כותרות TheMarker >
    ';
    0

    קולנוע ופוליטיקה - על מלוכנות והתיישבות

    0 תגובות   יום שישי , 15/3/19, 17:10

    ''

     

    פוליטיקה. סערה. אש. כולם מדברים על מי צודק ומי טועה. שמאל וימין, כהנא וזועבי, המדינה הזו סוערת. רובנו הפכנו את הפוליטיקה לפיקציה, לדבר ש''נו, אל תתווכח איתי על פוליטיקה'', ובצדק, פוליטיקה מייאשת. אבל פוליטיקה למעשה היא הנגזרת של רוב הקיום שלנו, ממש, במובן היום יומי. כדי להבין איך זה עובד וקצת לפני שאתם רצים להצביע בבחירות הקרובות, אני מציע לכם להציץ מבט בשני סרטים דוקומנטריים שיצאו בשנים האחרונות שיעצבו לכם מפה חברתית של המתרחש, שכנראה כבר הכרתם ממזמן, אבל לא בצורה ובאופן האפל שבה מנבאים אותה דרכם. 

     

    זה אולי הדבר הכי ארוך שכתבתי אי פעם, אבל זה באמת כי זה נושא שאני מסוגל לכתוב עליו פי עשרה. כך שכנראה מלא דברים הם חוזרים על עצמם או מובנים מאליהם, אז תרגישו חופשי לקרוא בנקודות או משהו. 

     

    ''המתנחלים'' 

     

    Image result for ‫המתנחלים‬‎

     

    אז הסרט הראשון שלנו הוא ''המתנחלים'', סרטו של שמעון דותן. הסרט עצמו, למי שחי את ההיסטוריה או בקיא בה היטב, לא מחדש הרבה מבחינת הידע או הפרטים, אבל הוא מנחיל הרבה הגיון לגבי האווירה והאמונה שהנחילו את אחת מהבעיות הקריטיות של המציאות הישראלית. 

     

    הסרט מציג משורשה את הבעיה שהתחילה כאמונת שווא של מעטים. הרב לוינגר היה מראשי היהודים שהאמינו בארץ ישראל השלמה ולשם כך הסכימו לתת את נפשם. זוהי הייתה אמונה שסחפה הרבה אנשים, לפיה, כל שטח שמבחינת התורה שייך לארץ ישראל הוא שטח שבו ליהודי מותר לדרוך. המלחמה איננה פוליטית, אלא אתנית, דתית לחלוטין. אדמתי הובטחה לי מן האלוהים, ולכן זה רק עניין של זמן עד שאתה תתן לי אותה. ההגיון הוא מאוד פשוט; ללכת ולהקים מאחזים קטנים במקומות שאסור לעשות זאת, ואז, נו, הממשל כבר יגיב בדרכו. 

     

    אף אחד לא לקח ברצינות את קבוצת המעטים הללו. מובא אחד הסיפורים המצמררים, של שרה נחשון, שבחרה בכל הכוח ללכת ולעשות ברית מילה לבנה במערת המכפלה. בן זה נפטר לאחר חצי שנה ממוות בעריסה, ושרה החליטה שמשאלתה היחידה היא לקבור אותו בבית הכנסת של אברהם אבינו, לב חברון. שרה ניגשה מול חיילי צה''ל, הישר אל הגבול החוצץ, מלווה בעשרות בודדים ובעלי אמונה שכל משאלתה היא להגשים נבואה תנכ''ית שהובטחה לה, ואיך אפשר למנוע ממנה כזה דבר.

     

    החיילים לא הסכימו לשרה ולחבורתה להכנס, ושרה בוחרת לעשות טריק שלדעתי הוא אחד מהטריקים ששינו את פני המשחק כולו בישראל - היא ניגשה למכוניתה, הוציאה את הגופה של התינוק שלה ונשאה אותה בידיה. היא הולכת, מול חיילי צה''ל, המביטים בה כאם כאובה ובתינוקה המת. אף אחד לא הצליח לעצור אותה. היא הולכת, עוברת את הגבול, והחיילים בינתיים בזמן זה פשוט מאבדים את עשתונותיהם. החיילים יוצרים קשר עם פרס, שר הביטחון דאז, ושואלים אותו אם יש משהו שהם יכולים לעשות. פרס, שהמום כולו מהסיפור, משיב להם בשלושה מילים - ''אז תתן לה''. שרה נכנסת עם תינוקה המת, בשקט מוחלט, ואחריה עשרות מאמינים שרוצים להגשים משאלתה ולקבור בנה באיזור הקדוש שהובטח לה מימים ימימה. החבורה הזו היא עתידה להיות הגרעין שממנו גדלה ההתנחלות היהודית הגדולה והבעייתית בחברון כיום. 

     

    הסיפור הזה משנה את פני המפה, כי הוא מציג את פני הבעיה כולה - יש כאן אמונה חזקה שהארץ שייכת 'לנו' ושמגיע לנו כל זכות לקבור, לגור, להתיישב במקומות האלה. מולם מוצג השלטון הפוליטי, הכוח, שהוא מנוע מלהחזיק באמונות דתיות כאלה ואחרות שמובילות אותו, שהוא לא מעוניין בייצוג הזה. הפוליטיקה מעולם לא התכוונה לערב גורמים פונדמנטליסטיים ופוליטיים באותה משוואה. אבל בשנייה שפרס, גדול המתנגדים, אמר ''תתן לה'' - וברגע שרבין גמגם, וכמה פוליטיקאים רצו לעשות שרירים מול האויבים - נוצר זרם עצום של התנחלויות או התיישבויות, שכיום כמעט מגיע לחצי מליון איש.

     

    אז איך זה קורה בעצם? הסרט מספר לפרטי פרטים את הציר ההיסטורי לפיו הדברים קרו ממש בהיררכיה של טעויות מצד הממשל וחכמה מובהקת מצד אנשי ההתיישבות הראשונה. הזרם שבא והתחיל לגור באיזורים שמחוץ לשטחי הקו הירוק הוא זרם דתי, קיצוני, שהפוליטיקה היבשה בכלל לא רלוונטית. הרב לוינגר, חנן פורת, מתיישבי גוש עציון למניהם, אלו אינם אנשים טיפשים או בורים או חסרי השכלה, להפך. הם אנשים חכמים, אינטלגנטים. הם יודעים איך לנהל מהלכים בצורה שאף אחד לא ימנע מהם להגיע אל המטרות שלהם, הזויות יהיו ככל שיהיו. יש רק בעיה אחת עם עודף הגיאונות שלהם, והיא שהם לא חושבים כמוני. הרי אם הייתי חושב כמוהם, אין פסול בכל דבר שעשו. אם אני מאמין בתורה, ומאמין בשטחי ארץ ישראל, שהרי כל דבר שאעשה אינו מהווה נזק לאף אחד, כי חובתי כאדם וכתוצר האל לפעול ולעשות ככל נפשי בכדי לקבל את השטח שהובטח לי, וכל טיפת דם שתרד מגופי על האדמה הזו תהיה כגשם פורה על זרעי גידולים. 

     

    אבל אני לא חושב כמוהם, ואני מקווה שאחרים כמותי. למעשה, לפי מה שאני רואה, לרוב אין מחשבה בכלל. ההתיישבויות הקיצוניות שהיו נחלת המיעוטים אט אט גדלו והתנפחו בעוצמתן. עוד מאחז פה, עוד התיישבות שם, חלק במיסוד המדינה, וחלק שאינם. אף אחד לא ממש ידע לאן זה הולך להתפתח, כי אף אחד לא ידע מה קורה בפועל. זהו שטח שהוא מצד אחד בשלטוננו, אז מותר לנו, מצד שני, אף אחד לא יודע מה יקרה אם למרות שהשטח בשלטוננו מה יקרה אם נחליט להגר אליו ולהתחיל לערב בין שני סוגי חיים אחרים לגמרי. יש הבדל בין לשלוט על אדמה של אחר לבין להתחיל לגור איתו. 

     

    כאנלוגיה למורכבות הזו, אפשר להשוות את העסק להשכרת דירה. להשכיר דירה לאדם זה תמיד משחק מעמדות, כי לך יש את הנכס, והוא בסך הכל גר שם וממלא חובותם אליך כאחד שגר בחלקה כלשהי ששייכת לך. לך, כמשכיר הדירה, יש כל זכות להכנס לדירה ולגור בה, גם אם הוא שם, כי היא שלך. אבל השאלה היא כמה אנשים היו מצליחים להסתדר עם משכיר הדירה שלהם. כמה אנשים למעשה היו מסכימים למשכיר הדירה שלהם לגור איתם. הרי גם אם לא תרצו שהוא יגור איתכם, זה שלו, זו זכותו. ואז מה תעשו. 

     

    מה תעשו. 

     

    זו השאלה שהסרט מניע לכל אורכו. השאלות האלה, שאף אחד לא יודע מה הפתרון הנכון. בזמן שאנחנו עסוקים בשאלות, מפעל ההתנחלויות גדל, ומתעצם, ונהפך כבר לפונקציה שהיא כבר לא ''מיעוט קיצוני'', אלא פונקציה לאומנית שאיננה דתית אפילו. זהו שטח זול, וזהו שטח יפה. הוא נוח, והוא מכיל לא מעט פוטנציאל לדבר שכל בני האדם אוהבים, יצרנות. מפעלים, בנייה, מוצרים, הכל. לגור מחוץ לקו הירוק לא נעשה אידיאולוגיה, זה נעשה פשוט דרך חיים נוחה יותר. ובנוגע לסיבה? מה זה משנה. הערבים עושים פיגועים? אז אין סיבה שנרחם עליהם. הראש של האזרח הפשוט לא חושב באמנה פוליטית או דתית קיצונית כזו או אחרת, אבל המיעוט הקטנטן שהתחיל את המפעל, ההוא שכן חשב, הוא זה שגרם לאותם אזרחים א-פוליטיים להוות עבורו סוג של כוח. 

     

    הדיון הפוליטי על התנחלויות תמיד מגיע למבוי סתום. שהרי אין דרך להסביר למה להם אסור להיות שם, מבלי שישאלו אותנו למה לנו מותר להיות פה. אין חוקים אמיתיים במשחק הזה. יש סיבה אחת שהמשחק הזה כל כך אפל ומסוכן, והיא כי הוא מכיל חוקים דתיים, אנכרוניסטיים, כאלה שלהם ולעולם הפוליטי אין דבר במשותף. המתנחל המצוי יותר קרוב לפלסטינאי המצוי מאשר התל אביבי המצוי. הם משחקים במשחק משלהם, והמשחק הוא לגמרי שלהם. זהו משחק של סמלים, של ספרי קודש, של כנסיות ומסגדים, של כיפות וגלביות. זהו משחק ששואל שאלה אחת - איזה אלוהים חזק יותר, ואחרי איזה אלוהים אתם בוחרים להאמין. 

     

    אף אל לא מאפשר לך את האופציה הזו, האחרת הזו, בה אנשים צריכים למצוא פתרון הגיוני ומשותף. אף אל. ההתנחלויות מובילות להרס רב עם הזמן, ואת זה היה קשה לפספס. זה התחיל בפיגועים קטנים, ואז באינתפדות, וכדומה. צה''ל נשלח להגן על כל מאחז לא חוקי שנבנה, עם כל אי-חוקיותו, פשוט כי לא משנה כמה המעשה שעשית לא בסדר, כל עוד אתה אדם - אנחנו נגן עליך. המתנחלים ניצלו את האמביולנטיות השלטונית הזו, בה מצד אחד אתה פושע ומצד שני אתה מקבל הגנה כי אתה 'משלנו', ולפי האמנה המתנדנדת הזו בנו תורה משלהם, תורה הקוראת לכולנו ללכת בעקבותם ובעקבות ארץ ישראל השלמה.

     

    Related image

     

    המשך הציר המדרדר הוא עדיין לא בסופו. המתנחלים מיישבים את הארץ, מתסיסים את היחסים בין האזרחים הישראלים והערביים והמהומות מתגברות. הצורך בשלום הוא הכרחי, ורוב אזרחי ישראל פשוט לא מסוגלים להבין למה המתנחלים תוקעים את עצמם כל כך עמוק במרכז הבעיה כשאין בכך שום טעם. לשם כך, עולה מר רבין לשלטון, כשססמתו היא שלא יתכן שפלג ימני קיצוני ודתי ינהיג את המדינה כולה. אם הוא רק היה זוכר שהוא זה שאישר את ההתנחלות הראשונה בהיסטוריה אני מאמין שהוא היה בוחר במצע אחר בבחירות האלה.

     

    רבין מוליך את ישראל לאיזור השלטוני הראשון בו ישנו סיכוי לשלום, והוא הסכמי אוסלו. העניין הוא שהסכמי אוסלו היו מקשה עקומה שלא מתחשבת בנסיבות הקיימות בשום צורה. הרי בסופו של דבר, יש הבדל בין האופן בו אתה מתייחס לשטח ולקבוצה לבין האופן בו אתה מתייחס לאדם. האמנה הישראלית בהסכמי אוסלו הייתה ציור צבעוני של סוסי קרן וקשתות בענן עבור העולם כולו. קלינטון הרגיש שהגיע לשיא הקריירה שלו, והתמונה של ערפאת ורבין הייתה ניצוץ זוהר לישראלי המתון הרצוי. אבל כולנו יודעים מה קרה החל משם. 

     

    Related image

     

    מסתבר שכמו בחיים שום דבר לא מושלם, ובמקרה שלנו, כל מה שיכל להשתבש משתבש. ישראל פעלה באופן קשוח מידי בהיבט הפרטני, אך מתון מידי בהיבט הפוליטי. כלומר, ישראל התפשרה על כל מה שרק אפשר, אבל המצב הפוליטי בשטח של הערבוב גזעים בין הערבים ליהודים עדיין נותר להוט, מחומם, וכמובן כזה שלא מנסה להתחשב במציאות ההיסטורית. התוצאה היא שהפלגים הקיצוניים בקרב הערבים הובילו לשורה של מעשי טרור, ובעקבותם, פלגים קיצוניים בקרב הימנים ניצלו את האירועים הללו בשביל להוכיח - ההתנחלויות זה לא הבעיה, אתם הבעיה. אתם, שחושבים שיש עם מי לדבר. אתם, שאנחנו נלחמים בדמנו שלא יפגעו בכם, אתם אלה שיוצרים את המצב הזה. 

     

    מכאן והלאה הזרם הקיצוני, בדיוק כמו במקרה של הרב לוינגר, נהפך להיות נחלת הכלל. לאהוב את המתנחלים ואת ארץ ישראל השלמה הוא שוב כבר לא סממן דתי, אלא לאומני. הערבים הם רוצחים, היהודים הם זן טהור, ולהתיישב ברחבי הארץ זה בכלל לא קשור לדת, זו פשוט אסטרטגיה בטחונית וכלכלית שעוזרת לנו לצמוח כלאום, ולכן, אין סיבה שלא נתמוך בה. 

     

    על רקע האמונות האלו מתעצבת אט אט המציאות הפוליטית הקיימת כיום. הפלגים הקיצוניים בימין לוקחים את העם ימינה, ומוכיחים לו שאין עם מי לדבר. הפלגים הקיצוניים של הפלסטינים ובניהם החמאס לוקחים את העם גם כן ימינה, ומוכיחים להם שהישראלים לא נאמנים להבטחות שלהם, ושהנה, ניסינו לעשות שלום, ואיפה השטחים שהובטחו. למעשה, הסכמי אוסלו, שנועדו להביא למתינות ולשקט, הובילו להתססה ולהליכה קיצונית שהבהירה במדוייק את המפה, מעתה והלאה יהיה רק אחד שיגור פה, ויהיו הרבה שימותו עד שנדע מיהו האחד הזה. 

     

    את המצב הפוליטי מנצל אדם אחד שאתם מכירים היטב. הוא יהיר, הוא חכם, הוא נולד במשפחה נפלאה, הוא אמריקאי, הוא סקסי, והוא כל מה שישראל צריכה במצבה כרגע - שלטון מלוטש ומצוחצח, כזה שנותן לכוח את המקום ולא לפשרנות וותרנות, האנטי-תזה של רבין. לבחור הזה קוראים בנימין נתניהו, ומכאן עוברים לסרט הבא שלנו - 

     

    ''קינג ביבי''

    Image result for ‫קינג ביבי‬‎

     

     

    אז ''קינג ביבי'' למעשה ממש ממשיך מאותה נקודה שבה ''התנחלות'' מסיים את הציר הסיפורי שלו, וזה התקופה וההתססה שלאחר הסכמי אוסלו. ביבי הוא אישיות שונה לגמרי ממה שהסיפור הקודם מייצג; הוא איננו דתי, ואיננו משיחי, ולמעשה, איננו אלא אדם לאומני. הוא אוהב את ישראל והוא מוכן לתת את הכל בשבילה. אחיו הגדול מת בשבילה, אז הוא מוזמן לנאום בנאום קונגרסי כלשהו, שמשם נהפך לנציג פוליטי של ישראל בקונגרס, וכן הלאה. ביבי נהפך לאישיות אמריקאית שמהללת את ישראל והופכת אותה לאמריקאים החדשים; אזרחים חזקים, ליברלים, לבנים, שנלחמים בישות השחורה, האלימה, הדתית, והטרוריסטית. הקו שביבי מציג לפני רצח רבין הולך איתו עד היום.

     

    אבל ביבי לא מצליח לסחוף אחריו את ההמון, עדיין לא. ביבי עוד נמצא במצב בו הוא מוצלח ויפה, אבל הוא לא משכנע. הרי שוב, לחילוני המצוי באותה עת אין מה להלל דעות ימניות. הוא מודע למצב בשטחים אבל עדיין הפלסטינים והמתנחלים נדמים כפיקציה דתית, הזויה, כזו של אנשים שאלוהים תופס יותר מידי קרדיט על החיים שלהם ובגללם כולם סובלים. אף אחד עדיין לא הופך את הכיבוש ואת הלאומניות היתרה כדבר שהוא נכס פוליטי עצמי, כזה שכל אדם עם הגיון פשוט ילך לפיו. ביבי מנסה פעם אחר פעם לנאום בטלווזיה האמריקאית נגד הסכמי אוסלו ואף בטלווזיה בישראל, אבל לצערו, אף אחד לא באמת לוקח אותו ברצינות. הוא רץ לראשות הליכוד, אבל גם אז, איזה בחור מנסה להפיץ קלטת לוהטת שלו בוגד באשתו והוא נהפך לבדיחה מרירה בראיון בו הוא אפילו מתוודה על המעשה ומזיע ונבהל מול המראיין בחוסר אונים. 

     

    ''קינג ביבי'' מציג לנו סדרה של אירועים שבונים לנו יישות פוליטית שבונה ומעצימה את עצמה דרך התקשורת. זוהי דרך שאף שליט, לא משנה באיזה מקום, אף פעם, לא ניצל את התקשורת כל כך באופן שבו היא מעצבת את האישיות שלו, הדרך שלו, המהות המנהיגותית שלו. ביבי הוא קלף מטורף לשינוי פוליטי מרהיב בנרטיב הישראלי, פוליטיקה שלא מושתתת על ערכים היסטוריים מיושנים, מערך, מפא''י, לח''י ו-וואטבר - ביבי מציג פוליטיקה שמושתתת על אדם אחד, ועל הייצוג שלו. אתה כבר לא בוחר לפי הערכים של המשפחה שלך או של מה שהרגילו אותך, אתה בוחר לפי מה שאתה רואה. 

     

    ביבי הולך ולומד סדנה לעיצוב הדיבור והסגנון בסדנה לנאומים בארה''ב. הסרט מלווה במס' הקלטות של ליליאן ווילדר מהקורס, ואיך שלב שלב ביבי מאמץ את העצות שלה באופן שהוא כבר לא אסטרטגי, אלא ממש דרך חיים. ביבי הופך כל משפט שהוא אומר לאיום מוחלט. בין אם הוא מדבר על רבין, או על השמאל, או אפילו על התקשורת. 

     

    Image result for ‫קינג ביבי‬‎

     

    זה מתחיל ברגע היסטורי בו מתרחש הפיגוע הזוועתי בזמן הסכמי אוסלו בקו 5. ביבי הוא הפוליטיקאי הראשון שניגש לאירוע, ומתייצב ישירות מול כלי התקשורת. ביבי לא מהסס פעמיים, ואומר חד משמעית שהאשם באירוע הוא יצחק רבין. זו הייתה הפעם הראשונה שהסטה כל כך בוטה נאמרה בכלי תקשורת ישראלי כלפי מנהיג כלשהו. אף אחד לא נבהל מזה, חוץ מרבין, שבראיון קטן שאף אחד לא ראה פלט ש''אני לא נבהל ממנו, אבל אני נבהל מאלו שכן''. 

     

    ביבי מנפח את הדמות הפוליטית שלו כשהולך להפגנת ליכוד ענקית, בליוויו של אריאל שרון שעתיד להיות יריבו, ולצדם אינספור המון זועם של אזרחים לאומניים וכעוסים שבאים עם תמונות של רבין במדי גיסטפו וארונות קבורה שרבין כתוב עליהם. ביבי לא מניד עפעף, אלא ישר מנצל את ההמוניות בכדי להגיד - ''הגיע הזמן לשים לזה סוף''. 

     

    אתם שמים לב מה קורה כאן? ביבי הוא אפילו לא פיקציה של האמת. הוא לא קשור לאמונה הדתית של המתנחלים או לגוון הפוליטי האמביולנטי של רבין. הוא שחקן חדש שמשחק כמו האמריקאי המצוי; רע פה, אז נגמור על מי שעושה לנו רע, ונשאיר רק את מי שעושה טוב. האמת? ההיסטוריה? הסכסוך? הדת? הם לא מעניינים אותו, וגם לא את העם. העם רוצה דבר אחד, וזה שיהיה פה שלטון הטובים, מעין 'אריסטוקרטיה' סמויה, כזו שתתן לאנשים טובים ויפים לשלוט ולהעיף את מי שעושה רע. בלי מורכבות, מאוד בפשטות. זה השיח הפוליטי שנוצר בגרעינו מהנושא שמוצג בסרט הקודם. 

     

    אז מגיע הרגע בו מגיע איזה אחד שלקח את הארונות והשלטים קשה מידי ורצח את רבין, יגאל עמיר. ביבי לא מזיל דמעה, ובלווייתו של רבין מתחיל כבר לתכנן כיצד ירוץ מולו. הוא מפיל את שרון בקרב על ראשות הליכוד, ובתוך שבועות ספורים נעשה לראש הממשלה של מדינת ישראל. הסכמי אוסלו נעצרים לחלוטין, אבל ביבי נמצא בנקודת צומת בעייתית בה עליו להחליט מה עושים עם המצב הנתון. הוא מנסה לעשות את הסכם Y ואף לוחץ ידו של ערפת שוב ושוב, אבל הוא נהפך לבוז בידי הבוחרים שלו, ובוחר שלא לעשות איתם שום דבר. המצב נשאר כמו שהוא, וביבי יודע שאם הוא ימשיך בהסכמים האזרחים יבוזו לו ואף יסיטו נגדו (והוא כבר יודע מה קורה אם זה הולך רחוק מידי) ומצד שני אם הוא ימנע אותם האמריקאים ילחצו והוא יאבד כח בינלאומי עצום. ביבי בוחר בפתרון הקסם - לא להחליט.

     

    בהתחלה פתרון הקסם לא נאכל ביד קלה בידי העם, והראשונים לצאת נגד ביבי הם כמובן התקשורת. ביבי יוצא במסע מסעיר נגד התקשורת, וטוען שוב ושוב, בכל כלי תקשורת אפשרי, שמפלים אותו ומתקיפים אותו רק כי הוא לאומן וכי כולם לא לאומניים כמותו. ביבי שוב סופג את אהדת הקהל כשהוא מסיט אותו נגד התקשורת; אל תאמינו למה שאומרים לכם, הם שונאים אותי כי הם כמו רבין, כמו פרס, ולא מדהימים כמוכם. 

     

    ביבי נופל מהשלטון וחוזר אליו במהרה כמו במלוכה. מכאן ביבי כבר לא שחקן מתחיל, אלא השחקן הראשי. ביבי נעשה מלך של ממש. הוא לא מתראיין אם הוא לא רוצה, ומכאן והלאה, הכל, תרצו או לא תרצו, בשליטתו המלאה. ביבי, שהתחיל להסיט נגד התקשורת כדרך מעוררת רחמים שלא ישנאו אותו בשל הססנות יתר, מאמץ את שיטת ההסטה כדרך פוליטית לגיטימית. ביבי מתחבר עם שלדון אדלסון, והשניים יוצרים תקשורת אלטרנטיבית. 'ישראל היום' נעשה העיתון הכי נקרא במדינה, ואנשים נלחמים עליו כמו על לחם. נוסף לישראל היום גם אתר 7, קבוצות בפייסבוק, ואף הכי חשוב, ביבי מתעל את השנאה נגדו ככוח פוליטי יקר ערך. כשהתקשורת רוצה להראות את ביבי אומר שרבין אשם, היא רוצה להוציא אותו מסיט ופושע. אבל כשהאזרח צופה בביבי אומר שרבין אשם, הוא פשוט מאמין שביבי אשם. זה החטא של התקשורת שחוטא בו עד היום, שמשדרת על תדר אחד כשהצופה בתדר אחר, ומנציחה את כל השלטון שכל כך מתנגדת אליו.

     

    Related image

     

    ביבי ממשיך ונוהג במלוכנות כלפי כל דבר. הוא מרשה לעצמו להשתמש בכסף, ובתקשורת, ובשלטון, לכל צורך שירצה. אשתו נעשית לסוג של דוכסית עטופה במעילי זהב שאפילו לא מונעת מאינטרסים פוליטיים כלשהם, אלא פשוט רוצה לחיות טוב. וכאשה שרוצה לחיות טוב, היא מנצלת את השיטה המוצלחת של בעלה - אם אומרים שאת לא טובה, יש רק סיבה אחת שיגידו, והיא כי הם ראו את זה בטלווזיה או בעיתון. ואם הם ראו את זה בטלווזיה או בעיתון, זה שקר, כי השמאל שולט בהם.

     

    ביבי עושה את הטריק החכם ביותר שראש ממשלה בישראל עשה אי פעם. ביבי נהפך למלך אמיתי, שיוצר זווית פוליטית שעוד תלמד בהיסטוריה לדור דורות. ביבי מציב תגר על החברה הישראלית בצורה שהיא כמעט פילוסופית, וכזו שמערערת על מסרים בסיסיים בה. אתה נשען על התקשורת? בוודאי. כל דבר שאתה יודע הוא בגלל שנחשפת אליו בצורה כזו או אחרת מעיתון או מרדיו או מהחדשות. אבל מי אמר שהתקשורת דוברת אמת? הרי השמאל שולט בתקשורת! הם מי שיקבעו?

     

    ואז, הדבר שעד היום היה הכלי המשמר והטהור של הצדק הדמוקרטי, הכלי שכל מטרתו לחשוף שחיטויות ובלאגן כי זה מעניין, נהפך לכלי מרוסן. זה לא משנה מה יגידו נגד הממשל, כי לא משנה מה זה יהיה, זה פשוט לא נכון. נוצר מצב בו העם עיוור ואפילו לא מודע לפועלו או לאי-פועלו של ביבי, הוא רק מודע לכך שכל מה שאומרים עליו פשוט לא נכון. ביבי מנציח את שלטונו בדרך אחת ויחידה בה מתקשר עם העם, והיא, דרך נאומים. בעולם, בקונגרס, או בכנסת. כשביבי נואם, אף אחד לא יכול להחסיר פעימה. 

     

    הכי מצחיק שביבי הפך לפיקציה יבשה ומשעממת של כל אותה סדנה שהלך אליה בתחילת דרכו אצל וויליאן ווילדר. הוא משתמש בביטויים מודגשים, פונה אל ההמון הפשוט, מפשט את האמת המורכבת להגיון דיכוטומי מובהק, וגורם לך להאמין שכל מילה שיוצאת לו מהפה טהורה. זה אפילו לא משנה מי יגיד ההפך, כי ביבי כבר ביטל אותם בשיח הפוליטי, כי התקשורת היא אנטי-פוליטית, היא אנטי-לאומנית. ביבי גם יצר כלי תקשורת אלטרניטיבי בבעלותו שמוכיח שאפשר אחרת, אז אדרבה.

     

     

    * * * * * * 

     

    מה אני רוצה להגיד בכל זה? אם בכלל מישהו היה סבלני לקרוא את כל זה? אני לא יודע. ישראל היא מדינה מורכבת, והיא התחילה כשיח מורכב על אנשים ועל אדמה, ועל שייכות. היא ניצבה בין שני חומות בעייתיים להחריד; החומה הראשונה היא הזכות התנכ''ית, התורה, שלפיה היהודים צריכים לשבת בארץ ישראל. היה מי שלא חושב כך,  ושלדעתו התורה היא בולשיט מוחלט, אבל מולו עמדה החומה השנייה, השואה, לפיה גם אם אתה תרצה מדינה אחרת, אין לך אחת כזו. אין לך ברירה אלא להיות פה, ואם אתה פה, אתה פה כי אלוהים הבטיח. 

     

    נוצר כאן דור של אנשים שהיגרו לכאן באמונה שמגיע להם, אבל האמת הפנימית היא שפשוט לא הייתה להם אופציה. הציונות לא הייתה תוצר תנכ''י בראשיתה. היא לא אוסף אידיאולוגים דתיים או רוחניים שפשוט באו לארץ כי הנבואה הבטיחה להם. הציונות נבעה מחוסר ברירה. אנשים לא רצו להלחם על האדמה, הם פשוט הבינו שאין להם דרך אחרת. אנשים לא רצו להשתלט ולכבוש, אבל הם ידעו שאם הם לא יעשו זאת הם לעולם לא יצליחו לשרוד. הציונות נשענה על פיקציה דתית כדי להצדיק את קיומה, אבל במערומיה היא רומזת דבר פשוט כל כך - אין דרך אחרת. 

     

    אבל את הציונות הזו, עם הבלבול הפנימי הזה, שממש דן על הקסקס בין החיים לבין המוות, הוא המקור שהיווה את הכוח הפוליטי לאותם גורמים דתיים קיצוניים בשני הצדדים לצעוק ולהגיד לאיזה אלוהים יש גדול יותר ואיזה תורה מדוייקת יותר. הפוליטיקה הישראלית בראשיתה לא הבינה עם מה היא מתעסקת, אבל היא כל כך הייתה מנותקת מאותם זרמים דתיים שהיא בכלל לא האמינה שהם יתנפחו לגודל הקולוסאלי שהם התפתחו אליו, ואז זה כבר לא היה משנה. 

     

    הפוליטיקה של ביבי ושל הבחירות הקרובות הן כבר לא אידיאולוגיה. הן תוצר של אוסף טעויות מדיניות, היסטוריות, אנושיות, שאת רובן כבר לא נצליח לפתור. אבל ביבי הוא לא הבעיה, והוא אף פעם לא הייתה. ביבי שחקן טוב על חלשים, נואם כמו מלך לאזרחים שמתנהגים כמו נתינים. ביבי הוא ההוכחה העצובה לכך שמפעל ההתנחלויות והחזון הכהניסטי בסופו של דבר התגשם, והוא שאותם גורמים קיצוניים, דתיים, מיושנים, הם אלו שהצליחו להסיט שיח שלם למצב שזה כבר לא משנה על מה נלחמים ולמה, הדבר היחידי שמשנה הוא שננצח.

     

    ביבי עומד להיות ראש הממשלה ששלט הכי הרבה שנים במדינת ישראל. ביבי לא דתי, ולא משיחי, והוא כנראה גם לא מאמין באלוהים. אני לא חושב שביבי כל כך שונא פלסטינים, וסורי, אבל אני לא חושב שאדם שאוכל שרימפסים כל כך אוהב את היהדות. ביבי הוא נציג של הישראלי החדש, הנגזרת שלהם. הנגזרת של הדתי, המשיחי, הימני, האלוהי. ביבי הוא הפוליטיקאי הכי מתוחכם שהיה פה, אבל בליבו הוא בכלל לא פוליטיקאי, אלא א-פוליטי. הרי בכלל לא מעניין אותו למי שייכת הארץ או מדוע. מעניין אותו דבר אחד - וזה לנצח. למלוך. לזהור. החזק שורד.

     

     

    המשחק הפוליטי שותף לאורכו בדבר אחד - מנצחים ומפסידים. איסלמיסטיים מול יהודיים, דתיים מול חילוניים, ימנים מול שמאלנים, פלסטיניים מול ציוניים. לכולם משותף הרצון לנצח במשחק הזה, ובזה בערך הסיפור של כולנו מסתיים.

     

    על הדרך יש הרבה אנשים שמתים. הפלסטיניים לא חושבים עליהם, והישראלים כבר רגילים לנרות זיכרון. הלוואי וזה היה מעניין מישהו למשל. ועכשיו, מסאז' לאצבעות. דחוף. 

     

    * * * 

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון