כותרות TheMarker >
    ';

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    תגובות (2)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      31/3/19 17:42:

    צטט: גילהסטחי 2019-03-31 13:05:22

    כמה טוב להתעורר מחלום רע, זה רק חלום...

    .

    בהחלט גילה, תודה ושבוע טוב

      31/3/19 13:05:
    כמה טוב להתעורר מחלום רע, זה רק חלום...
    0

    הכחוש

    2 תגובות   יום שבת, 30/3/19, 08:34

     

    ''

    סיפור מוזר ביותר שלמרבית המזל הסתיים פחות או יותר טוב.

    הכחוש

     

    רוח קלילה ומשיבת נפש נשבה, היום אך החל, ציפורים צייצו ואני נעתי ברגל בדרכי לעבודה; נושם לרווחה את אוויר הבוקר הצח, חש במשבי הרוח הקרירה על גופי כמו ידיים נעלמות מלטפות את פניי, צווארי. כמה נפלא לחוות תחושה שכזו הרהרתי בתחושת סיפוק, התחלה מעודדת מאוד ליום קיץ, למרות שיום זה אמור להיות שרבי.

    הוספתי לנוע באותו רחוב צדדי שבו אני נע בדרך כלל, בודד, התנועה בכביש הייתה דלילה ביותר והרגשת חירות אישית אפפה אותי.

    בעוד אני מתקרב לצומת הראשונה בדרכי, חצה צמד גברים את הרחוב לכיווני ונע לקראתי; הופתעתי מעט דומה שהם נעים במעין בהילות, או מוטב לומר נחישות רבה. מיד עם הגיעם אליי עצרו ואף אני עצרתי, נאלצתי, הם חסמו את דרכי. שני גברתנים צעירים בשנות השלושים לחייהם ואולי צעירים יותר. הם החליפו מבט מהיר ביניהם, ומבלי לאבד זמן תבע אחד מהם ממני להזדהות.

    הם לא הציגו עצמם ולא את זכותם לעכב אותי בדרכי, אולם הם היו צמד וכל אחד מהם גבוה ורחב ממני, שלחתי את ידי לכיס מכנסיי ושלפתי את תעודת הזהות הכחולה שלי.

    'לא את המוצג הארכיאולוגי הזה, את תעודת הזהות הדיגיטלית שלך.' פלט בכעס הדברן מבין שני שומרי הראש שלי.

    'דיגיטלית…? אין לי משהו אחר מלבד תעודת הזהות הזו שלי,' השבתי והצגתי לו שוב את תעודת הזהות הכחולה שלי. 'מה רע בתעודה הזו?'

    'את התעודה הזו שלך,' הוא רטן בכעס והציג בפניי את הסמארטפון החדיש שלו.

    'מצטער אני לא משתמש בדברים כאלה.' השבתי לו תוך הרמת קול, הם החלו להכעיס אותי.

    'אתה לא חייב להשתמש בה, אך בלעדיה אינך קיים, מבין?' מבלי להמתין לתשובתי הוא החליף מבט מהיר עם בן זוגו, וזה שלף את הסמארטפון החדיש שלו והתקשר לאן? אין לי מושג. לא חלפו שתי דקות בדומיה מביכה וניידת נעצרה לידינו בחריקת צמיגים.

    צמד שומרי הראש שלי לא קפא על שמריו, האחד פתח את הדלת האחורית ונדחק פנימה והשני דחק אותי אחרי עמיתו, וחש להתיישב לצדי במושב האחורי. הניידת יצאה לדרכה ושני הגברתנים החליפו מלים מעל ראשי בקוד שניתן היה לפענחו ללא קושי רב. הם סבורים שאני התגלית שלהם, איזה פושע עלום שחמק מידיהם זמן רב. המידע המפתיע הזה כלל לא גרם לי לגחך למרות שלא היה ברור כלל על סמך מה הם הגיעו לסברה הזו, להפך הוא עורר בי דאגה רבה.

    הגענו לתחנת המשטרה המרכזית בעירי, מקום ששנים לא חלפתי לידו, את שם הרחוב לא זכרתי וסביבתו לא עוררה זיכרונות כלשהם במוחי. יצאתי מהניידת בעקבות מלווי הראשון ללא שום כוונה לשאת את רגליי ולחמוק מהם, לא גרמתי להם שום קשיים; מחד הייתי בטוח בניקיון כפיי ומאידך חרדתי לביטחוני האישי, וכך נעתי ביניהם, חלפנו את סף הפתח הרחב ונכנסנו לאולם אל מול היומנאי שטרח באכילת כריך גדול מידות וניהל שיחה ערה בטלפון.

    'אנו נגיע אלייך בתוך כמה דקות,' הוא ציין בפה גדוש תוך לעיסה, מעיף מבט סקרני לעברי ולשני מלווי.

    'יש תא ווידוי פנוי,' שאל הדברן מבין שני מלווי,

    'כן שבע, התפנה לפני כמה דקות,' ציין היומנאי ונגס בפה מלא בכריך בידו האחת. את שפופרת הטלפון שהוסיף לאחוז בימינו החזיר למקומה והורה למלווי את הכיוון, במעין מנוד יד, כמו להמריצם לנוע ולהניח לו.

    'הכחוש ישנו,' הוסיף ושאל הדברן.

    'כן, כן הוא ישנו,' השיב בקוצר רוח היומנאי.

    דחיפה קלה בכתפי הניעה אותי לעבר המסדרון הרחב בתווך בין שני הגברתנים. חלפנו על מספר דלתות, מכמה נשמעו צעקות רמות, איומים זה היה ממש לא נעים, הגענו לדלת שהמספר שבע היה צבוע עליה בשחור. השקט מבין מלווי פתח את הדלת והשני דחף אותי פנימה,

    'שב ליד השולחן על הכיסא המרוחק, מבין?' רטן בקוצר רוח.

    מה היה פה כבר להבין? עשיתי כדבריו בעוד שניהם עומדים ליד הדלת הפתוחה ממתינים, לכחוש בטח, טוב שמעתי את הכינוי המוזר הזה אבל לא היה לי מושג מי זה יכול להיות.

    התעלומה נפתרה, לאחר כדקה שדמתה בעיניי כנצח. הופיע גבר גבוה ואכן כחוש בגיל העמידה, שיער שיבה קצר כיסה את פדחתו, אף הוא לא היה במדים. הוא נעמד בין שניהם נישא מעליהם, העיף בי מבט חפוז ופנה לשני מלווי מעביר מבטיו מזה לזה,

    'איזו סחורה הבאתם לי?' שאל כמו טרח בכוונה תחילה שדבריו יגיעו לאוזניי.

    'חשוד, אין לו מסמכים...' השיב השקט מבין מלווי להפתעתי.

    'אוקי,' פסק הכחוש, 'נזוז שיזיע קצת, שיתבשל...'

    הדלת נסגרה ונותרתי בגפי בחדר שריח חמוץ של זיעה ועשן סיגריות מילא את חללו. העובדה שהם לא טרחו להסתיר ממני את השלב הראשון, לא גרמה לי להקלה כלשהי או לתחושה של שהייה בחדר ממוזג אוויר, הזיעה ניגרה על גופי כמפלים זעירים, היה חם מאוד בקיטון הצר הזה.

    להפתעתי הכחוש חזר לאחר זמן קצר יחסית. ללא מלוויי, הם לבטח עדכנו אותו בסברה המגוחכת שלהם.

    הוא סגר את הדלת והתיישב מולי מבלי לומר דבר, נועץ בי מבט כמו נץ ביונה מפרפרת.

    השפלתי את עיניי, מבטו הנוקב דחק בי לפתוח בדברים, לשאול, לתהות, אולם שתקתי.

    'איך זה שאין לך תעודה?' הוא שאל לבסוף.

    'אבל יש לי תעודה כחולה והראיתי אותה להם...'

    'נאמר לך באיזו תעודה מדובר, ואנשים שמוסיפים להסתובב עם תעודות של הדור הקודם נעצרים ומבלים בבידוד, עד שקרוביהם ירכשו עבורם תעודות של הדור החדש, רק אז אנו משחררים אותם שיוכלו לפנות למשרד הפנים לעדכן בהן את פרטיהם האישיים.'

    'אבל האין אנחנו חיים במדינה דמוקרטית האם איני יכול להסתפק בתעודה הזו שמשרד הפנים חתום עליה, האם אני חייב להוציא סכום עתק...'

    'כן אתה חייב!' הוא קטע את דבריי בצעקה רמה, מחריש את אוזניי, מחריד אותי ממעט הרוגע שעצם בואו גרם לי

    הוא שלף פנקס דק מכיס חולצתו ועט, והניחם לפניי. 'רשום את שמות הקרובים שיכולים לחלצך מהבוץ ששקעת בו, יש לך שבוע לארגן תעודת זהות עדכנית, אחרת תיענש בכל חומרת הדין – מאסר עולם.'

    מבלי להוסיף דבר הוא קם ממקומו ונטש את החדר. עזבתי את מקומי ונגשתי בבהילות רבה לדלת שנסגרה לאחר גבו, ניסיתי לפתוח אותה היא נעולה. פניתי לאחור ונטלתי את הכיסא עליו הוא ישב, עמדתי להטיחו בדלת ולצאת משם כל עוד נפשי בי.

    'נו אולי תפסיק להסתובב כמו פורפרה ותניח לי לישון...'

    'אבל הכחוש..'

    'איזה כחוש, נו תירגע כבר מה קרה לך?"

    'אוה, אז זה...' מלמלתי מתנשם ומתנשף עדיין, 'היה לי חלום קפקאי.'

    'מה כבר חלמת, הבאת לי מחלת ים כמעט.. ' צלצול עז קטע את דבריה.

    זה לא הסמארטפון החדש שלך, למה לא סגרת אותו?'

    הוא סגור גולם זו שיחה שהגיעה מהאימא הנודניקית שלך, היא בטח שוב פעם לחצה בטעות על איזה כפתור בשלט ולא מצליחה לחזור לתוכנית האהובה עליה, נו קח אותו כבר ותענה לה… שתפסיק כבר לענות אותנו.’

     

    © חיים קדמן 22 ליוני 2012 – כל הזכויות שמורות.

     

    דרג את התוכן: