הבטתי במראה ונבהלתי.
מסכות, כמעט שכחתי,
אינן יודעות להחליף הבעותיהן.
אחר כך צפיתי בארבעה סרטוני הָאוּ-טוּ-טָי-אֵ-טָי.
אינני איש של עניבות.
בבית הספר, מבעד למסכה,
שלחתי אל כולם את חיוכי המוּכר.
תלמידים ומורים הנוהגים לברכני לשלום,
התרחקו בנימוס ובחשדנות,
תוך הסטת מבטם אל כל דבר אחר.
פח זבל למשל, או תקרה.
היו גם אלו, אמיצים פחות,
שקפצו הצידה, כאילו מולם חיית טרף.
ואני –
בסך הכל חתול ג'ינג'י שאמא, בידי קסם, ציירה;
רגע שהוא היסטוריה שלמה,
רגע שהיה עמוס מדי או זָר לכל שאר הרגעים
הצבעוניים והנפלאים של אותו יום,
זָר שכדאי להישמר ממנו.
סופרמן ומלכת הכוכבים התנשקו, חוכמה גדולה,
אחר כך טיילו ברחבה בידיים שלובות.
הבחנתי בזוגות אוהבים נוספים,
שנעלמו מעיניי ללא המסכה.
יפעת, מ- י'4, נופפה אלי לשלום בחזרה.
ה'עדלאידע' שלה ושלי.
תלמיד מכיתת הָאַסְפֶּרְגֶרִים,
מחופש לאיש-זאב ובידו מטה,
רקד לבדו לפני חבורת הנגנים
כאילו אך הוציא מים מן הסלע,
פייס כל מריבה, הציל את העולם.
הוא הציל לפחות צופה אחד.
תגובות (2)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה, פורים שמח:)
(התצלום מהאינטרנט, דימוי שחשבתי שמתאים)