אנו מקבלים דו"ח על חניה, ארבעה חודשים לאחר הארוע הנטען.

הצצה ביומן מספרת לנו שזה היום בו חנתה זוגתי למשך דקה ומחצה בזירת הארוע כשהיא בתוך הרכב.
אנו בדעה שהפקח יכול היה לנקוש על המכונית על מנת שתיסע משם, במקום להגיש דו"ח, ופונים לעיריה בבקשה לביטול הדו"ח.
הם לא מתרשמים.
בנקודה זו – הייתי אני משלם. אשתי לא. היא רוצה משפט.
בעניינים אלה – איני שונה מדודננו הגורילה, הרואה חובה לעצמו לסוכך ולגונן על משפחתו בכל תנאי.
אמנם אין לי מושג ירוק בדיני תעבורה – אבל לא זה מה שיעצור אותי מלהחלץ לעזרתה של גברת במצוקה.
דבר ראשון, כמו לפי הזמנה מופיע באתר פסקדין תיק חניה תל אביבי בו הפקח נסע ברכב בעל מצלמה ורמקול, אבל לא התרה בנהג להסתלק – בעוד שהנוהל שהיה תקף בעת הארוע לא מותאם למעשי הפקח בפועל – ופושע החניה יצא זכאי.
אני כמובן מבקש מן התביעה את דו"ח הפקח, ואת הנהלים.
לוקח להם עשרה ימים להתארגנות, ושולחים לי את צילומי הדו"ח בלבד.
מזוויות הצילום עולה כי מדובר במצלמת רחוב.
המזכירות במשרד מודיעות לי מיד כי – "לא ידעת?, יש כאן מצלמת רחוב, אבוד לכם".
אני נכנס שוב לאתר פס"ד, ושוב כמו לפי הזמנה מופיע שם הזיכוי מדו"ח מבוסס מצלמת רחוב, מסיבות של צנעת הפרט ומה לא.
אני מתעקש על קבלת הנהלים - והתביעה מפנה אותי ל"חופש המידע".
התביעה אמורה לתת לי בעצמה, ולא לשלוח אותי לציד אווזי בר, אבל אני סולד מריב מיותר ופונה ל"חופש המידע".
אחרי שהם מסיימים להתפתל שם – מודיעים לי כי "הנהלים מיושנים, ועוברים עכשיו חידוש, ולאחר שיעובדו מחדש – נתייעץ עם היעוץ המשפטי אם אפשר להציג לך אותם".
טוב, זה מוגזם אפילו לאורך הרוח שלי. אני פונה שוב לתובע, דורש ממנו את הנהלים ומאזכר את שני פסקי החניה התל אביביים.
הוא מסב את תשומת לבי שפס"ד מצלמת הרחוב התהפך בערעור,

אני מסב את תשומת ליבו שעל פס"ד הכריזה והנהלים – לא הוגש ערעור.
התובע מבין את הרמז – והאישום נמחק.

ב-1971 ציטטו באזני את דברי עו"ד ארנולד שפאר: "בלכתך אל הרשות - חפש את הטעות."
מסתבר שזה עדיין נכון.