כותרות TheMarker >
    ';

    כותב בקפה, רשומון

    יומן. לא בלוג...
    ובו רשומות. לא פוסטים...

    ארכיון

    0

    גדול כמו..., "מובי דיק"

    5 תגובות   יום שני, 15/4/19, 21:38

     

     

    ''

     

    ב-22 לחודש אוקטובר 1969 שחררה להקת "לד זפלין" את אלבום האולפן השני שלה שנקרא בפשטות תהומית Led Zeppelin II (קחו ניחוש מושכל באשר לשמו של האלבום ה-1, או של האלבום ה-3 ואו ה-4...).

    הרצועה הרביעית בצד 2 היא קטע אינסטרומנלי בשם Moby Dick.


    הלחנת השיר הייתה מוזרה-משהו:

     הגיטריס המוביל של הלהקה, ג'ימי פייג, שמע את מתופף הלהקה, ג'ון בונהם, מג'מג'ם סט תיפוף ארוך ומורכב. פייג' הקליט את קטע התיפוף ואח"כ הוסיף לו ריף גיטרה. לא נדרש עוד הרבה מעבר לכך..., וקטע אינסטרומנטלי אלמותי, נולד.


    ובכן, “מובי דיק" על שום-מה?

    חובבי רוק מושבעים בלבד מכירים את מקור ההשראה.

     רוב המעריצים, כמו גם חלק גדול מאוהבי ואוהדי ז'אנר הרוק, חושבים שמקור ההשראה הגיע מספרו של הסופר האמריקאי ג'ון מלוויל.


    קיראו לי ישמעל...” היא אולי אחת הפתיחות המפורסמות ביותר בעולם הספרות העולמי.

    מובי דיק" של מלוויל הוא סאגה עצומה וענקית בהיקפה היורדת לפרטי פרטים (חלקם מזוויעים ומחליאים...) בכול האמור לציד לווייתנים במאה ה-19 ולפניה.
    הספר מתאר את קורותיה של ה”פקווד”, ספינת ציד-לווייתנים.


    כנער צעיר (תולעת ספרים...) שקעתי עד מהירה בקריאת מעלליהם של הקפטן הקפריזי ומעורר האימה, אחאב ושל יתר אנשי הצוות.

    הספר עב הכרס הזה, בתרגומה של עדה צרפתי, ליווה אותי תקופה לא קצרה ותעבור עוד תקופת-זמן ארוכה עד שגיבשתי על הספר דעה עצמאית אותה דיסקסתי ללא-רחמים עם אבי ז”ל, שראה בספר רבדי-רבדים של התנהלות אנושית, כמו גם לא-אנושית...

    האווירה הקודרת והתרגום בשפה ארכאית למדי גרמו לספר, בעיניי, כמו לרקום עור וגידים. יכולתי להריח את מלח-הים, את שומן החיה, יכולתי לשמוע את הרוח המייללת במפרשים ואת הגלים המתנפצים על דופן הספינה. הייתי שם בפנים, ברוח בגוף ובנפש...


    מלוויל מתכתב בספרו עם..., עם מי לא, בעצם.

    הוא מתכתב עם שייקספיר, עם המיתולוגיה היוונית, עם הדת הנוצרית, עם אמונות טפלות, הוא מכוון אל קוראים היודעים דבר או שניים מתוך ספר התנ"כ, ומתוך ה"ברית החדשה" , הוא לא מפספס שום הזדמנות כאשר הוא מתאר את מאבקי האדם בטבע, על נכלוליותם של בני האדם ושל אותם המאבקים גם יחד, אך מלוויל מעריץ את אומץ ליבם של יורדי הים. בד בבד הוא גם מבין את אפסותו של האדם מול איתני הטבע ויצוריו, כולל האדם עצמו...

    מלוויל הבין את ההיקף העצום של ספרו. הוא ידע זאת בעליל: כדי לכתוב ספר כביר, עליך לבחור בנושא כביר. אין שום אפשרות לכתוב כרך גדול ונצחי על אודות הפשפש, אף שרבים ניסו זאת", הוא מניח את ההערה המדהימה הזאת בפיו של ישמעאל..., לא פחות.


    הספר לא זכה להצלחה בימי חייו של מלוויל, כמו גם לא ספריו האחרים. יעברו עשרות שנים אחרי מותו בשנת 1891 בטרם עולם הספרות העניק לו את הכבוד להימנות על השורה הראשונה של הסופרים האמריקאים ולהעריך את עומקם ועוצמתם של ספריו.

    ההערצה למלוויל הפרסונה, בוודאי ליצירה המונומנטלית "מובי דיק", חוצה נכון להיום גבולות משונים: עשרות, אם לא מאות אתרי-אינטרנט מוקדשים לספר, ערבי-קריאה מרתוניים ואו הקראה בחוגי ספרות אחת לשבוע, עד לקרשנדו הבלתי-נמנע בסיומו של הספר...


    מעריצים מושבעים, אם לא ביזריים, אפילו מעניקים לספרו את העומק הנדרש דיו שמנבא-עתידות, שומו שמיים..., הם מראים בכתובים רמזי רמזים על מותם הצפוי בטרם עת של אישים כמו אינדירה גאנדי, הנסיכה דיאנה ואפילו..., יצחק רבין !!!

    באחת השיחות שלי עם אבי סיפרתי לו על "מנהג" מוזר ששמעתי המתקיים בקרב חלק מבני עמנו: הם קוראים לתנ"כ, “ספר התשובות הגדול". הם מעמידים שאלה אל מול הספר הסגור, פותחים אותו באקראי ושם הם מוצאים מניה וביה משפט סתום כזה או אחר, שלטעמם נותן תשובה לשאלתם.

    אייבנהו יכול לשמש לאותה מטרה ממש...”, הפטיר אבי ביבושת...

    עד כאן על "מובי דיק" של מלוויל.


    (ושום מילה על הסרטים, לא ההוא עם גרגורי פק ולא החדש יותר, עם פטריק סטיוארט. אין ספק שהספר טעים יותר, כמו שאמר העכבר ההוא...)


    משום שהקשר לשמה של היצירה האינסטרומנטלית של להקת "לד זפלין" לא קשור כהוא זה אל ספרו של מלוויל !!!, אולי..., קצת...
    פאט, אשתו של ג'ון בונהם, מספרת שילדם הרך ביקש מאביו לנגן לו שיר ארוך, ולבקשתו בונהם החל לתופף קטע, ארוך. בסיום הקטע הוא שאל את הילד לדעתו. זה גדול כמו מובי!, ענה הילד.

    אם תרצו, בכול זאת יש קשר למלוויל...


    הקטע "מובי דיק" היה לאחד מהקטעים המפורסמים של הלהקה והיא כללה אותו בכול הופעה חיה.

    בשלב מסויים חיבר סולן הלהקה, רוברט פלאנט, מילים ללחן. אולם בהופעות החיות הוא לא תמיד שר אותן. הוא הסתפק בהצגת ג'ון בונהם, עם ההגעה לסולו התופים המדהים.

    אורך הקטע היה משתנה מהופעה להופעה: מ-3 דקות עד 20 דקות !!!

    לעיתים בונהם היה מסיים את הקטע כשידיו שתתו דם...

    באחת מההופעות החיות (במדיסון סקוואר גארדן, כמדומני...) פלאנט התאחר מעט בהצגת בונהם, שנעץ בו עיניים..., פלאנט התאושש במהירות: “ג'ון בונהם, ג'ון הנרי בונהם!!!”, הציג את בונהם בשמו המלא..., כמו בא לכפר על חטאו...

     

        

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/5/19 05:01:
      הרמן מלוויל (דרוש תיקון)
        18/4/19 20:20:
      חג שמייח :) מהקפיטן!!
        18/4/19 20:20:
      חג שמייח :) מהקפיטן!!
        16/4/19 21:00:

      אני למשל עושה כרגע את הנסיון עם פתיחת ספר איפה שבא לו להפתח :) 

      פלוסופים כבני אדם {למה זה הספר שהחליט להשלף לי מינהמדף}

       

      נפתח לו בעמוד 191

       

      "יש להוסיף ששופנהאואר כמוהו כקאנט לא זו בלבד שהקפיד על בריאותו באופן יוצא מן הכלל, אלא גם היה גאה כמותו בהצלחתו בכך. לא אוסיף עוד את הפרט הזה, ששמר במיוחד על עיניו, שבהן ראה את איבר החישה החשוב ביותר, ונהג לטבול אותן במים בעודן פקוחות , כדי לחזק את עצביהן"

       

      הספר של בן עמי שפרשטיין, אגב,

       

       

       

       

       

        16/4/19 20:43:
      כמתופף בנערותי זה היה אחד הקטעים שאהבתי לשמוע אם כי אני יכול להעיד שגם כשתופפתי שעתיים רצופות ויותר, ידיי מעולם לא שתתו דם, אין גם שום סיבה שזה יקרה, אם כי זה נחמד בשביל המיתוס.

      פרופיל

      ~בועז22~
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      רשומות שרשמתי