בסוף נובמבר 2007, כשבועיים לפני טיסתי למזרח, כתבתי מכתב אותו הקדשתי לעיר המדהימה שגידלה אותי בעשור האחרון. מצאתי לנכון להעלותו כפוסט ולהקדישו לאלה שחיים בכמיהה בלתי פוסקת לשינוי.

אשרי האיש ההולך אחר חלומו, אשרי האיש הדבק באמונתנו, אשרי האיש המוצא את ייעודו ואשר פועל להגשימו. מי ייתן ויבוא בידכם האומץ לשנות את הנוף הפנימי של חייכם. 

זהו מכתב פרידה מהעיר שהפכה אותי לאדם שרציתי להיות. פרידה מעיר שאימצה אותי לחיקה בחום וחיבקה באהבה גדולה. אלו שורות פרידה ומילות תודה לאנשים היקרים שגרמו לי לחוש שייכות, אנשים שליוו אותי לאורך הדרך, שהיו איתי ברגעי הגאות והשפל, ברגעים מרגשים של הישגים והגשמת חלומות, אנשים נפלאים שהקלו במידה ראויה להערכה את התאקלמותי בעיר השמש הנצחית.

בעוד שבועיים אני עוזב אותך עיר יפה ואהובה.

יחסרו לי מאוד החופים המזמינים,

החיוכים שווי הנפש של דולפינים מהפנטים,

ההרים שגרמו לי להגיע לתובנות עשירות ומעצבות,

השקיעות האדומות שחתמו ברוגע ימים מטורפים,

ורחש הגלים המלטף,

אותו רחש שהיווה עבורי השראה לא מבוטלת לכתיבת מרבית משיעורי החיים שהפכו אותי עם השנים לאדם טוב יותר, מחושל יותר, עצמאי יותר, נחוש וחזק כפי שלא האמנתי שאהיה.

הימים הללו, ימי אריזת חפציי האישיים, מעלים בי זיכרונות רבים. ניגודי צבעים של חום וכחול - מים ואדמה, נופים מדבריים שלימדו אותי שהשתיקה היא סוג של הקשבה, וויתורים כואבים בהם נאלצתי לנקוט על מנת להגשים מטרות בעלות ערך סנטימנטלי שערכן לא יסולא בפז. זיכרונות שמאלצים אותי להביט אל אותן נקודות ציון חשובות שבזכותן הגעתי להיכן שהנני, לתהות על קנקנן, להחכים, ולקבל בהשלמה את ההחלטות שקיבלתי בזמנו, גם אם היו אלה החלטות שגויות, הרי מהטעויות שלנו אנו למדים יותר מכל.

אמש, שעות ספורות לפני שנכנסה לה השבת, יצא לי לפגוש באם שכולה שהשתתפה באחת מהרצאותיי. אמנם נפגשנו מס' פעמים קודם לכן אבל המפגש הפעם היה שונה. עצוב היה לה לשמוע שאני עוזב את העיר, אבל כאחת ש"שיניתי את חייה" (כך היא טוענת ומצליחה להביך אותי כל פעם מחדש) ובעיקר כאחת שלמדה לחיות לצד הכאב ולא מול הכאב - היא נתנה את ברכתה, חיבקה כאילו מחבקת את בנה, הודתה לי שוב, וחתמה עם משפט שנחקק בזיכרונה לפני שנים אחדות בתום ההרצאה שלי : "אל תצטער שזה נגמר, תחייך שזה קרה..."

אז כן, עצוב לעזוב, אבל על מנת לגעת באמהות שכולות נוספות, על מנת שאזכה לראותן עם איפור קל ואשמע ש"חזרו לרקוד את ריקודי העם שפעם רקדו", על מנת להמשיך ולשנות את קו המחשבה של רבים וטובים אחרים, ובעיקר על מנת שאמשיך להגשים את עצמי - אין לי ברירה אלא לעזוב את העיר שהעניקה לי את היסודות לבנייתו של מפעל חיי.

אני אורז עשור רווי בשיעורי חיים, חוויות, אהבות, לקחים, כישלונות אל מול הצלחות, ירידות תלולות שהיו הכרחיות לנסיקות מחודשות ומרחיקות לכת. אורז מערכות יחסים שלימדו אותי על עצמי בפרט ועל הקשר שבינו לבינה בכלל, מביט על עצמי, על השנים שעברו, על הזמן, הזמן שלא עוצר באדום, חולף במהירות מטורפת ומזכיר לי משפט נבון : "זמן הוא המצרך היקר ביותר שלך, מצרך שסופו להתכלות".

אני יושב בחצר ביתי ומביט בעצי המנגו והתפוז, קוטף פרי בשל מעץ הלימון, חושב על הזמן הרב שחלף מאז שנשתל, ומודה לאל על הסובלנות כמו גם על ההבנה שהחיים הם לא "אינסטנט פודינג" ותהליכים כמו תהליכים - לוקחים זמן, לעתים זמן רב מדי, אבל בסופם יש לנו זכות לטעום ולהתענג על המתיקות שהגיעה לאחר תקופה לא מבוטלת של ציפייה מהולה בכמיהה.

אז תודה עיר יקרה. תודה על שלימדת אותי לקחת סיכונים, להשתנות עם שינויים, לעמוד איתן לאחר נפילה, להביט אל החיים בגובה העיניים ולנצח כל יום מחדש. תודה על מי שנהייתי בזכותך ועל האדם שעוזב אל סביבה יפה לא פחות, סביבה אשר תקנה לו אפשרות להמשיך את מה שאת התחלת.

לעולם אוקיר לך תודה.