כותרות TheMarker >
    ';

    פתיחה

    ארכיון

    0

    מדרגות לבודהה, חלק שלישי ואחרון (אלא אם תהיה דרישת קהל להמשך)

    0 תגובות   יום שני, 1/4/19, 23:30

    28.3.19
     
    278 מדרגות מתישות ספרנו לבודהה היושב.
    בטח יושב, עלה כל כך גבוה ומאז הוא לא יכול לקום.
    אבל למה להתחיל מהסוף ?
    אחרי יום אתמול המתיש, העדפנו להיות רגועים היום. ההשכמה באותה שעה רק ההתנהלות אחרת, 
    יום רגוע מצפה לנו.
    אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לתחנת התחתית אולימפיק השוכנת במרחק של כחמש דקות הליכה מהמלון, ובה נתפוס את הקו הכתום  לטונג צ'ונג הנמצא סמוך לשדה התעופה.
    בהונג קונג תחנות הרכבת התחתית הן עצומות.
    לכל תחנה יש יציאות (וכניסות) ממוספרות באותיות, ולכל אות יש תת- יציאות ממוספרות במספרים, זה פחות עקרוני כשנכנסים לרכבת, ויותר משמעותי כשיוצאים ממנה, כי B1 יכול להיות מרוחק מ-B4  ובטח ובטח מ-C3, למשל.
    ברגע שלומדים את השיטה ובודקים בכל יציאה את הנכונה לנו ביותר, חוסכים הרבה זמן וכיתותי רגליים.
    כרטיסים שרכשתי מראש באפליקציה klook לא רק שחוסכים כסף אלא גם מצמצמים את משך הזמן שעומדים בתור הארוך.
    סמוך לקניון ההאוטלט סיטיגייט מתחילה העליה לרכבל שיקח אותנו למעלה, אל פיסלו המוכר של בודהה היושב.
    התור מתקדם במהירות וחיש מהר אנו עולים לרכבל עם נופים מהיפים שראיתי עד היום, מפרצים ותעלות  גבעות והרים ירוקים וגבוהים שעננים מכתרים את פסגתם.
    זמן הנסיעה ברכבל אורך כ-25 דקות.
    לאמיצים מוצע קרון עם רצפה שקופה לחלוטין שמקפידים לנקותה 
    בכל עצירה של הרכבל.
    למעלה, יש בתי קפה ומסעדות ברחבה גדולה ודרך רחבה עולה מעלה בשיפוע מתון.
    לאתר הזה מגיעים מכמה סיבות.
    ראשית, הדרך- אם זה באמצעות הרכבל האמור, או אם אתה טיפוס ספורטיבי במיוחד ורוצה לעלות בשביל מרובה המדרגות והעלייה התלולה, שנית, פסלו של בודהה  טיאן טאן המשקיף ממרומי ההר והטיפוס המפרך אליו, ושלישית מנזר  פו לין הפתוח והמזמין.
    אלפי אנשים מכל הצבעים והדתות גודשים את האתר ולא מורגשת בו צפיפות למעט התור לרכבל בעליה ובחזרה להר.
    ליד תחנת הרכבל העליונה יש טרמינל אוטובוסים. (כן, גם אוטובוסים מגיעים לכאן), ואנו לוקחים את קו 21 אל כפר הדייגיםטאי או (Tai o).
    אל המקום הזה אנו מגיעים בעקבות צילום על גלויה שמצאנו, ובה מצולמת תעשיית מחית החסילונים בדרך המסורתית של יבוש בשמש.
    "נהיה פה כמה דקות ונחזור, כי אין כאן משהו מעניין", אמרה החוקית משאך הגענו, ולא ידעה על מה היא מדברת.
    כאן למטה השמש זורחת , חמים ונעים, ובנתיים, עד שנמצא את המקום אנו נכנסים לשיטוט בסמטאות השוק  שרובו ככולו מוקדש לתוצרי הים.
    מדהים לראות כמה הים מניב לצורכי האדם.
    נער צעיר המשמש ככרוז לסירת סיורים משכנע אותנו לעלות לסיור מקומי "ולראות דולפינים" בעלות 30$ לאדם. (או בעברית כ-15 שקלים)
    בדיעבד זו היתה החלטה נבונה, שכן הסירה מכניסה אותנו לתוך הכפר שדייריו גרים על המים במבנים רעועים הנשענים על קלונסאות , בתנאי עולם רביעי.
    קשה להאמין כי ניתן לחיות ככה חיים שלמים.
    כשיצאה הסירה אל מרחבי הים, הדולפינים כנראה פתחו בשביתה, ועד שלא ימולאו כל תנאיהם (הלא ברורים) הם לא משתתפים בהבטחות שניתנו על החוף. בהמשך היום תספר לנו מדריכת תיירים (ישראלית) כי בניית הגשר היבשתי בין מקאו להונג קונג גירשה מכאן את אוכלוסיית הדולפינים ורק לאחרונה הם חזרו לאיזור.
    בנתיים, משלא ראינו דולפינים מורידה אותנו הסירה על מזח מלון הרמיטאז' המיוחד ואנו מתחילים ללכת על הטיילת בחזרה לכיוון הכפר.
    כאן אנו נתקלים בתעשייה שלשמה הגענו לכאן.
    שיטות הכנת מחית השרימפסים המשמשת כאו כבסיס לתבשילים רבים היא דיי פרימיטיבית יש לומר. השרימפס מבושלים ונמעכים לעיסה סגולה המוכנסת לחביות פלסטיק באמצעות צינור, ואז החבית חשופה לשמש ליבוש, ואחר מכן עושים מהמחית לבנים קטנות (כמו חבילות חמאה) שגם הן חשופות לאוויר הפתוח (ברחשים וזבובים באים לביקור על התערובת), אין מה לדבר על תנאים סניטריים, ורפי גינת לבטח היה מוצא פה קוליפורמים הרבה יותר מכל חומוס בארץ.
    המשכה של הדרך מכניס אותנו בחזרה לתוככי סמטאות השוק, ואנו חוזרים אל מסוף האוטובוס כדי לחזור אל הרכבל שיוריד אותנו מטה.
    אל ארוחת הערב הגענו היום מוקדם. בחרנו לנו מסעדה יפנית הסמוכה למלון, וכל שבחרנו היה אסתטי לעין וטעים בפה.
    על בטן מלאה וללא שקיות או תרמיל יצאו לשיטוט נוסף סביב מונג קוק עד שעייפנו.
     
    29.3.19
     
    היום נוסעים לכיוון אחר וחדש.
    ההמלצות אומרות לנסוע למקום בשם סטנלי, שהיה בעבר כפר דייגים קטן והיום מקום שוקק חיים,  ונמצא באי הונג קונג בצידו הדרום- מזרחי, ומי אנחנו שנתווכח עם המלצות ?
    קו אוטובוס 6x קומותיים נוסע בכיוון, בכביש צר ומתפתל.
    בנסיעה לסטנלי מתגלה לנו הונג העשירה.
    בתים גדולים ויפים, מגרשי גולף וחופים לבנים ושקטים במפרצים קסומים.
    סטנלי מתגלה לנו (שוב) עם שוק קטן שאין בו כל חדש לנו מלבד המוכרים השקטים שלא מתמרצים קונים פוטנציאליים.
    הטיילת היפה של סטנלי נושקת למפרץ שקט, ובו מספר סירות דייגים. מה שמפתיע בכל המפרצים הוא שלא כולם משמשים גם כחופי רחצה.
    הסתובבנו אנה ואנה עד כי החלטנו להמשיך לאברדין עם קו אוטובוס מספר 52.
    שירות מיניבוסים קטנים (19 נוסעים לאחד) משמש כאן לנסיעות בין הכפרים.
    אברדין שווה עצירה רק כדי לראות את אנשי הסירות, אותם אלה שבחרו בחיים על המים, בהתעלמות מוחלטת מבתי המגורים העצומים שנמצאים סביב להם.
    גם כאן הטיילת יפה, והצעה של בעל סירה מסורתית להעביר אותנו לגדה השניה (או לחזור מבלי לרדת) תמורת סך 2.5 דולר לאיש מתקבלת על ידינו ברצון. הסירה הזאת משמשת כמקפצה בין הגדות למקומיים. המון כלי שיט מכל סוג גודש את התעלה הזאת.
    העיר הנושקת לטיילת מתגלה כאוסף כעור מוזנח ומלוכלך במיוחד ולא עושה חשק להשאר כאן.
    אנו לוקחים עוד אוטובוס שמביא אותנו אל תחנת סנטרל.
    עכשיו מתחיל לטפטף ואנו מחליטים בהחלטה של רגע כי זה הצ'אנס האחרון שלנו לעלות לפיסגת ויקטוריה בתקווה שהגשם יפסק.
    מיניבוס קו מספר 1 עולה בכביש התלול והצר, והגשם לא רק שלא נחלש, אלא התגבר והתעבה בתוספת ערפל כבד.
    בתחנה הסופית ירדנו באופן אוטומטי בלי לחשוב שיכולנו להמשיך ולחזור עם האוטובוס אל תחנת המוצא, דבר שגרם לנו לטעות פטאלית כמעט.
    ישר מהאוטובוס הצטרפנו לתור שיורד בחזרה הישר לקבוצה של ארבעה ישראלים צעירים מלאי מרץ ושמחת חיים, העובדים בסין מטעם הטכניון וקפצו לביקור.
    רק בונה עולם אולי יודע מדוע מאותו הרגע למשך שעתיים תמימות לא הגיע ולו אוטובוס אחד, וגם מוניות הגיעו בטיפטוף. התורים במקום המו אדם, אבל השקט המפתיע נשמר.
    כאשר הגיע לבסוף המיניבוס הקטן הסתערנו עליו בשמחה.
    מיותר לציין כי הגשם פסק והאוויר היה נקי.
    ויקטוריה שמה עלינו פיק.

    30.3.19
     
    את הבוקר שלנו אנו פותחים בתרומה לנערה צעירה מלווה ילד קטן שמתרימים למען משהו.
    תמיד טוב להיות בצד הנותן, ולא משנה למי ועל מה.
    קיבלנו מדבקה קטנה שחסכה לנו פניות ממתרימים נוספים (של אותו ארגון) ברחוב, ואף זכינו בקידות הוקרה.
    מזג אוויר אפרורי מקדם היום את פנינו עם אלף אחוזי לחות, ואנו בוחרים היום לקנח את הביקור בשני אתרים שהם בגדר מאסט.
    הראשון נקרא מקדש עשרת אלפים הבודהות.
    זהו אתר חשוב ומקודש למקומיים, ונחלק לשניים.
    אנו לא ידענו זאת וצעדנו עם ההמונים.
    המקומיים מביאים איתם מנחות שיקריבו במהלך הביקור שלהם, כמו פירות, זרי פרחים, ומתנות שונות. כל האתר בנוי על מדרונו של הר.
    אל הצד השמאלי עולים בסדרה של מדרגות נעות וכאן ישנם מפלסים בגבהים שונים עם מקדשי תפילה ומשרפות. חלק מן המנחות הן ארגזי נייר גדולים ארוזים בצבעוניות ובהם העתקי נייר של מוצרים חומריים כמו מזון, כסף, מכשירי אלקטרוניקה, צעצועים ועוד. חלק מן המאמינים אימצו בשנים האחרונות את המנהג לקנות מוצרים כאלה ולשרוף אותם עם תפילה, כנראה מעין רצון שיהיה להם את אותם דברים במציאות.
    מצחיק לראות כאן איסור עישון בכל מקום, אבל הם מסריחים את העולם עם ענני קטורת מחניקים, בינינו, אני תמה, האם אי אפשר לעשות קטורת שיתופית במקום מרכזי אחד בשביל כולם ??
    קופים קטנים מתרוצצים כאן חופשי, אוכלים מכל הבא ליד, ומשעשעים את הבאים.
    היות ועלינו בטעות לצד הזה, ואין לנו לא מנחה ולא תפילה, ואם כבר עושים משהו על האש כדאי שזה יבוא עם פיתה וסלטים,  נאלצנו לרדת המון מדרגות רק כדי לצאת מכאן, לפנות שמאלה ולטפס  במדרגות בשביל אלף הבודהות.
    מקום זה מקודש למקומיים בזכות המוני פסלונים מוזהבים, שכל אחד שונה מחברו. השביל מטפס במעלה ההר, ואנו מוציאים קולות של קטר חלוד. גם הלחות הגבוהה לא משחקת פה לטובתנו.
    474 מדרגות ספרנו לשיא, ומסתבר שה-278 מדרגות לבודהה היושב, היו רק פרומו של חימום והכנה. מזל גם שהתאמנתי לאחרונה בכפר המכביה לקראת אתגרים שכאלו.
    הנוף הנשקף מעל הינו מרהיב, ושוב חבל שאפרוריותו של היום חיבלה במראה הנשקף ממעל.
    אנו חוזרים אל קו הרכבת התחתית כדי לנסוע שתי תחנות, להחליף רכבת ולרדת בתחנת דיימונד היל.
    גן נאן ליאן (Nan lian garden).
    אם יש משהו שעשה לנו את הטיול הזה, הרי שזה הגן המסוגנן והיפהפה הזה.
    קיבלתי המלצה עליו מחבר, דייל באלעל שהיה כאן לפני כחודשיים.
    זהו גן בסגנון יפני, שמשרה על הבאים בשעריו שלווה נינוחה. הכל כאן מעוצב עד רמת העלה והענף. הגן הזה ציורי, וכל פינה בו נראה כי תוכננה להפליא, כדי להביא רגיעה בתוך האורבניות התוססת המקיפה אותו.
    כמו הרבה דברים שנתקלנו בהם בטיול הזה גם כאן הכניסה חופשית וללא תשלום, ולנו לא נותר אלא להמליץ להגיע לכאן, ואם אפשר בסוף טיול ארוך ומפרך. 
    חזרנו אל איזור מונג קוק לסיבוב אחרון בשוק הנשים (ladies market). כמה קניות אחרונות כמו ירק שורש מוזר בשם טארו שנראה כמו כדור רוגבי בצבע חום, שיש מי שנשבע שזה אחד הירקות המדהימים ביותר שנתקל בו, וכמה מתנות קטנות שאפשר לרכוש בשווקים שכאלה.
    חזרנו לארוחה אחרונה במסעדה היפנית הטעימה ליד המלון, ולעת ערב, ברוגע מוחלט עלינו על הרכבת התחתית שהביאה אותנו בקלילות ובמהירות אל שדה התעופה במחיר שווה לכל נפש.
    נשאר לנו מספיק זמן לשבת בקפה של מקדונלס לסכם את הטיול הזה שנתן לנו טעימה של המזרח, שראינו בו קצוות של עושר ועוני, שנתן לנו פרספקטיבה על חיינו שלנו שיש בהם טוב ונוחות, ולא כל דבר הינו מובן מאליו. 
    חלק מהציפיות והפנטזיות לא התגשם, ודברים אחרים התגלו בדרך אגב והכניסו לטיול רגעי קסם, צחוק והמון הנאה.
    הונג קונג לא תהיה כנראה עיר שנחזור אליה בעיקר, אלא רק אם תהיה תחנת ביניים למחוזות אחרים, כי את השפיץ של ויקטוריה עוד נצטרך לכבוש, ואם לא היום, אז...

    ירון הולנדר.
    הונג קונג
    מרץ 2019

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      ירון הולנדר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      רשימה