איננה יכולה לקום טרום גילוי אליהו ובוא המשיח אבל מי שרואה במדינה הזו 'אתחלתא דגואלה' נמצא בבעיה, ובמיוחד שהמדינה הזו חפצה לא פעם שמדינות אחרות תסגרנה אליה פושעים פוליטיים ופליליים גם יחד. אבל במקרה של הגב' הזו העניין שונה לגמרי. הנכרי האוסטרלי איננו עומד מאחורי ההסגרה אלא אלה הנשים החרדיות שבגרו מנערות וסבלו מידה ומגופה השטני של הגב' לייעפר. ההסגרה לאוסטרליה לא תעשה רע ליהודי בין הנכרים - כפי שבאמת אסור למסור יהודי לנכרים מאחר והם ללא רחמים, אלא שההסגרה הזו תעשה צדק לנשים יהודיות בנות תורה שסבלו ממתחזה ל"חרדית" ואשר פגעה בנשמת היהדות שעליה נאמר "מות יומת", כדרך העונש לאנשי התועבות. בית המשפט האוסטרלי הוא רק אמצעי בידי היהודיות החרדיות להעניש סוררת יהודה שפגעה ביהדות וחיללה שם שמים.

     

    כאן אביא מקרה דומה שאירע לפני מספר שנים בלבד. ראש סמינר לבנות בעיר אירופאית עם ציבור יהודי וחרדי גדול נחשף על ידי תלמידותיו לשעבר, בסמינר החרדי, כי אנס חלק מהן ובאחרות עשה מעשים מגונים. האיש - בן לאחד מרבני המדינה האירופאית הזו, ברח לישראל ואילו עסקני היהדות החרדית באותה עיר ביקשו את הסגרתו ביודעם ובהדגישם שהאיש צריך להישפט תחת שלטון החוק המקומי. האיש נצפה באוטובוס ישראלי ע"י שני אחים תיירים מאותה עיר והם שכנעו את נהג האוטובוס לנסוע למשטרה המקומית. משטרת ישראל אסרה את הסוטה והסגירה אותו למדינתו, שם היהודים וראשי הקהילה דאגו שיפט לחומרה. האיש כיום יושב בכלא, לאחר שעשרות נשים חרדיות העידו נגדו, ואילו לראשי הקהילה החרדית שם אין שום "נקיפות מצפון" של "מוייסר"...

     

    תגובתי: אין מצווה חלקית. כאשר רבותינו ציוו אותנו על 'מוייסר'- לא התכוונו שניקח את ציוויים על תנאי ונעשה את החישוב שלנו: את זה למסור ואת זה לא. שיקול הדעת שלהם היה מוחלט: לא למסור איש מישראל לגוים. רבותינו לא הכינו עבורנו רשימה של אנשים ומקרים. ציוויים, שוב, היה אבסולוטי פסקני, והדעת נותנת כי כוונתם הייתה דווקא ליהודים שפשעו ומעדו- לא רק שלא שילמו את מיסיהם לגויים שאף זה הוא פשע. עד כמה שידוע לי הם גם לא הִתנו כי ניתן למסור יהודי לגוי אם פשעו היה נגד יהודי ואילו היה נגד גוי אסור למסור אותו. המחלוקת שלנו, של היהדות האורתודוקסית עם הרפורמים מתגלמת בנקודה הזאת: הם מבקשים לעדכן את מצוות רבותינו ולשנותם במקצת לא הרבה- תלוי בתנאי החיים המודרנים המשתנים. הם מבקשים להכניס למצוות רבותינו שיקול דעת ואנו יודעים שכאן טמונה הסכנה.

     

    קאופמן: והרי לכבודו כמה פסיקות של גדולי ועמודי ישראל ביחס למסירת יהודי שמסכן את עם ישראל מבחינת פיקוח הנפש, וכמו בפרשיות הללו הרי שאותם סוטים וסוטות מסכנים ילדי עוללים ממש ולא כאן הבימה לפרט מאות ויותר של דוגמאות על יהודים צעירים שנפשם אבדה בגלל אותן מפלצות כמו מלכה לייפער למשל. כבר בגמרא מובא על רבי אלעזר בן רבי שמעון שהיה מוסר למלכות קוצים ודרדרים רק משום שלולא מוראה של מלכות היו הליסטים בולעים את את ישראל עמך חיים. ההתניה של רבי אלעזר הייתה ו"חקרת ודרשת". ופעם אחת הסגיר ולא בדק ואח"כ הסתבר שהיו אלה אב ובנו שבאו על אישה ביום הכיפורים שחל בשבת. עד לכאן הגיעה הסיעתא דשמעיה שהייתה לרבי אלעזר בלכידת הקוצים והדרדרים הללו רק משום שכיוון ליבו לשמים.

     

    אחלוף על עוד המון דוגמאות ואגיע לפרשה של אליעזר בן יהודה בימי השלטון הטורקי. הלה קרא - לקראת חג הנוכה, לחולל מרד יהודי לעצמאות נגד הטורקים. הראשל"צ - ה"ישא ברכה", והרב שמואל סלנט מסרו אותו למלכות משום שסיכן את היהודים לנפשותיהם משום המרידה בטורקים.

     

    גם בימי שבתאי צבי שר"י הוציאו רבנים אשכנזים וספרדים פסקי הוראה להסגירו לטורקים וכך הוא אמנם נעצר. יש כלל ויש יוצא מהכלל, יש "הפוך בה והפוך בה" ופיקוח נפש דוחה הכול. דרך אגב, הכלל שלא להסגיר יהודים למלכות נכרית נפסק ע"י גדולים בדור האחרון גם בעניין אי הסגרת שומרי מצוות לשלטון הישראלי שאיננו בגדר מלוכה יהודית. האם כבודו מסכים לפסיקה הזו?

     

    תגובתי המסכמת:

     

    הזכרת בתגובתך שלוש דוגמאות בהן תקנת 'מוייסר' הותרה, אך ברח מעיניך כי בשלושת הדוגמאות לא היה קיום לשלטון יהודי שבמסגרתו ניתן להעמיד את הפושע היהודי לדין במקום למוסרו לשלטון זר בכדי לבוא על עונשו במסגרת זרה. שלטון הרומאים היה בתקופת רבי אליעזר ברשב"י, הטורקים היו בימי הראשל"צ 'ישא ברכה' והרב שמואל סלנט, והעות'מאנים שלטו בזמן משיח השקר שבתאי צבי. השאלה שצריך לשאול את עצמך, אילו היה קיים שלטון יהודי עצמאי בארץ ישראל, ובשלושת הדוגמאות שהבאת ועוד רבות אחרות כדוגמתן, האם הראשל"צ 'ישא ברכה', הרב שמואל סלנט, רבי אלעזר ברשב"י או המקובל נחמיה כהן – היו מעדיפים למסור את היהודים הפושעים שיישפטו ויבואו על עונשם אצל עם ושלטון זר או במסגרת השלטון של עמם? בזאת אני מסכם את עיקר טיעוני אך בכל זאת יש מה להוסיף לתיבול הדברים:

     

    בדוגמה האחרונה שהבאת נשקפה סכנה ממשית לעם ישראל ולקיומו הרוחני. סביב דמותו השקרית של שבתאי הצבי נרקמה תנועת 'השבתאות' שהקיפה כמעט את כל העולם היהודי במשך שנים ספור, ובמסגרת מעמדו השקרי אך הרב-עוצמתי הוא תיקן תקנות, התיר איסורים הלכתיים וביטל מנהגים דתיים. הוא לא היה פחות 'עוצמתי' מישו ימ"ש שאף עליו הותרה תקנת ה'מוייסר'. וכך נוכח הסכנה הממשית של הכחדת דת משה, אף אני אילו הייתי באותה תקופה הייתי הורגו בידי ואם לא עלה בידי אמסור אותו ברצון ובשמחה לא רק לשלטון זר כי אם לכנופיית פושעים שיעשו בו כטוב בעיניהם.  

     

    אשר לדוגמה האמצעית של אליעזר בן יהודה, הרשה לי לנענע את זכרונך ההיסטורי זאת כי לא בפרשת 'מוייסר' עסקינן כי אם בעלילה בינונית שבחישה בה לא תביא כבוד והדר לנו ולהיסטוריה המפוארת של עם ישראל. אליעזר בן יהודה מחולל החייאת השפה והדיבור העברי היה כתב בעיתון יהודי 'הצבי' והוא פרסם מאמרים בהם חלם על עצמאות ישראל ופילל לה. גם חותנו שלמה-נפתלי יונאס כתב ב-'הצבי' ופרסם מאמר בו קרא ליהודים לראות בחנוכה לא רק חג של הדלקת נרות אלא זכר לגבורתו של יהודה המכבי שהוביל את העם וניצח את היוונים; יונאס הביע תקווה שאף בדורו יקום 'יהודה המכבי' משלו. בעקבות המאמר שלא היה רחוק מהשקפתו של בן-יהודה עצמו, החליטו אנשי הישוב הישן שהִרבה בן-יהודה לתקוף אותם במאמריו (נעמוד על מניעיו להלן), להשתמש דווקא במאמר של חמו וניסחו מכתב לשלטון העות'מאני בו הציגו את המאמר כקריאה למרד: בן-יהודה וחמו קוראים נגדכם למרד. מכתב ההלשנה לשלטון העות'מאני נוסח בידי הרבנים שמואל סלנט ויוסף ריבלין בתואנה (פנימית) כי בן-יהודה קורא למרד ומסכן את הישוב העברי מנקמת העות'מאנים. בעקבות מכתב ההלשנה נלקח בן-יהודה לחקירה, נשלח למעצר ועמד למשפט באשמת הסתה למרד. הוא הכחיש את ההאשמה נגדו וטען כי מדובר בעלילה שהעלילו עליו מתנגדיו בשל הביקורת בעיתונו על אורח חייהם (נעמוד על הביקורת הזו להלן). בית המשפט הרשיע את בן-יהודה וחמו יונאס בקשירת קשר, הטיל עליהם שנת מאסר והורה על סגירת העיתון. יעברו שלושה חודשים, בן יהודה יערער יזוכה וישוחרר. על השאלה מה הביא את אנשי הישוב הישן להלשין על בן-יהודה שאותם הִרבה לתקוף במאמריו- יספרו השורות להלן.

     

    ובכן באחד ממאמרי המערכת פרסם בן-יהודה דבר מה שבימינו נקרא 'פדיחה'- לא פחות ולא יותר על נכבדים וחסידים שהפרוטה לא חסרה להם, והם שלחו את בניהם ללמוד אנגלית בבית-ספר ערב של המיסיון. באותו המאמר ייעץ לנכבדים הללו לחדול מנוהג זה שעלול להביא להתבוללות השפה והיהדות כאחד. הוא אף איים על-גב המאמר כי יחשוף את ערוותם ברבים ויפרסם את שמותיהם אם לא יחדלו מכך. וכפי שציינתי לא בפרשת 'מוייסר' עסקינן כי אם בעלילה וולגרית שתכתים את ספר הימים של היהדות.

     

    אחרון אחרון חביב רבי אלעזר ברשב"י. יום אחד נתקל רבי אלעזר בממונה מטעם המלך על תפיסת גנבים ויעץ לו עצות מקצועיות כיצד לתפוס את הגנבים האמיתיים ולא את החפים מפשע. הדבר נשמע בבית המלך ורבי אלעזר מונה לתפקיד: תופס מוסמך של גנבים, בזמנינו קוראים לו 'שוטר' מן המניין שעובד במשטרה הכחולה. דעתם של עמיתיו התנאים לא היתה נוחה מכך, שהקולגה שלהם יעבוד אצל המלכות ויהיה כאחד מהם. כעס על כך התנא רבי יהושע בן קרחה ושלח מסר לרבי אלעזר בזה הלשון: " 'חומץ בן יין' (שם גנאי: החומץ הוא והיין אביו רבי שמעון בר יוחי), עד מתי אתה מוסר את עמו של אלהינו להריגה". רבי אלעזר לא נותר חייב: "קוצים אני מכלּה מן הכרם". השיב לו רבי יהושע: "יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו" (הקב"ה הוא בעל הכרם ייפרע מהגנב, למה לך לשתף פעולה עם גויים).  

     

    ברוח שם הגנאי 'חומץ בן יין' פרי יצירת רבי יהושע בן קרחה עבור רבי אלעזר, תבאר הגמרא בהמשך עוד סיפור וזה לשונו: פעם אחת כינה כובס אחד את רבי אלעזר 'חומץ בן יין', ורבי אלעזר (השוטר), שהסיק מחוצפתו כי רשע הוא, כלאו. לאחר שנתפייסה דעתו רצה רבי אלעזר לשחררו אך לא עלה בידו כי זה היה מאוחר; הכובס היהודי נתלה בעוון הכפשת עובד מדינה. לאחר שתלו את הכובס עמד רבי אלעזר תחת עץ התלייה ובכה. אמרו לו תלמידיו: רבי, אל ירע בעיניך, יען כי הכובס ובנו בעלו (בעברם) נערה מאורסה ביום הכיפורים. הניח רבי אלעזר את ידו על בני מעיו ואמר: שישו בני מעי שישו, ומה ספקות שלכם כך, ודאיות שלכם על אחת כמה וכמה.

     

    רבי אלעזר, בניגוד לשוטרים של היום, אדרבא ואדרבא לשוטרים של אז, לאיש בקומת רבי אלעזר היה מוסר גבוה במיוחד: להגיש כתב אישום ולהכניס לקלבוש אך ורק ע"פ התניית התורה: 'וחקרת ודרשת היטב'. לך בדרך התורה וכוון ליבך לשמיים ואף אם תחשוב כי טעית- תיווכח כי לא היא בדיעבד; סיעתה דשמיה לימינך תמיד.

     

    הוא עבד אצל הרומאים מרצונו כשוטר מן המניין ובשביל להביא את חוש הצדק המוחלט מהכוח אל הפועל, על זאת אין עוררין אך הדבר לא עלה בקנה אחד עם דעתם של הרבנים שכעסו עליו. לכעס הזה היה ביטוי בסיפור הזה: לפני מותו, ביקש רבי אלעזר מאשתו שתניחהו בעליית הגג לכשימות, מפני שידע שהחכמים עדיין כועסים עליו ולא יתעסקו בקבורתו כראוי. לימים חכמים יעידו, בשם אשתו של רבי אלעזר, כי רבי אלעזר שכב בעלייה זו לא פחות משמונה עשרה שנה ובכל אותן השנים היו באים אנשים לדין (מתוך מחשבה שר' אלעזר עדיין חי), והיה קול יוצא מן העלייה ואומר: פלוני חייב ופלוני זכאי. משנודע הדבר לבריות כי רבי אלעזר מת ולא נקבר, החליטו רבנן לשים קץ לדבר מפאת כבודו של רבי אלעזר, ויש אומרים שאביו רבי שמעון בן יוחאי נגלה אליהם בחלום ותבע מהם להביא את בנו לקבורה עמו. עד כדי כך נתנו לכעסם ביטוי ו'הכועסים' לא היו בריות הדיוטים כי אם רבנים היו, תנאים, מחיי מתים. הם לא הטיחו בו כ'מוייסר' וכי יעלה על הדעת כי איש כרבי אלעזר מוסר הוא או מלשין... הגמרא לא עסקה בפרשת 'מוייסר' וכעסם של התנאים לא היה על הרקע הזה כי אם על מראית העין של מוייסר ללמדך עד כמה חמורה תקנת 'מוסר'.

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      אלברט שבות
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין