כותרות TheMarker >
    ';
    0

    אוף, סוג של התאהבתי בחיים

    11 תגובות   יום שני, 11/3/19, 03:36

    התרגלתי לדמיין את מותי. ככה, עם השנים וענייניהן, התרגלתי לצייר את ציורי מותי. פעם הוא היה הירואי, היום הוא מאד סתמי, אם כי לפעמים מחלחלת איזו פיסת דימיון מן העבר, ובמותי אני מציל איזה ילד או ילדה טהורי עיניים ממוות מוגזם, אבל בשגרה אני יורה בעצמי בכל יום, בדרך כלל בעין, או חותך את עורקי הצוואר בסכין חד מאד, ואולי חזי מתרסק בין שתי מכוניות מתנגשות, ושמא יורד אני לכביש אל מול אוטובוס דוהר, או סתם קופץ לי מן הגג או חוטף איזה דום לב נהדר וחגיגי. ככה יעשה איל כל הימים. בדרך כלל מספקים לי דימיונות מטופשים אלה סוג של נחמה, הנה אני נפרד מן העולם והבליו ואין עוד צורך בדבר, ואין עוד את הגוף הזה, וגם הגופים האחרים נמוגים, ולא נשאר דבר, כלום לא נשאר, כלום, רק כלום נעים ונחמד שאין עמו שואה ותקומה, והנדסת תודעות ושייכות וזוגיות ואי־זוגיות וזהות מובחנת בתוך ים של זהויות מובחנות אחרות, ואין כאב ואין צורך ואין עוד צורך, והכל טוב ויפה, אלא שבזמן האחרון, בעתות איחולי המוות העצמיים (מתוך הרגל, כאמור), לא באה שום נחמה, ותחת זאת בא עצב עמוק וחזק על הפרידה מן העולם הזה, כמה שהוא יפה, הגולה הכחולה הזאת עם העננים הלבנים, המדבריות החומים והיערות הירוקים, וכל זה צף שט עף נע בתוך השחור העמוק הזה הנמשך עד עדי־עד, ובו משובצים קישוטים מרהיבים כצדק ושבתאי ואורנוס ונפטון, ועם שמשות וחורים וסודות ושקרים, וגשם ומים ורוח ואש, ומספרים מרהיבים כשלוש או חמש, ופרי עץ הדעת ופרי עץ הגן, וצחוק פרי הבטן ותנובת הדגן, ואנשים יקרים וטובים עד־מאד, ורעים עד־בלי־די ובלי קץ ותכלית, ואפשר עוד ועוד להוסיף תאורים של יפעת הקיום ושל הוד החיים

     

     


    את כל הפלא הזה לעזוב?

     להפרד מן היכולת לחשוב, להסיק, לייצר, להפיק, לבקוע, לחדש, להיות, לטעום, לגעת, להרגיש, לישון, לקום, לחייך, לכעוס, להצטער, ליילל ולכאוב ואפשר עוד ועוד להוסיף פעלים של יפעת הקיום ושל הוד החיים


     

     

     

    מחר ימלאו עשר שנים לרשומה הראשונה שהעליתי כאן, ב־ 12/03/2009.

    רציתי לציין לעצמי, כמנהגם של בני אדם, שכל־כך אוהבים למספר מחזורים.
    באותה שנה יצא לאור ספרי הראשון, הללי נפשי, ועוד באותה שנה הכרתי מישהי, היא גרה כאן קצת ועזבה, נצרתי את זכרונה בלבי זמן רב מאד, ואת קולה באזניי, ואת יופייה בעיניי, ואת ריחה באפי. אחר־כך שכחתיה כמעט כליל. מאז לא ידעתי אישה.

    עשר שנים לבד בעולם.

     

    התאהבתי בחיים, כך כתבתי למעלה. זה נכון, אבל עכשיו ממש, אחרי כתיבת כל המלל הזה, אני שוב מוכן ללכת. לפחות אלך מתוך אהבה, ולא מתוך שנאה.

     

    כבר לפנות בוקר.

    אצא לטייל עד יעלה האור, אשתה קפה איפשהו, אולי עם מאפה.

    העיר נעימה בשעות האלה, קרירה, חפה מהמולת היומיום, וההליכה תעודד את רוחי. 

    אחר־כך אשוב ואשן קצת. אקום, כרגיל, עם תחיית המתים, אל יפעת הקיום ואל הוד החיים.

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (11)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/3/19 20:45:
      אם אתה סקרן לגבי הציטוט ניתן למצוא אותו בספרו של אלבר קאמי "המיתוס של סיזיפוס"
        12/3/19 04:19:

      צטט: אריה * 2019-03-11 22:54:07

      וואלה, הייתי כמובן משוכנע שמחוסר הכרה הכוונה מעולף, מעניין שבחרת לקרוא לעצמך חסר הכרה. ועכשיו כשאני חושב על זה, אולי בגלל זה הצלחת להישאר כל כך הרבה זמן מתחת לרדאר, כי באמת, גם לאחר שכבר שוחחנו כמה פעמים, היה לי קשה להיזכר בשם שלך. ולכן אם זו היתה המטרה, אז הצלחת מעל למשוער. כמו הרבה ישראלים גם אני גרתי בתל אביב, קרוב לחוף שרתון ליד הים, אבל זה היה מזמן, היום אני גר בעיירה בצפון הארץ, ליד היער.

       

       

      זה מסביר את הבקרים היפים שלך במרפסת, מול היער, קריר ונחמד. 

      קראתי אותך קצת הלילה, אני חושב שהשופט, האוטו והקצוות זה נהדר. ממש נהדר. 

      (יש עוד המון טובים, כמובן, אקרא לאט לאט)

      בכלל, אתה כותב כמו מישהו שחי הרבה, מרגיש בנוח עם עצמו, מקבל ונותן. 

       

       

       

       

       

      שמעון, חיפשתי את הציטוט שהבאת, לא מצאתי, אבל מצאתי אותך. 
      נעים.

        11/3/19 23:33:
      אמר מי שאמר "חשב, חפר תחתיו" אבל ישנן מחשבות (אמנם נדירות הן) שעולות קומה, ולו בגלל שהן מונעות מתוך פליאה...
        11/3/19 22:54:
      וואלה, הייתי כמובן משוכנע שמחוסר הכרה הכוונה מעולף, מעניין שבחרת לקרוא לעצמך חסר הכרה. ועכשיו כשאני חושב על זה, אולי בגלל זה הצלחת להישאר כל כך הרבה זמן מתחת לרדאר, כי באמת, גם לאחר שכבר שוחחנו כמה פעמים, היה לי קשה להיזכר בשם שלך. ולכן אם זו היתה המטרה, אז הצלחת מעל למשוער. כמו הרבה ישראלים גם אני גרתי בתל אביב, קרוב לחוף שרתון ליד הים, אבל זה היה מזמן, היום אני גר בעיירה בצפון הארץ, ליד היער.
        11/3/19 21:40:

      צטט: מחוסר הכרה 2019-03-11 19:37:39

      צטט: מרגרינה. 2019-03-11 18:58:35

      יפה ועצוב. מעניין שגברים בוחרים במיתות מפרקות גוף, אני רואה בזה התרסה כנגד צלם אלוהים, משבר אמונה. לעומת זאת נשים, ביניהן אני, נוטות לדמיין מוות ששומר על שלמות הגוף: טביעה, מנת-יתר, לא מתוך תחיית המתים, לא יודעת למה. נשים גם רוצחות ככה, מטביעות, מרעילות.

      זה נכון, התיאור שלך את הדברים.
      לא כל כך התייחסת לעניין האלימות, שקיים בגברים בצורה מאד כוחנית, ואילו בנשים בצורה יותר מעודנת. 
      אפשר לפרש את הנטייה הגברית להשחתה מוחלטת של הגוף כמו שפירשת את, אבל אפשר לקחת את זה לכיוון אחר - קיום שם הדבר בדבר. למה הכוונה? גוף - שורש נ.ג.ף , רומז שכל הגופים ינגפו במגיפת הזמן. וכשבא הגבר לנגוף את עצמו, הוא מקיים את שם הדבר - גוף - בדבר - בגופו שלו
      ויש כמובן את העניין שהאישה היא יוצרת כל הגופים כולם, ועל כן יקר לה הגוף עד מאד, ומפאת זאת, בבואה לפגוע בעצמה או באחרים, היא שומרת על הגוף. 
      הגבר יש לו עניין עם הרוח. יש משהו באלימות, קרב, מלחמה, השחתה, שמדבר את השפה הקמאית של הרוח הגברית (לא הנוכחית, המעוקרת, השקרית, המעוותת, הפוליטיקלי קורקטית), וגבר, ששנים רבות נתן למהוגנות, לתרבות לכפות עליו את חוקיה, בצאתו מחפש דרך אלימה מאד, שתייצג את רוח הקרב הפועלת בו מקדמת דנא. 

      אני מקווה שהצלחתי להבהיר. ויש לזכור שהכל זה אולי ואפשר. לא בהכרח. 
      ותודה. 

       

      על עניין האישה שיוצרת את הגופים חשבתי גם, אבל לא ניסחתי את זה יפה כמו שאתה. למעשה, התאבדות היא אנטי לידה, לידה מהופכת. גם הלידה היא אקט אלים, כואב, רווי דם וכשהגבר בא לנגוף את עצמו הוא אולי חוזר על אקט הלידה שלו עצמו. חשבתי על התאבדויות של מפורסמים כמו המינגווי, האנטר ס. תומפסון שירו בעצמם לעומת וירג'ינה וולף שטבעה וסילביה פלאת' שנחנקה, גברים חייבים לעשות הרבה לכלוך (אני אומרת בנימה מבודחת), בלאגן, להתפזר על השטח, לסמן, לכבוש ונשים צנועות ומצומצות, לא רוצות להטריח אף אחד.

        11/3/19 19:37:

      צטט: מרגרינה. 2019-03-11 18:58:35

      יפה ועצוב. מעניין שגברים בוחרים במיתות מפרקות גוף, אני רואה בזה התרסה כנגד צלם אלוהים, משבר אמונה. לעומת זאת נשים, ביניהן אני, נוטות לדמיין מוות ששומר על שלמות הגוף: טביעה, מנת-יתר, לא מתוך תחיית המתים, לא יודעת למה. נשים גם רוצחות ככה, מטביעות, מרעילות.

      זה נכון, התיאור שלך את הדברים.
      לא כל כך התייחסת לעניין האלימות, שקיים בגברים בצורה מאד כוחנית, ואילו בנשים בצורה יותר מעודנת. 
      אפשר לפרש את הנטייה הגברית להשחתה מוחלטת של הגוף כמו שפירשת את, אבל אפשר לקחת את זה לכיוון אחר - קיום שם הדבר בדבר. למה הכוונה? גוף - שורש נ.ג.ף , רומז שכל הגופים ינגפו במגיפת הזמן. וכשבא הגבר לנגוף את עצמו, הוא מקיים את שם הדבר - גוף - בדבר - בגופו שלו
      ויש כמובן את העניין שהאישה היא יוצרת כל הגופים כולם, ועל כן יקר לה הגוף עד מאד, ומפאת זאת, בבואה לפגוע בעצמה או באחרים, היא שומרת על הגוף. 
      הגבר יש לו עניין עם הרוח. יש משהו באלימות, קרב, מלחמה, השחתה, שמדבר את השפה הקמאית של הרוח הגברית (לא הנוכחית, המעוקרת, השקרית, המעוותת, הפוליטיקלי קורקטית), וגבר, ששנים רבות נתן למהוגנות, לתרבות לכפות עליו את חוקיה, בצאתו מחפש דרך אלימה מאד, שתייצג את רוח הקרב הפועלת בו מקדמת דנא. 

      אני מקווה שהצלחתי להבהיר. ויש לזכור שהכל זה אולי ואפשר. לא בהכרח. 
      ותודה. 
        11/3/19 19:27:

      צטט: אריה * 2019-03-11 14:12:42

       

      המצב הזה די משקף את האופן שבו אני חי, שהרי גם לי חלק גדול בבדידות שגזרתי על עצמי.
      לא יצרתי לי חבורה תומכת, אין לי חברים כאן, ואני מאד מאד מאד מתבודד וגם זקוק לה, לבדידותי.
      מנגד, כמו כל אדם, יש לי צורך בהכרה (ומכאן השם - מחוסר הכרה). 

      עם זאת, בימים האחרונים אני מרגיש איך זה להיות חלק ממשהו כאן, קצת חבר שלך ושל עוד מישהי, וזה נחמד מאד.
      תודה על דבריך היפים. 

       

      סליחה שאני שואל, אתה תושב תל אביב?

        11/3/19 18:58:
      יפה ועצוב. מעניין שגברים בוחרים במיתות מפרקות גוף, אני רואה בזה התרסה כנגד צלם אלוהים, משבר אמונה. לעומת זאת נשים, ביניהן אני, נוטות לדמיין מוות ששומר על שלמות הגוף: טביעה, מנת-יתר, לא מתוך תחיית המתים, לא יודעת למה. נשים גם רוצחות ככה, מטביעות, מרעילות.
        11/3/19 14:12:
      בעיניי זה פשוט מדהים, עשר שנים אתה כותב כאן בבדידות מזהרת, מאות פוסטים, ועד כמה שהספקתי לראות, כל פוסט כובש יותר מקודמו, לרוב בלי שום תגובה, מעט כוכבים פה ושם, ואני עשר שנים כאן ליד ואפילו לא שמעתי עליך. אם כי כשקראתי את סיפורי השוטטות שלך בעיר, זה נשמע מאוד מוכר, כבר נתקלתי פעם בדיבור הזה, האופן שבו אתה מתייחס לעיר ומתאר את היחסים שלך אתה, הוא מאוד מיוחד, אתה כאילו יוצר מרחב חדש שבו יש לך דיאלוג עם העיר ותושביה, מעין דיבור משותף, יחסים של תן וקח, של קרבה ודחייה, וזה די נדיר, השפה המיוחדת הזו שבה אתה מדבר על העיר, ואם אני זוכר את הדיבור הזה, אז כנראה שנתקלתי בך פעם מזמן, ואולי לא רציתי להפריע לך, ואולי סתם הייתי שקוע יותר מדי בעצמי.
        11/3/19 13:20:

      צטט: אריה * 2019-03-11 08:06:18

       

       

      שימחת אותי במלותיך היפות. תודה. 
      כן, "אוף" כי התרגלתי לקיים, וזקן שכמוני מתקשה להסתגל למצבים חדשים, אבל היטבת לנחם: מחר שוב אחזור להרגל הישן והמוכר. 
      והתיאור של הבוקר הנעים שלך, ומה שבא איתו, עשה לי את היום, עד כה. 
      אשתדל לשמוח בזה ככל שאוכל.

       

      ותודה על הכוכב ה־100. זה לקח לי 10 שנים.
      לעולם יהיה זה אריה* שנתן לי (בר־כוכבא) את הכוכב המאה.

      תודה גם לצלם החובב על ה 101. 

        11/3/19 08:06:
      יפה, רק למה אוף, בגלל שזו קלישאה לאהוב את החיים, או שאתה חושש לאבד את ההרגל הישן והמוכר לדמיין את מותך, ועכשיו אין לך כוח להתחיל הרגלים חדשים. בכל מקרה אין לך מה לדאוג, אהבת חיים נהדרת כמו שהצגת כאן זקוקה לתחזוקה קבועה ונמשכת, ולכן היא גם חולפת מהר, ומחר שוב תוכל לחזור להרגל הישן והמוכר שלא זקוק לשום תחזוקה. אבל תראה משהו, איך שסיימתי לקרוא יצאתי למרפסת לנשום את האוויר הטרי של הבוקר, ציוץ הציפורים, רחש המכוניות בכביש, ובזכותך, לרגע אחד נקי וטהור, גם אני אהבתי את החיים.