0
השעון לא מעיר אותי. עיני נפקחות לפני שצלצולו הטורדני מחלחל אל עולם השינה.
"אבל למה כל כך מוקדם" הוא שואל אותי. "כי בסוף היום אני עייפה וכשאני עייפה אני לא נהנית" אני עונה.
הבוקר הזה החל בטיול ארוך ארוך בגינות השכונה;
טיול שנפתח במרדף קצר וחרישי אחרי זוג דוכיפתיות. אני עוקבת אחריהן חרש חרש ואולי מגיעה ובשניה מבהילה אותן עד כדי פריחתן אל העץ הסמוך וממנו אל הגינה שליד:
הוא ממשיך בהליכה בשביל מכושף בין הבתים:
אל חורשת המשחקים:
מטרים ספורים מספסל ארוחת הבוקר של היונים:
ומסתיים בבית, ליד השזיף הפורח:
אח"כ, אנחנו קופצות לסופר, עורכות קניות, מעמידות סיר עם משהו טעים, מכינות קפה ונחות עד שהמים יתחממו ואני אוכל להתקלח (בשלב הזה היא מוותרת).
בוקר במהירות 2 קמ"ש.
אני יוצאת לעבודה. היא משלימה שעות שינה.
הבקרים הללו הם הדלק שלי להמשך היום. למהירות המופרזת שהיום מפתח לעיתים.
תשומת לב לדברים האהובים עלי, התפנות להנאה ללא לחצי זמן, רווח, נשימה, לחיות את ההווה.
וכשאני שבה בסופו של יום והבית נקי והאוכל טעים והכלבה מכשכשת, אני מאושרת.
"עכשיו הבנתָ למה כ"כ מוקדם?"
|