כותרות TheMarker >
    ';

    כותב בקפה, רשומון

    יומן. לא בלוג...
    ובו רשומות. לא פוסטים...

    ארכיון

    0

    25 שנים למותו של קורט קוביין

    6 תגובות   יום שני, 8/4/19, 16:33

     

    ''

    להקת "נירוונה",  Frances Farmer Will Have Her Revenge on Seattle    

     

     

     

    "הקהל אוהב לראות אותנו אומללים..." (ג'אניס ג'ופלין)


    בימים אלה מלאו 25 למותו של קורט קוביין ויש ספקנים הטוענים שלולא מותו (בגיל 27..., ברוך הבא למועדון...) לא היה זוכה לפירסום כה רב ולמעמד של אייקון מוזיקאלי. הם טועים, כמובן.


    בגיל 18 עבר קוביין להתגורר בעיר סיאטל, שנתיים מאוחר יותר הוא הקים את להקת "נירוונה".

    קוביין, כך אומרים, היה הגיבור והמייצג של דור שהוא עצמו המציא את תוכנו, דור ה-X, ולהגדרתו שלו עצמו: דור אדיש שרוצה שישעשעו אותו ( שורה שכתב מתוך הלהיט הראשון של הלהקה - Smells Like Teen Spirit).


    לנסות ולהגדיר את הסיגנון המוזיקלי של "נירוונה" יחטא אולי לעיקר. קוביין פשוט עשה את מה שהוא רצה, ללא פשרות, ובעצם הגשים את חזונו: “עדיף להישרף מאשר להתפוגג", שורה שציטט קוביין מתוך שירו של ניל יאנג Hey hey my my. המילים הללו גם הופיעו במכתב ההתאבדות שלו...

    ובכול זאת...,

     המוזיקה של "נירוונה" הוגדרה תחילה כ"רוק אלטרנטיבי" ורק לאחר הצלחת השיר Smells Like Teen Spirit הוגדר ותוייג באופן סופי הסגנון כ-גראנג'.


    גראנג'?, מה זה זה?!!!

    מארק ארם, סולנה של להקת "גרין ריבר" (שפעלה זמן קצר, שנתיים לפני הקמתה של "נירוונה"), היה האיש שהשתמש לראשונה במילה הזאת כדי לתאר את סגנונה של הלהקה שלו, וכך אמר: “גראנג' טהור, חרא טהור!”.

     המבקרים והתקשורת דווקא אהבו את התיאור הלא פוליטיקלי-קורקט ועד מהרה נוצר תיוג ללהקות אחרות שעשו מוזיקה דומה לזאת של "גרין ריבר" והכוונה הייתה: צליל מחוספס ומלוכלך של גיטרות, סגנון נגינה בלתי-מוקפד ולעיתים אף לוקה בחוסר-תיאום.


    נחזור לקוביין...,

    קוביין היה איש-סתירות. לצד התבטאויות ציניות והומור שחור הייתה לאיש נפש רגישה. הוא התבטא רבות בנושאים שנויים במחלוקת ותמך במיעוטים שסבלו מהתעמרות, לשון המעטה.

     הוא תמך באופן נלהב בקהילת הלהט"בים ועד מהרה החל לסבול מקריאות הומופוביות. באחד הראיונות אמר: “אני מתחיל להיות גאה בעובדה שאני הומו, למרות שאני לא..., לפעמים אני רוצה להיות הומו, רק כדי לעצבן את ההומופובים!”.


    כאשר נולדה בתו הוא העניק לה את השם, פרנסס.

    את ההשראה הוא קיבל מקריאת האוטוביוגרפיה של פרנסס פארמר, שחקנית-קולנוע משנות ה-40 וה-50. הוא הזדהה עם דמותה, לחלוטין. ולא לשווא...


    פרנסס פארמר, ילידת העיר סיאטל, החלה את קריית המשחק שלה באמצע שנות ה-30. היא הוחתמה בחוזה טאלנטים ע"י חברת הסרטים פארמאונט.

    פארמר הייתה יפהפייה. בינג קרוסבי סיפר שכאשר ראה אותה לראשונה, לסתו נשמטה והוא נותר עם פה פעור למשך זמן-מה. יופייה היה טבעי והיא לא כלל לא התאמצה לשמרו. למאפרות כמעט ולא הייתה עבודה לפני תחילת הצילומים...

    אך יופיה עמד לה לרועץ. התפקידים שיועדו לה התבססו בעיקר על המראה החיצוני שלה והיו "נטולי בשר". כאשר התרעמה, איימו עליה המפיקים בפארמאונט שהיא תפוטר וששום אולפן אחר לא יקבל אותה.

    תחילה פרנסס שתקה ושיתפה פעולה, אך לא לאורך זמן...


    עם צאת הסרטים הראשונים בהם כיכבה היא החלה לקבל ביקורות נלהבות ובטחונה העצמי גבר. במעט הסצנות בהן נדרשה גם לכישרונה (הטבעי!) הדרמתי, היא הפליאה לשחק. מבקרים לא מעטים ראו בה את יורשתה של גרטה גארבו האגדית!!!

    פרנסס החלה להתווכח עם הבמאים על אופי התפקיד שהוטל עליה. היא הייתה עוקצנית, מחוספסת וישירה. אחד הבמאים אמר עליה: “הדבר הטוב ביותר שאוכל לומר עליה הוא – שהיא הייתה בלתי-נסבלת...”.

    היא החלה להילחם גם במפיקים מטעם פארמאונט ו.., מצאה "חור" בחוזה ההעסקה שלה: לעבור לאולפן אחר היא לא יכלה אבל לא היה איסור לעבור לשחק בתיאטרון!, ואת זאת בדיוק היא עשתה למורת רוחם של אולפני פארמאונט.


    עוד לפני פירסומה הייתה פרנסס בעלת-דעה עצמאית. היא תמכה והעריצה את הקומוניזם הרוסי. היה לה מנוי קבוע על ירחון שיצא מטעם המפלגה הקומוניסטית ברוסיה. היא אף ביקרה ברוסיה.

    כך או כך, תחילה לא נלקחו דעותיה ברצינות והן לא הפריעו לאולפני פארמאונט להחתימה על חוזה-טאלנט.

    הייתה לה נטייה ללבוש לעיתים ביגוד בסגנון גברי ולעשן בציבור, ללא פומית!!!, רחמנא לצלן...

    ועדיין, למרות שהיא סרבה בתוקף למלא אחרי נוהלי וקודי ההתנהגות בציבור, כפי שהוכתבו ע"י אולפני פארמונט (כך למשל, היא התנגדה לקחת חלק באירועים שונים שאורגנו על ידי פארמאונט...) היא עדיין נתפסה כאווזה המטילה ביצי-זהב.

    פארמאונט אמנם לא הניחה לה להשתחרר מהחוזה הדרקוני אולם בפועל היא "הלוותה" את פרנסס פארמר לאולפנים אחרים, לפי בקשתם. כך יצא ופרנסס עבדה עם כול האולפנים ההוליוודיים: MGM, האחים ווארנר, פוקס המאה ועשרים ויוניברסל – ועדיין, היא עשתה זאת תחת מחאה והויכוחים בינה לבין הבמאים היו מדווחים בצהובונים.


    אט-אט היא החלה להיות קפריזית יותר ויותר.

     הדיווחים עליה בעיתונות הכתובה, כמו גם במשודרת, היו רבים ולשלילה. פרנסס החלה לצרוך גם אלכוהול והייתה מגיעה לא פעם לצילומים עם האנגאובר...

    התפקידים שהיא קיבלה בהמשך כבר לא היו דומים לתחילת דרכה, יותר ויותר תפקידי-משנה. הקריירה שלה החלה לדעוך ופארמר נקלעה גם למצוקה נפשית.


    פה ושם היו לה חיכוכים עם המשטרה ובעקבות יתרת-קנס שהוטל עליה הוצאה נגדה צו-מעצר. מעצרה בפועל סוקר בצהובונים. היא צולמה באופן לא-מחמיא כאשר היא מתנגדת לשוטרים...

    בכלא, היא מתמוטטת.

    משפחתה מצליחה לשחררה מהכלא והיא מועברת למחלקה הפסיכיאטרית בבי"ח בלוס-אנג'לס, שם היא מאובחנת כלוקה בדיפרסיה-מאנית.

    היא עוברת שם טיפולים תרופתיים אגרסיביים. התרופות הפסיכוטיות עושות בה שמות.

    בהתערבות גילדת השחקנים בהוליווד היא מועברת לסנטוריום בסן-פרננדו, שם היא מאובחנת כמי שלוקה בסכיזופרניה פרנואידית, גם שם הוא מטופלת באמצעים קשים. במשך 90 ימים היא עוברת פרנסס טיפול ב"שוק אינסולין" המותיר אותה במצב פיזי ירוד...

    משום שהסנטוריום מוגדר כ"פתוח" היא מנצלת הזדמנות ובורחת ממנו ברגל אל גיסתה אשר התגוררה כ-20 מייל מהמקום. גיסתה מזעיקה את ליליאן, אמה של פרנסס.

    ליליאן מנהלת קרב מתיש נגד שלטונות מדינת קליפורניה כדי לקחת אחריות אישית על בתה, פרנסס. היא מצליחה.

    מאמצי הוריה לעזור לה להחלים עלו בתוהו ופרנסס מאושפזת שוב, למשך 5 שנים!


    בתום האשפוז היא ממשיכה לעבור עוד כמה שנים לא פשוטות אך היא נותרת חופשיה.

    בעמל רב החלה פרנסס לבצע קאמבק וזכתה במספר תפקידים בתיאטרון ובטלוויזיה.

    בשנת 1965 היא זכתה למעט שלווה: היא התקבלה לאוניברסיטת פורדו כמנחת סדנאות למשחק ומקבלת מגורים בתחומי הקמפוס.

    בשנת 1970 אובחן בה סרטן הגרון והיא מתה מס' חודשים לאחר האבחון, ב-1 באוגוסט 1970. היא נקברה בפרבר של אינדיאנופוליס, שבמדינת אינדיאנה.


    לאחר מותה היא הפכה להיות נושא מרכזי בתחום בריאות הנפש.

     משפחתה של פרנסס האשימה את מערכת הבריאות בכך שהיא לא אובחנה בצורה נכונה ושהטיפולים בה רק החמירו את מצבה. טענות שהיא עברה כריתת-אונה הופרכו, אף שכך מוצג בסרט הקולנוע שיצא לאקרנים בשנת 1982, בו ג'סיקה לאנג גילמה את דמותה של פרנסס.


    בשנת 1985 הקליטה להקת Everything but the Girl שיר בהשראת סיפור חייה של פרנסס פארמר, השיר נקרא Ugly Little Dreams.


    אך היה זה קורט קוביין שהתחבר לדמותה של פרנסס יותר מכולם.

     בתור מי שבעצמו לא אובחן ולא טופל כראוי ע"י מערכת הבריאות הפדרלית (קוביין סבל מדו-קוטביות) עובדה שדרדרה את בריאותו הנפשית.

    קוביין כתב את Frances Farmer Will Have Her Revenge on Seattle מתוך הזדהות עצומה עם פרנסס.


    אגב1, הסבא-רבא של קוביין טופל באותה מחלקה פסיכיאטרית בה טופלה פרנסס.

    ואגב2 - קוביין הוא דור חמישי ברציפות (מצד אביו...) של מתאבדים.

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

        

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/4/19 11:26:
      טרגדיה רועשת שמושכת אליה אנשים מיוסרים כמו זבל וזבובים
        10/4/19 16:51:
      מכל מלמדי השכלתי... :))
        10/4/19 09:32:
      לא מתחבר לרעש של נירוונה, מהומה על לא כלום.
        10/4/19 09:31:

      צטט: קנולר 2019-04-09 11:59:34

      לא מכירה אותו חוץ מהשם ואילו היא _ חבל שאין תמונה. בשני המקרם מרתק.

      כאן יש תמונות שלה
      https://www.pinterest.com/johnrobertmyers/frances-farmer-actress/?lp=true
        9/4/19 11:59:
      לא מכירה אותו חוץ מהשם ואילו היא _ חבל שאין תמונה. בשני המקרם מרתק.
        9/4/19 09:44:
      מעניין מאוד

      פרופיל

      ~בועז22~
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      רשומות שרשמתי