כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים וטיולים ועוד כמה דברים

    סיפורים קצרים, ושירים לעת מצוא פרי עטי, טיולים בארץ בכלל ובשביל ישראל בפרט.
    ועוד כמה דברים שפגשו אותי.

    0

    נווטת אהבת נעורים

    13 תגובות   יום שבת, 16/3/19, 10:33

    זיכרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח. 


    סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב, איימי בן אסולי

    "לפני שאתה שוכח כל הרשימות"

     

    אחרי היסוסים רבים ואחרי שהקפדת לספר את הסיפור הזה לאשתך אתה חוזר 70 שנים לאחור לעסוק בהרפתקאות נעורים וגם באהבתך הראשונה שהייתה נכזבת להחריד ונורא כואבת, שאפילו השאירה שריטה עד היום.

    יחד עם חברים מהתנועה החלטתם פתאום (אולי בהשפעת מדריכָכֶם לשעבר – חזי לוּפְבָּן) להקים "מחתרת" פרטית עם חניכים צעירים.

    החלטתם שאוספים כמה ילדים שמוכנים לזה ומתחילים להתאמן בכל מיני אתגרים שנראו לכם מתאימים.

    לטפס ולקפוץ מהחומה של "גן הדסה", אפילו לקפוץ מקומה ראשונה של בית לא גמור אל ערימת זיפזיף גדולה וגם לעשות קצת א"ש לילה ופזצט"א.

    כל הפרשה הייתה קצרה ודי אידיוטית שבמזל נגמרה לפני שאף ילד או ילדה לא שברו יד או רגל וברוך שפטרנו.

    אתה זוכר טוב טוב איך שאביה של אחת מהילדות, החבר שטרן שהיה נהג ב"אגד", הזמין אותך אליו הביתה לברר מה אתה עושה עם הילדה שלו.

    אתה זוכר שישבת שם אולי שעה והאיש חקר אותך שתי-וערב על מה ועל למה ועל איך כל מה שאתם מעוללים שם.

    אתה זוכר שיצאת מהביקור הזה עם כל הספקות וגם ההחלטה להפסיק עם זה ודי, לעזאזל.

    ''

    אתה לא זוכר איך ובגלל מי בדיוק צרפתם לעניין מדריכה אחת מעדה יותר צעירה משלכם, את בתיה יחזקאלי. אולי ביוזמת אחד יָאנוּש, לימים העיתונאי עמנואל בר-קדמא.

    בתיה יחזקאלי הייתה בחורה גוצה בעלת קלסתר לא סימטרי שהיתה מין "תוֹם בּוֹי" ספורטאית ושלא היה אכפת לה לעשות כל דבר תמוה ומוזר.

    יותר מזה לא ידעת עליה כלום. מה שכן ידעת וכל הקן ידע שיש לה חבר שקוראים לו לדי. אתה זוכר שכל הקן היה ממתין, בשעת הפיזור לראות איך שלדי חובש את כובע הטמבל הענקי שלו והולך ללוות את בתיה מהקן שברחוב ארלוזרוב פינת אדם הכהן עד לרחוב יעל פינת שלמה המלך.

    לאחר כמה פעילויות ב"מחתרת" המטומטמת שעשיתם, התאהבת בבתיה הזאת עד הקצה של האוזניים שלך.

    כל הזמן חשבת רק עליה ולא על שום דבר אחר, כל הזמן הלכת עם הראש באדמה ועם כאב גדול בלב ובמוח ומה שאחר-כך התברר לך כאהבת נעורים לוהטת ודי מטופשת.

    כולם שאלו אותך מה קרה לך ולמה אתה תוקע את העיניים כל הזמן באדמה או מסתובב כמו חולם בהקיץ ומה הפיזור נפש הזה.

    אתה זוכר שפעם, כשנשארתם לבד באיזה שדה רחוק בלילה, לא התאפקת, הנחת ידיים על כתפיה ושפכת את לבך בפניה.

    היא לא נבהלה ובעדינות ראויה להערכה נתנה לך להבין שהיא לא אוהבת אותך ושתמצא לך מישהי אחרת. אתה זוכר שהייתם שם לבד ופתאום גם ירד עליכם גשם. וחזרתם כל אחד לביתו ובזה נגמרה אהבת נעוריך ובכלל כל הסיפור. לקח הרבה זמן עד שהבתיה יחזקאלי הזאת, יצאה לך מהראש ומכל החושים.

    ''

    כמעט מיותר להעיר שבתולדות חיי הבחורה הזאת, אתה היית ארוע קטנטנצ'יק וקצרצר ובלתי חשוב,  השייך לתקופת חברותה של בתיה יחזקאלי בתנועה המאוחדת "קן צפון" ושום דבר יותר מזה.

    כמו במקרים אחרים, אתה חזרת לחפש אחריה   – אחרי 70 שנים ולא יאומן מה אתה מוצא שם על תולדות הגברת. ואתה שמח להעתיק את זה אל זיכרונותיך סתם כדי שיהיה עליה עוד ועוד בקשת. כתוב ברשת עוד פעם ועוד פעם.  

    מגיע לה.

     

    עשתה לה כנפיים 

    "הרמטכ"ל אישר ברגע האחרון": הנווטת שטסה למיתלה נזכרת במבצע קדש. 

    בשנת 1954 סיימה בתיה אורני קורס טיס ושירתה כנווטת בחיל האוויר. שנתיים לאחר מכן היא ניווטה מטוס עמוס בצנחנים לאחד הקרבות הקשים בתולדות צה"ל, וגם החזירה משם את הפצועים. "לא הרגשתי צורך להוכיח את עצמי כאישה", היא אומרת היום, "פשוט עשיתי את שלי וצפצפתי על כולם"

     

    מאת אסף צבי עדכון אחרון: 29.10.2016,

    בתיה אורני זוכרת היטב את הטיסה הראשונה שלה לסיני. היא היתה בת 23, נפעמת מנופי המדבר ומהרפתקאות הדרך. אבל בניגוד לרוב המבקרים בחצי האי, בתיה לא הגיעה לסיני כתיירת, אלא כנווטת בחיל האוויר של צה"ל. זה קרה לפני שישים שנים בדיוק, בהטסת הצנחנים למעבר ה"מיתלה" במבצע קדש, ובטיסות שנמשכו במהלך המלחמה. ההגעה לתפקיד הנווטת הראשונה בצה"ל לא היתה קלה, וגם יציאתה לקרב היתה מוטלת בספק כמעט עד הרגע האחרון – אבל היא עשתה זאת, למרות הכל, ושבה בשלום. "לא הרגשתי שום פחד, לא יודעת איך להסביר את זה", היא מספרת היום, שישים שנה אחרי, בדירתה ברחובות.


    מחוג תעופה לקורס טיס 

    הכול התחיל כמה שנים קודם לכן, במועדון ("קלוב") תעופה קטן שפעל כחלק מסניף "הפועל" בתל אביב בשנות הארבעים. יחד עם חברים מבית הספר השתתפה בתיה בפעילויות המועדון, שכללו בניית טיסנים מעץ בלזה ולימודי אווירודינמיקה. כשפרצה מלחמת העצמאות, חניכי המועדון הביטו בהתרגשות במתנדבים מחוץ לארץ שבאו להטיס את המטוסים הראשונים של חיל האוויר הישראלי. "ראינו אותם עושים דברים שאנחנו רק יכולים לחלום עליהם", היא מספרת, "קינאנו בהם".

    כשסיימה את הלימודים בתיכון והגיע הרגע להתגייס לצבא, חיל האוויר לא היה על הפרק מבחינתה: יחד עם חבריה מתנועת הנוער "התנועה המאוחדת" התגייסה בתיה לנח"ל, לגרעין שנשלח להכשרה בקיבוץ רמת יוחנן. אבל אז הוצבה בפני חברי וחברות הגרעין דרישת ה"אחוזים" – לשלוח עשרה אחוז מחברי הגרעין לפיקוד ולקורסים. "היתה אסיפת גרעין להחליט מי יילך", מספרת בתיה, "אהוד אולינסקי וזוריק לב, בוגרי בית הספר החקלאי "כדורי", הצביעו אמרו שהם הולכים לקורס טיס. זה הזכיר לי את החלומות שהיו לי בחוג התעופה. הצבעתי ואמרתי – 'גם אני מתנדבת לקורס טיס', והגרעין אישר את ההחלטה. עליתי על מדים, לא היו לי נעלי עבודה אז לקחתי את נעלי השבת שלי, ונסעתי איתם למחנה סרפנד (צריפין)".

    השלושה צורפו למיונים מפרכים לקורס. "מה לא עשו לי שם", אומרת בתיה, "פסיכוטכני, מתמטיקה, פיסיקה… וזה לא שהייתי מוכשרת במיוחד. היה קשה מאוד להתקבל לקורס הזה, והודיעו לי שלא התקבלתי". בתיה נשלחה לקורס מטארולוגיה, ולמדה לצייר מפות סינופטיות ולשלוח מברקי עדכון מוצפנים לטייסים על מצב הרוחות בשמיים. אבל לפתע, אחרי שכבר השלימה עם הקביעה שלא תטיס מטוסים, הועבר אליה באופן אנונימי מידע שגרם לה לחשב מסלול מחדש:

    "נשלחתי לבסיס באילת לחודש כדי להחליף שם את החזאי", היא מספרת, "איך שבאתי לעלות על האוטובוס מתל אביב, מישהו שאני לא מכירה העביר לי פתק. בפתק היה כתוב 'את עברת את כל המבחנים לקורס טיס. אם תגישי ערעור, את תתקבלי'. זה היה כנראה מישהו מהוועדה הרפואית, שידע שהסיבה האמיתית לכך שלא קיבלו אותי לקורס היא שאני אישה.

     

    "בפתק היה כתוב – 'אם תגישי ערעור – את תתקבלי". 

    "ברגע שהגעתי לאילת שלחתי מכתב לוועדה, וכתבתי שאני מבקשת לדעת למה לא התקבלתי. בתשובה הם כתבו לי שנדחיתי בגלל הגובה שלי, והוסיפו שאני יכולה להיות בכל מקצועות צוות האוויר חוץ מטיס. חשבו שאולי ככה הם יצליחו להוריד אותי מזה, כי לא נתנו לי להיות טייסת. אבל אני אמרתי שאני הולכת לקורס. אגב, עניין הגובה היה כמובן רק תירוץ. איתי בבסיס היה טייס מאוד נמוך בשם בוסטי. הטכנאים שמו לו נעל מעץ כדי שיצליח להגיע לפדלים של המטוס. בסוף הוא נהרג בתאונת טיסה, לא בגלל הגובה שלו אלא בגלל טעות של פרח טיס שטס איתו."

    בתיה התחילה את הקורס, שנמשך שנה וארבעה חודשים. דוד עברי, לימים מפקד חיל האוויר, היה חניך במחזור שלה. מתוך שבעה חניכים במגמת הנווטים, סיימו שלושה את הקורס – והיא ביניהם. "היה לנו מסע חוליות בנגב, היינו צריכים להיענות להזמנה של הבדואים שפגשנו שם לעשן סיגריות מחרא של גמלים. פחדנו מהם", מספרת בתיה. "בקורס היינו טסים על מטוס בשם אנסון, שכדי להרים את הגלגלים שלו היה צריך למשוך שרשרת כבדה מאוד של כבלים. כל הבסיס עצר את הנשימה כדי לראות אם בתיה תצליח להרים את הגלגלים. הצלחתי."


    איך היו הלימודים בקורס?
    "להיות נווט זה לא דבר פשוט כל כך. זה מקצוע מאוד מעניין, בעיניי הרבה יותר מטיס, למרות שטיס נחשב הרבה יותר רומנטי. למדנו לצייר מפה של כל המדינות בעולם עם קוסינוס וסינוס. היו ספרים עם מפות כוכבים, ודרך הצלבה שלהם היית מבין איפה אתה נמצא. לא היה ג'י.פי.אס", היא צוחקת.


    איך ההורים התייחסו לתפקידך הצבאי?
    "ההורים שלי מאוד התרגשו. אמא שלי סיפרה לי שבלילה היא תמיד היתה בוכה מרוב פחד, ומחכה לבוקר לשמוע שהכל בסדר, שהכל עבר בשלום. אני הייתי מורידה את המדים כשהייתי יוצאת הביתה, לא עשיתי מזה סיפור גדול. אמא שלי היתה שואלת 'למה את לא שמה את המדים עם כנפי הטיס?' אבל זה לא התאים לי. לאבא היה דוכן למכירת ירקות, ביציאות מהצבא הייתי עוזרת לו אם הייתי מגיעה בזמן."

    בסוף הקורס עלתה בתיה על המטוס למבחן המסכם יחד עם פול קידר, שהיה מפקד טייסת התובלה "הפילים". "טסנו מעל הים במשך שלוש שעות, ואז קיבלתי הוראה לחזור לבסיס חיל האוויר בסירקין. עשיתי את כל החישובים והגשתי לפול פתק עם הכיוון וזמן ההגעה. הגענו בדיוק על הדקה שאמרתי, ופול כל כך התלהב ואמר מיד 'אני רוצה אותך בטייסת שלי!', וכך היה".

    בתיה הצטרפה לטייסת בתל נוף, שם פגשה את בעלה הראשון, יעקב ורונסקי, שאותו הכירה מבית הספר בתל אביב. "הוא היה שנה מעלי בתיכון, לימד אותנו קפא"פ (קרב פנים אל פנים). החבר'ה שלו התגייסו לצה"ל, אבל בגלל שהם היו עדיין תיכוניסטים, שלחו אותם לארה"ב ללמוד תעופה. הם חזרו אחרי שנה, התגייסו ונפגשנו מחדש בצבא". לאחר השלמת השירות הסדיר ותקופה נוספת של שירות קבע, בתיה השתחררה ועברה לחיות עם יעקב בחיפה.

    ''

    "לא פחדתי, ידעתי שבשביל זה הכשירו אותנו כל השנים"

    רק כמה חודשים חלפו מאז השחרור, המתח בין מצרים לישראל עלה והחל חשש מהידרדרות בטחונית. בתיה ויעקב לא חיכו שיגייסו אותם למילואים – הם פשוט באו.

    "אנחנו הרחנו שהולך לקרות משהו", נזכרת בתיה, "אספנו את כל מה שהיה במקרר שלנו לתוך סלים, נסענו מחיפה לבית של אמא שלי ושמנו אצלה את הדברים, והמשכנו לבסיס חיל האוויר בתל נוף. יומיים אחרי זה פרצה המלחמה והתחילו לגייס את כל אנשי המילואים."

    בתוך ההכנות למבצע, לבתיה חיכה מכשול נוסף בשל היותה אישה. "חילקו אותנו לצוותים, עלינו על ציוד, ופתאום עוצרים את המטוס שלי ואומרים לי שאני ויעל רום (הטייסת הראשונה בצה"ל) לא יכולות לטוס כי מחכים לאישור מיוחד של הרמטכ"ל שנשים ייצאו למלחמה. אמרתי להם 'אנחנו כבר מאורגנים בצוותים, עברנו תדריכים, הכל מוכן, מה פתאום לחכות לאישור?' זו הייתה הרגשה זיפתית. אני כבר הייתי על המטוס, מתכננת את הדרך עם מפות, מד מעלות ומחוגה. הצנחנים ישבו בשורות ליד המטוס. בסוף האישור הגיע והמראנו לסיני."

    זה קרה בצהרי יום שני, ה-29 באוקטובר 1956. שישה עשר מטוסי "דקוטה" המריאו מבסיס חיל האוויר בתל נוף, ועליהם 395 צנחנים, כשהם נעים לכיוון סיני. לקראת השקיעה של אותו יום קפצו הצנחנים מהמטוס בסמוך למעבר המיתלה – מעבר יבשתי במערב חצי האי סיני שדרכו ניתן להגיע לתעלת סואץ. הדרך עברה על בתיה במיקוד מוחלט במשימה:

    "לא הרגשתי שום פחד, לא יודעת איך להסביר את זה. חשבתי רק שבשביל זה היתה כל ההכשרה הארוכה שעברנו", היא אומרת. הקרב הקשה במעבר המיתלה היה תחילתו של מבצע מתוכנן של צה"ל לכיבוש סיני, שהסתיים תוך מספר ימים.

    ''

    עד כאן אהבת נעוריך הנכזבת.

    אתמול בערב הצלחת לתפוס את הגברת בת ה-85 לגמגום טלפוני קצרצר. הסתבר שהיא לא זוכרת ממך כלום. פעם כתבת קלנעיות חמורית על בעלה השני של הגברת, הוא ראובן אורני שהיה חבר קיבוץ יזרעאל בתקופה של אחרי הפלמח.

    אתה זוכר שיואב אורני, גיסה של בתיה, התקשר אליך בהתלהבות גדולה אחרי שלגמרי במקרה עלו על הרשימה ההיא באינטרנט. מה שבטוח שגם את זה לא זוכרת האישה הגיבורה הלאומית הזאת. שיהיה.


    דרג את התוכן:

      תגובות (13)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/4/19 00:20:
      חידשת לי, אחאב, על נשים בצוות אוויר בצה"ל, לפני מאבקה של אליס מילר. ידעתי כמובן על זוהרה לביטוב, הטייסת שנהרגה במלחמת העצמאות, אך לא על אחרות. שבת שלום, עמוס.
        21/3/19 19:46:
      הכי מהכל - הציורים
        20/3/19 10:18:
      כי ככה הן אותן אהבות בוסריות. מי שנותר עם לב שבור ושריטה זוכר את אותה האהבה, עד אחרון ימיו. יופי של סיפור!!!
        18/3/19 19:49:
      סיפור מרתק ומרגש. חוסר ההדדיות המכאיב.
        18/3/19 04:50:
      אהבה למרומים
        17/3/19 15:59:

      אחאב היקר מאחר ואני לא רוצה להפסיד את המשך עלילות אביך, והמייל שלי בעבודה כבר לא רלוונטי הייתי שמחה אם תעביר לי את הדברים למייל של הבית nissan-k@zahav.net.il,

       

      אם יש לך דרך להגיע לאפרת מהתמיכה ולבקש שינוי מייל זה יהיה עוד יותר טוב. אני לא יודעתצ איך לעשות זאת מהעבודה. בברכה, יהודית.

        17/3/19 07:59:

      בוקר טוב אחאב חברי היקר נשיקה

      תודה שהבאת לנו עוד מזיכרונותיו

      מתברר שלאביך היקר הייתה אהבה ראשונה למי שתהייה פייטרית בצה"ל

      ויחד עם זאת אני חייבת לציין שאמך היקרה היא פייטרית של החיים

      גם אם אין עלייה רשומות ברשת ( ואולי יש?!)

      התמוגגתי להתבונן בציוריו המרהיבים של אביך

      * כוכב אהבה וד"ש חמה לאביך היקר, בריאות טובה ועוד הרבה זיכרונות מרגשים

      פורים שמח לכולכם

        17/3/19 07:43:
      אהבה וגבורה - וציורים מאוד חזקים
        16/3/19 18:25:
      סיפור מקסים. חלק מהסיפור שייך גם לעבר שלי. נוסטלגיה במיטבה.
        16/3/19 18:13:
      נהניתי לקרוא ונהניתי מהציורים..:))
        16/3/19 15:41:
      במבצע הזה, שבו השתתפה הטייסת בתיה אורני, אני הייתי בצוות בידור שנסע בכל סיני לבדר חיילים. התפקיד שלי היה לספר בדיחות. כנראה שהצלחתי, כי החיילים צחקו, וכתבו על הגבס שכיסה את ידי השבורה...לאחר המסע הזה, חזרנו להשלים את קורס "משקי תרבות". ב"בריכת הדסה" למדתי, לראשונה, לשחות, והמדריכים ניבאו לי עתיד מרשים, שלא התקיים. כן, היו ימים...
      החלוקה הלזו לנשים ולגברים מבחינת תכונותיהם, אינה מדד מדוייק כפי שהוא מקובל, וחבל. כמה טוב שאתה מעלה על נס את הדמות הייחודית, ה"פיונירית/חלוצית" - הנווט/טייסת- בתיה אורני.
        16/3/19 11:09:

      נעורים, נוסטלגיה והיסטוריה לאומית

      ציורים יפים

      שבת שלום

      ארכיון

      פרופיל

      א ח א ב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין