כותרות TheMarker >
    ';
    0

    אנאפאזה

    6 תגובות   יום חמישי, 28/2/19, 01:35

    אנאפאזה, קודם שמותג כמופע מחול יוצא־דופן, הוא שלב בחלוקת התא. הוא מתחולל אחרי התפרקות הגרעין, ובמהלכו הכרומוזומים, שהיו נתונים קודם־לכן בגרעין שבמרכז התא, נפרדים ונודדים אל קצותיו, או אל קטביו.

    זהו שלב הכרחי במחזור חיים של תא בודד, ומכאן, שהוא שלב הכרחי, ואף חיוני, בקיום חייו של אורגניזם כולל.

     

    עניין זה עלה לפני תוך התבוננות ממושכת בכל המתרחש סביבנו, כאן בארץ בפרט, ובעולם הרחב בכלל. 

    אני רואה את הקיטוב, הקיצונות המטורפת של כולם (אין היום אנשים שאינם קיצוניים. אין. כולם קיצוניים לצד שלהם, ואם יישמעו מלה אחת נגד מחניהם, ימותו מזעם. שימו לב: אין אני מוציא עצמי מכלל זה. אני קיצוני מטורף. ממש. בכיוון האישי, הכללי, הכלכלי, הדתי, החילוני, הלאומי, הבטחוני. אני איש קיצוני, חד־משמעי, בי־פולארי, תלת־פאזי, קוואדרו־מורטלי, מולטי־אידיוטי). בדרך־כלל אנשים נוהגים להציג עצמם כרציונליים, כאנשי מרכז, פשוט משום שהם רגילים לעצמם כל־כך, והם מבינים את עצמם מתוך עצמם, ועל־כן, כשיבואו לתאר עצמם, יבחרו במלים מתונות. "אני? קיצוני? מה פתאום". אבל אין הם באמת בוחנים עצמם, אלא משימים עצמם אחרים מן האחר. "הוא קיצוני", הם יגידו. "אני? ממש לא". הם, כמו כולנו, אידיוטים. [הערת אגב: אין בנמצא אנשים רציונליים. אין דבר כזה. כל האנשים משתמשים ברציונל על מנת לבצע מטלות מסויימות, על מנת לתקשר, ועל מנת לעבור איכשהו את מסע החיים. אבל הרציו הוא רק כלי, אמצעי ניווט, ואין הוא הקובע את מצבנו הרגשי, את יחסנו למצבנו הרגשי ואת יחסנו למשתנים חיצוניים. יכולים אנו, באמצעותו, להצדיק את המצב הרגעי־רגשי שלנו, או לנסות להבינו, לחשוב עליו, למלל אותו. אבל האני שלנו, של כל אחת ואחד ואחת ואחד מאיתנו, הוא ייחודי, לא צפוי, משונה, משוגע, ובקיצור - אי־רציונלי. מדוע? משום ששומה על האדם להכיל סתירות. יכול אדם להחשיב עצמו מוסרי, ולנהוג בגסות ובאלימות כלפי קרוביו, או כלפי זרים. יכול אדם להצהיר כי רוצה הוא להוריד משקל, או לשמור על בריאותו, ולאכול תוך כך חפיסת שוקולדים שלמה, ולאחריה פיצה, ואחר כך גלידה, ואז לעשן, ובתום כל אלה לשקר לעצמו שוב: מחר דיאטה. יכול אדם לשקר לעצמו, להכחיש מיניותו, להכחיש תאוותיו, פחדיו, אהבותיו. כל אלה דוגמאות קטנות, יומיומיות. אדם הוא יצור מבוסס סתירה, ועל כן אין הוא רציונלי. מי שחושב אחרת הוא סומא וחיגר ואידיוט, ואין לי שיג ושיח עמו כלל וכלל. מי שהוא חיגר ועיוור וחולה ורוצה להחלים מכל אלה, איתו יש לי שיג ושיח, והוא, או היא, מוזמנים לקרוא את דברי בנושא אודיסיאה בחלל 2001, שם ניכר יפה ההבדל בין הרציונלי והאי-רציונלי.]


    נשוב לענייננו. התהליך העובר היום על העולם כולו, נדמה בעיני לאותו שלב בחיי התא שבו הגרעין מתפרק, כלומר -  המרכז מתפרק. [אני זוכר את אחת הנציגות היותר מפגרות שלנו אומרת שמפלגת זבל מסויימת היא מפלגת מרכז־קיצוני. אמרה, ולא ידעה מה אמרה. זה נכון. אין מרכז, והכל קיצוני]. אבל הגרעין הוא משל לנקודת אמת שסביבה מתגודדים כולם. בעיתות שלום, כשאין חלוקת תא באופק, ויש גרעין, המידע, הקוד, הד.נ.א, אפילו לא טורח להתקבץ בצורתו המוכרת לעייפה. תפקיד התא ברור לו, והוא מקיים אותו בשלמות. אבל כשמתחילה החלוקה, הד.נ.א מסתדר במרכז התא בתהליך הקרוי דחיסה, והוא מתיישר באופן ת"ס תס"חי מושלם, כאשר כל זרוע של הד.נ.א פונה כלפי אחד הקטבים. בשלב זה יש מרכז, אמת מוכרת אחת, לכולם, והאנשים נוטים להיות צייתנים, פועלים על מנת לקיים את הדור הבא, כאשר לכל אחד ברור תפקידו בתהליך ובכח. 

     

    אחרי כל זה מתפרק הד.נ.א.  צד אחד הולך לקוטב א' והשני לקוטב ב', ונדמה כי הגרעין איננו. זה השלב שבו העולם נתון כעת, ובכלל זה ישראל. נראה כי אין עתיד, אין תקווה, הכל מתפורר, מלחמת אחים מאיימת לפרוץ, ואנשים מודיעים זה לזה שהם אינם אחים עוד, וכך מגדילים עוד את הסיכוי שאח באחיו יהרוגו. "מצב חירום" כתבה בהמה מטונפת אחת על כף־ידה, כחלק ממסע הבחירות המיותר של גוף מת, שלא יקום עוד לעולם.

     

    כל זה קורה עכשיו. באירופה נפתחו הגבולות, כמו התמוססה הממברנה, ופליטים ומהגרי עבודה שוטפים את מרכזה ואת צפונה. בארצות הברית געש ורעש, לא רק תקשורתי, אלא ממשי, הקמפוסים מלאי שנאה, פחד, טרור, השתקה.

    במזרח עולה מעצמה מסודרת, מובנית, עם גרעין ועם מרכז ועם איברונים מתפקדים. טיפה מערבה משם מחליפות מהלומות הודו ופקיסטן, לשתיהן, בנוסף לגרעין הביולוגי שבו אנו מדברים כעת, גם גרעין אטומי. עוד מערבה משם, באירן, מנסה המשטר להשיג גרעין, חלומו הגדול להטילו עלינו כאן, ואנו, כתמיד, מתקוטטים ומצווחים את עצמנו לדעת.

     

    כל זה קורה,  וכל זה אינו אלא סימן לחיים, להתחדשות, לחלוקת תאים בגוף בריא. זה תהליך וזה כואב, ומתישהו זה ייגמר. אמנם ברעש גדול ובהקמת גבולות חדשים (כאן, שם, ובכל מקום), אבל אחר־כך יבוא שקט, ושוב נתפנה לבנות. 

     

    על־כן אינני מודאג כלל.


    למדתי לסמוך על החיים, אטמתי אזני לרעשי רקע (או רעשי קרע), לצווחות האנשים ולזוהמת התקשורת.

    רק עיני מביטות במתרחש, משתאות נוכח הפלא, שהחיים מפכים בכל, והכל טוב. 

    הכל טוב, גם אם לרגע קצר לא כל־כך נחמד ולא כל־כך נעים.

    הכל טוב כשבוחנים את הכלל, ומחזיקים בדעת את חלופיות הזמן.

    הכל רע שמתבוננים בחלק, ומקבעים את הרגע משל היה נצח.

     

     

    הבחירה בידך. 

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     


     


    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/3/19 08:46:
      תודה, תודה, אין כמו מחמאות על הבוקר להתניע את המערכת, רק חייב לציין צביטה של קינאה למראה היכולת שלך, כמו למשל בפוסט הזה, לראות את 'תכנית הגדולה' גבוה מלמעלה, לפרוט אותה לפרטים ולהעביר אותה לקורא בלי שהיא תתפרק בדרך, זה לא הולך ברגל, ואין כאן שאלה האם אני מסכים ומקבל את התאוריה שאתה מציג בפוסט, אלא עצם היכולת שלך לבנות את הרעיון בראשי שלב אחר שלב עד קבלה מוחלטת, למרות שעל פניו הוא מופרך מיסודו, היא מרשימה ביותר בעיניי. והכתיבה שלי אם לומר את האמת,היא כישלון חוזר ונשנה להציג את הרעיון הגדול בלי שיתנפץ לי בין הידיים, ואותה תוצרת שאני עושה ממנה פוסט בכל זאת, היא בסופו של דבר רק כמה רסיסים שאספתי וארגנתי מחדש כדי לא לצאת בידיים ריקות.
        8/3/19 03:28:

      צטט: אריה * 2019-03-07 20:47:28

      תודה רבה, גם אני שמחתי מאוד להכיר. קשה להגדיר בדיוק מה אהבתי בכתיבה שלך, יש כמה רבדים, ראשית אהבתי את הדיבור עצמו, את האומץ שלך ללכת אחריו לכל כיוון שיבחר, את הביטחון העצמי שהוא משרה סביבו, כאילו אין מה לדאוג, דיבור כזה לא יוביל אותך למבוי סתום בסופו, ודבר שני ואולי יותר משמעותי, זה המרחב שבו הדיבור שלך משוטט, יש מעט כותבים שמבחינים בכלל במרחב הזה, ועוד פחות מדברים עליו.

       

       

       

       

      בטקסטים שלך אהבתי מאד את הזרם של מילות הפתיחה, ואיך שהוא מכניס מיד את הקורא אל תוך העניין, והוא מרגיש, הקורא, שהדבר הנאמר נושא עימו הרבה עבר, ושמצידו הולך ומתכנס אל ההווה המתחולל עם הקריאה. כמו להיות נוכח בשיחת נפש עמוקה מאד, כשהצדדים המדברים נתונים במעין מצב מדיטטיבי עמוק, והדברים הנאמרים מתבררים להם מתוך ההיות וההקשר, ולאו דווקא מן המילוליות הרגעית. כך, לפחות, אני הרגשתי. 

      דוגמאות: "הלילה חלמתי על איש מת"...."באמצע הלילה הגיעה הודעה דחופה"...."ניקח למשל את הדבורה". 
      זה נהדר, וזה מה שאהבתי אצלך.

        7/3/19 20:47:
      תודה רבה, גם אני שמחתי מאוד להכיר. קשה להגדיר בדיוק מה אהבתי בכתיבה שלך, יש כמה רבדים, ראשית אהבתי את הדיבור עצמו, את האומץ שלך ללכת אחריו לכל כיוון שיבחר, את הביטחון העצמי שהוא משרה סביבו, כאילו אין מה לדאוג, דיבור כזה לא יוביל אותך למבוי סתום בסופו, ודבר שני ואולי יותר משמעותי, זה המרחב שבו הדיבור שלך משוטט, יש מעט כותבים שמבחינים בכלל במרחב הזה, ועוד פחות מדברים עליו.
        7/3/19 18:20:

      צטט: אריה * 2019-03-07 11:48:19

      מרתק ביותר...

      תודה, הלכתי לעמוד שלך, ומאד שמחתי להכיר. 
        7/3/19 11:48:
      מרתק ביותר, אהבתי את המשל ואת הנמשל עוד יותר, אז בסך הכל התא מתחלק, באמת אין מה להתרגש. אז תודה רבה באמת, עכשיו נרגעתי.
        28/2/19 22:09:
      אני חושבת שהמצב של העולם הפך בינארי, לא קיצוני, כל אחד חושב שיש אמת אחת או לא כלום.