כותרות TheMarker >
    ';

    אברהם אלישע מאמרים

    אברהם אלישע
    יצירה בתכשיטים

    חוקר אוצרות ופולחנים בתרבויות עתיקות, מרצה, כותב ספרים ומאמרים.

    זוכה פרס ראשון בעיצוב תכשיטים בישראל.

    אהבתם של אֶוָה בֶּרְקֵם והאיש מן ההר - מאת: אברהם אלישע

    0 תגובות   יום חמישי, 18/4/19, 18:39

    ...כפי שראה אותה באחרונה בפריז, בנוטרדאם. בלתי נשכחת, כפי שיצא עימה לנדודים כנשמה תאומה ודיבר עימה כל עת שעצם עיניים... ולפתע הוא צועק : אני לא רואה את עצמי בראי, את שומעת? אני מתנתק ממך שוב. אֶוָה זה הוא, אֶוָה זה אני!...



    אהבתם של אֶוָה בֶּרְקֵם והאיש מן ההר


    ורק הלב-

    לבך, יחידה, כנחשול

     - לא מלים

     מכה בכימהון ערגה

         כשיגעון התוהו

     לפסוקי תהלים

    ''

     

    לאורך כל הדרך, מאחורי נוטרדאם, בצד דוכני החוכמה, מוכרי הספרים עמדו חוככים בדעתם אם לסגור. מפני הגשם, והרוח.

    פריז היפה. הליכה ברגל. והחוכמה הילכה באותו בית ספרים של אותו זקן - "לוח האמרלד", רחוב לה-אושט La-Huchette 21, קיים. שלט ירוק, כמתבקש. בחלון, לצד ספרים על הנסתר: "חייה ומותה של הגבירה לאורה" לפרנצ'סקו פטררקה ו"הסימבוליקה ביצירתו של דנטה אליגיירי".

    בפנים ניחוח ספרים וטבק. גלילי עשן מיתמרים לקמרונות. תנועת אדם, ארשת פנים של הבעלים, שיער שהאפיר, ומבע עיניים המעיד על חוכמת השנים. חליפתו אפורה ושעונו העתיק מחובר בשרשרת לחזייתו, מצמידו לאוזנו, פותחו בלחיצה, מתבונן במחוגיו, ממלא אותו בעוד פרק זמן, נאנח, מהנהן בראשו ולוחש כאילו לעצמו: "צדקו חכמי הסוד, הזמן הוא עיט לתחלופות".

    *

    "אני אשוב", אמר לה.

    הוא הכירה כאן והם אהבו.

    כחידה מסקרנת הייתה בעיניו לראשונה. העבירה מטוטלת מעל הדפס כתב יד עתיק של האלכימאי הרוזן סנט ז'רמין שרכש, אחר כך מעל גופו, וכקוראת בנסתר נעצה מבט בעיניו ולחשה לעברו לחש אינטימי כמסר שהגיע אליה מממד אחר: "לנפש אתה, עיצבון ואור גדול באי ישימון".

    *

    והוא שב.

    והמרצפות בצידי נוטרדאם רטובות. מן הגשם, אולי היורה. רוח סתיו, ריח אדמה שלאחר גשם. ולצד הקתדרלה, בסֵיין, המים זרמו, גואים. שלוליות על ויטראז'ים, ומים שוטפים במרזבים אט אט כל הלילה, במסתרים מוצאים דרכם אל הנהר. וכאילו צלילי מקהלה של גבריאל פורֶה, רקוויאם, עולים בחלל שהפך מסתורי. ושלכת ערמונים, עלים, צונחים, מתעופפים.

    ואוויר.

    והגשר.

    *

    בכניסתם לנוטרדאם נערכה חתונה באחת הקפלות וקולו של טנור בקע מתוך הקשתות, מלטף ומרחף כמתוך חלום שבא מתוך האין. מהפנט.

    ולאחר צעדים נעצרו. "אתה יודע? לפני חג סילווסטר נעצרה שיירתו של הקיסר כאן בנוטרדאם, באִל דה-לה-סִיטֶה. השטיח היה ירוק, כצבע 'לוח האמרלד' של הרמס טריסמגיסטוס. תעמוד על זה" - הביטה עליו מלמטה - "בדיוק כאן עמד נפוליאון. האפיפיור ישב מחריש, נכלם. בונפרטה מכתיר עצמו במו ידיו, בזֵר עלי דפנה כאוגוסטוס, מעדיפו על כתרו המיועד, משרידי קמעות הקיסר שרלמן, שנישא על כרית קטיפה בידי מרשל שנותר נבוך. חשב עצמו לאוגוסטוס, אוגוסטוס האלוהי. אתה זוכר? ציורו של ז'אק לואי דויד בלובר. קנוניה בין האמן לבין ז'וזפין. התמונה מנציחה את הכתרתה שלה בלבד. נכנסה להיסטוריה, קיסרית, צבעונית".

    ההמולה גברה בפרוזדורי נוטרדאם. והוא, חש כי ידה אוחזת בידו בחוזקה ומובילתו ביציאתם.

    קול פעמון. לבשר אולי את השקט. וקסם, ועלטה מיסטית באפור, כישפה את החלל.

    - "אתה אוהב ערמונים?", שאלה. "אומרים שפרחי העץ התחתונים הם נקביים ואלה שמעליהם זכריים".

    - "אהבתי אותךְ כל הקיץ, אֶוָה!".

    - "אני יודעת, אמרתי לעצמי, זוכרת. אֶוָה זה הוא, אֶוָה זה הוא, ישוב בחלוף הקיץ".

    - "אֶוָה!".

    - "תשמע חלום, אולי היה זה בהקיץ, המים גאו עליי בסֵיין, ואני לא יודעת אם נשארתי בנהר. ואז מתעוררת משינה - מה משמעות הדבר?".

    - "סתם מטורפת" - התגרה בה בחיבה.

    - "מטורפת, כן, מטורפת בפריז! אבל תראה אותי! תחשוב שיצאתי מתיבת נגינה. עכשיו, הבט בי!".

    ''

    קולה נשמע קצת מבולבל, אולי מבקשת לפרוק איזו מועקה. והאמת, שלבד מקצת שובבות, היה בו גם מקצת מן המוזרות.

    לפתע, הפכה יחפה ושתי ידיה התרוממו אוחזות בסנדליה כלפי מעלה. והגשם עשה שערה רטוב וחלק עד כתפיים. כתמי שדיה הכהים ניבטו מבעד לשמלתה הרטובה, כמעט שקופה, וכהרף עין נע גופה בעליצות סביב עצמו, בקלילות, על בהונות רגליים, תוך השמעת צלילים.

    הוא הידק אותה אליו.

    - "אתה האיש שלי, מתוך עצמי" - נעצה בו עיניה הרכות - "אני יורדת מהחיים! קח אותי!".

    ריח בגט טרי עלה תוך הליכתם.

    ופטמותיה כהות, ועלים מצהיבים המשיכו לנשור. טיפות גשם כאגלי טל הכבידו עליהם, כפו עליהם לצנוח. עלים ושכבות אבק דק. הסֵיין מִילּא אותם. פריז של ריח עיתונים, ערמונים קלויים, אוויר.

    וקול פעמונים מהדהד עד מרחקים.

    והשמיים האפירו.

    והגשם שטף. החנויות פרשׂו סככותיהן, מכוניות הפעילו מגבים וכביש אבני הבזלת הפך שחור. נשים, בעיקר נשים, פתחו מטריות ותנועתן הייתה זריזה וצפופה. במונית בה נסעו השניים היו החלונות סגורים, בעדם עפו טסו להם רחובותיה של פריז, מוכר פיס, סמטאות, שלטים, בניינים וצבעים. וכתמי פרחים שבערפל נראו כאילו משל רנואר או דֵגָה. אפור, כמעט הכל. ריבולי מאחור, גם סנט אונורה. בתי קפה, בפנים מנורות דולקות ואנשים מאחורי וילונות. חמים.

    אווירה קסומה, ערפילית, אלמלא מציאות הייתה, ושקט, כהמיית החיים הרוחשים בדירות הגג של בתי הרעפים האפורים של פריז.

    - "שאלתי אותך אם איכפת לך שאני יחפה?".

    ובטרם הספיק להשיב פנתה אל הנהג: "תוכל לפנות ימינה - סִיל-ווּ-פְּלֶה".

    כיכר וַנְדוֹם המפוארת. במרכז עמוד ענק מברונזה, שהעלה פטינה ירוקה זקנת שנים. סביבו בתים עתיקים כארמונות. בקרבת מקום, מעל, התגורר פרדריק שוׂפֶּן. הם ירדו והמונית התרחקה בהותירה שובל עשן בחלל הקר.

    - "אתה רעב?".

    היו כבר מהלכים על רגליהם כאשר שאלה. והוא, לא ידע עוד מה להשיב.

    והיא המשיכה ללכת יחפה. ושלוליות המים המשיכו לזרום בצידי המדרכה ומעל לסככות הבד של החנויות. ריח קפה חריף עלה מהסביבה וריח קרפ עשוי על כיריים - מעדנם של הצרפתים, עלה באף.

    ב"בונז'ור" תוך קידה פנה האיש שעל הקרפ, ולראשו כובע 'בְּלאנְש'. ב"בונז'ור" פשוט פטרה אותו. "אנחנו רעבים", אמרה. "תכין לנו ארבעה קרפ ושני קפה גדולים", כמעט בטון מצווה.

    "וִוי מדמוׂזל", נשמעה תשובתו.

    המים המשיכו לטפטף בינות לשולי הסוכך. הביטה בו: "אתה מרשה לי להיכנס איתך 'אונְגָּזֶ'ה'? אל תהיה נבוך".

    הוא לא הספיק להשיב, אבל נבוך הוא היה. היא לפתה את זרועו מבלי אומר ומשכה אותו בצעדים זריזים אל החנות הסמוכה מימין. בקושי ניגבה את רגליה.

    על הוויטרינה הענקית המלאה בשכיות חמדה, תכשיטי זהב ואבנים יקרות הייתה כתובה באותיות זהב רק מילה אחת: "ברקם" - Berquem.

    הוא היה קצת מבולבל, מתקשה לעכל את המתרחש, גם לא הבין מדוע משכה אותו פנימה לחנות. לרגע, בינו לבין עצמו, חשש שמא עלה בדעתה רעיון מטורף לקנות לה תכשיט יוקרתי כלשהו.

    אך זה ארך שניות בלבד. היא נעלמה דרך דלת צדדית. והוא לא הבין מדוע זה שישה-שבעה עובדים, בעלי חזות והדרת פנים, האירו פניהם אליו וקמו על רגליהם. מלאכו הגואל היה אותו אדם בכובע הלבן, אשר נכנס בטבעיות וקפה וקרפ ריחניים על מגשו.

    לא הספיק להתאושש והנה היא, אֶוָה. עתה בבגדים 'מקובלים' יותר - שמלה שחורה ונאה. שערה נשאר חלק ורטוב משהו. לרגליה - נעליים. ניגשה אליו תוך כדי פתיחת סיכת ראש בשיניה ואספה את שערה הלח לאחור באיזו פשטות נעימה לעין. נעימה לעין, והוא עומד נרגש מולה ומשתאה. 

    - "אתה מופתע? סתם השתעשעתי. מזמן זה היה בתוכי, מאז שיעורי הבלט, לחוש בכפות הרגליים את המדרכה, המרצפות הרטובות שעל גדת הסֵיין, בין נוטרדאם לדוכני הספרים, על האבנים. אני שמחה שזה היה איתך. אתה יכול לחייך, אני בסדר".

    הידקה זרועו בשתי ידיה, והכניסה אותו בין שולחנות העובדים לחדר עבודה רב תפארת. ודי היה במבט אחד, בדרך ישיבתה, כדי לקבוע כי היא - אֶוָה - אינה אלא בעלת המקום. אֶוָה, אֶוָה לבית ברקם.

    ריח בושם עדין עלה מגופה, ואילו בחדר נשב ריח ששימר השתקפות השנים. על הקירות ציורי דיוקנאות וצילומים עתיקים של אבות המשפחה לדורותם. השטיח והשולחן היו בסגנון המאה ה-17 שהיה נהוג בבתי האצולה.

    היא עצמה ישבה על כורסה עתיקת יומין, עבודת עור. שידרה נוכחות החדש על רקע ימים עברו. והוא, הרגיש עצמו עתה משוחרר כאשר ישב מולה, נשען על כורסת קש רחבה.

    - "אני מניח שזו הייתה ההפתעה המשמחת שהודעת לי עליה, כל הסיפור הזה".

    - "תאכל לפני שיתקרר" - חייכה אליו במאור פנים כמאשרת את דבריו - "תגיד לי אם הקפה טוב".

    ובכל זאת זה נשמע כחלום. גם נראה. ומבלי לאבד עשתונות אמר: "אני מקווה שלא איכפת לך". היא לא הספיקה לרדת לסוף דעתו, כאשר לפתע חלץ נעליים וגרביים, והחל לחוש ברגליו את השטיח. היה זה טבעי עתה ששניהם יפרצו בצחוק, צחוק מהדהד שנשמע חידתי משהו בעיני השומעים בחוץ.

    מבלי אומר, אך בדקוּת טקסית, שלפה מן המגירה ספר עתיק, קסום למראה: Les Merveilles de indes Orientales ("פלאי הודו המזרחית") - המחבר: רוברט דה ברקם. השנה - 1656.

    - "אתה יודע" - פנתה לעברו בטון נרגש - "רוברט דה ברקם הוא ראש השושלת של משפחתי. הוא ייסד את בית המסחר הזה לתכשיטים. הצורף המפורסם ביותר. הנה חתימה בכתב ידו. קניתי את הספר במכירה פומבית - עתה הוא שלך", והעבירה אותו לידיו.

    - "זה מרגש אותי, אֶוָה. לגעת באצבע בחתימת שמו, זה סוג של התחברות מכבדת".

    - "ולואי דה ברקם, שמעת עליו?".

    - "אכן, זה שם שמצית את הדמיון" - ובטון בוטח - "רוצה שאענה בתשובות ישירות?".

    - "תבחר בעצמךָ".

    - "שרל האמיץ מבורגונדי".

    - "או-לה-לה... זה יפה לתת לנפש להשיב באסוציאציה. מה עוד?".

    - "סיקסטוס הרביעי".

    - "זה שיגעון. אתה מדבר כאילו קראת מתוך הספר, זה לא הוגן!".

    - "זה מופיע גם בספרים אחרים".

    - "ועל רוברט דה ברקם עצמו, אתה גם יודע?".

    - "מנטובה".

    - "הייתי במנטובה. ראיתי קשתות וצריחי קתדרלה. ארמון, שווקים, קמרונות".

    - "דבר אחד לא ראית במנטובה".

    - "אולי שכחתי, בית הטבילה?".

    - "מנטובה. את שומעת? זה צליל. רוברט דה ברקם היה בפריז, נצר ללואי דה ברקם, איש ברוז' מבלגיה, צאצא לאנוסים מספרד. המציא את שיטת חיתוך היהלום, ביהלום, את ליטושו. המצאה מהפכנית שנצטרפה לעידן האור של הרנסנס. רוברט כתב הרבה על אבני-חן. בספר שנתת לי, זה המונח עתה על השולחן, הִשווה רוברט את לואי דה ברקם לבצלאל בן אורי בונה המשכן התנ"כי...".

    - "נכון" - ענתה המומה, "אני מעריצה אותך".

    - "אך רוברט כתב עוד ספר".

    - "נכון".

    - "על הזהב, לבקשת המלך".

    - "אמת", ענתה נרגשת.

    - "ובמנטובה חי יהודי, בן-בית בפלאצו דוּקָלֶה, רופאו של הדוכס גוֹנזָגָה. כתב גם הוא ספר על אבני-חן, ולבקשת הדוכס כתב חיבור על הזהב, על דרכי הריפוי בו. שמו אברהם פּוׂרְטלאוׂנֶה. פעם חלמתי שאותו יהודי התגלגל בי".

    - "אתה מהמם אותי. וזה כל כך חשוב, חשוב לך להדגיש, יהודי, יהודי, אתה שם לב?".

    - "בוודאי. זה בעורקַי. את הספר על אבנים יקרות כתב בעברית. זה היה הספר הראשון בעברית שהודפס עם סימני פיסוק, הוא הקים בית דפוס לשם כך. את מבינה את המשמעות ההיסטורית?".

    - "בכל זאת זה שיגעון, ההקבלה בין שני האנשים אלה".

    - "הכל שיגעון".

    - "יש לך חנות ספרים בראש, אתה?".

    - "לפעמים אני מדמיין לעצמי חנות כזו".

    - "כזו, של 'לוח האמרלד'?".

    - "אולי פעם. אל תשכחי: שם הכרתי אותך, זאת אומרת פגשתי אותך - ומה את מדמיינת לעצמך?".

    - "להיות... אספר לך אחר כך".

    *

    כעבור שעתיים, אולי שלוש, התעורר במיטתה. לֶאֶה. היה ממשיך לישון אלמלא צלילי הצ'לו שהתגנבו לחדר. רחמנינוב.

    עיניו תלויות בתקרה. גזעי עץ עתיקים. שיחזר כיצד עלה איתה לביתה, כאן במונמרטר, מעון המשפחה בעיר ההומייה. מעמד. נרכש מהאריסטוקרטיה של העיר בעת המהפכות, בזהב, כאשר ביקשו לנוס על נפשם. משפחה שלמה מתחזקת את הבית וגרה בקומה הראשונה.

    הבית כולו הריח היסטוריה - תמונות אבות המשפחה בצד אורגינלים של אמנים ידועי-שם, שנרכשו בזכות טביעת עין בהיותם אלמונים. תעודות הוקרה בחתימת הקיסר נפוליאון, מלכים. שֵם, הוקרה מיוחדת מהקיסר רודולף השני. תעודות על השתתפות בתערוכות, מדליות, פרסים, חפצי אמנות - מזכרות חיות מדורות קודמים שרוחם עדיין שׁוׂרה במקום.

    ריח תבשילים עלה באפו. "אני רעב"... צרח לחלל.

    - "ואני רעבה להיות לפעמים קאמי קלוׂדל, כפי שהייתה לרודֵן".

    - "רודן הטריף את קאמי קלוׂדל, הוציא אותה מדעתה".

    - "הכל מוטרף. זו אהבה, אתה לא חושב? אחִיה סופר מפורסם, פול קלודל, גם הוא כתב על אבנים יקרות".

    - "נכון, ויש בזה גם סוד. הוא עסק בדיוק ב-26 אבנים, והוא כיוון למשהו נשׂגב, לגימטריה של שם האל, מה שקוראים 'טטרגרמטון' - השם המפורש בעברית. מהיותו אדם דתי מראה הדבר שייחס לכך משמעות שבקדושה, כלומר ששֵם האל נוכח בעבודתו. גם מרבודיוס הגדול, הבישוף של רֵן, תיאר את החושן - אותו תכשיט קדוש בן 12 האבנים שנועד ל'שאילה באלוהים' על ידי הכוהן הגדול העברי. הוא בנה אותו בשפת נסתר מיסטית וקבלית שרק יחידי סגולה יכולים לעמוד על פשרה, ועיקרה שרכיבי השם המפורש בעברית נוכחים בעיצובו".

    - "אתה מזכיר את חושן הכוהן הגדול ולא מזמן קראתי על אליפז לוי, שכתב ברכת הודיה מיוחדת לאל, שנתן את הכוחות העצומים בתכשיט הזה ובסגולות אבניו לניבוי".

    - "כן, רק שהשם אליפז לוי שהוא שם יהודי מובהק אינו מקרי. ולוי הוא שבט הכוהנים, והאיש היה דווקא נוצרי".

    הקשיבה מרוכזת. ובהביטה עמוק לתוך עיניו חשפה בפתאומיות את גופה מולו תוך שהיא שואלת בקול מתחנחן:

    - "יודע כל - אתה חושב שהשדיים שלי טובים בשביל להיות כמו קאמי?".

    וכך, בחלוק דק על גופה ובשיער פזור, פתחה דלת למרפסת. בנייה עתיקה, ירוׂקֶת עציצים. ניכר שהיה גשם. רוח רעננה נשבה לתוך החדר. קולות המולה. הזמינה אותו לראות: לפניהם כיכר מונמרטר רוחשת חיים. חגיגה קסומה, צבעונית. תיירים ואמנים, חנויות, רוכלים צרחניים. ובאופק - גגות פריז. הוא חייך לעברה ואמר לה שלצידה הוא מרגיש מבורך.

    את רוב הדרך לכאן עשו במכוניתה ההדורה. נזכר: "תוציא לי את המכונית מהחצר" - אמרה לאחד מעובדיה - "אנהג בעצמי". החל מבין מדוע לא חשפה עצמה כבר בתחילה. הם חרשו את העיר, רק את מצבת אבלר ואלואיז לא הספיקו לפקוד.

    כעבור כמה ימים, בטרם ייפרד ממנה, הסיעה אותו לכיכר הגדולה שלפני נוטרדאם, ל'נקודת האפס' (Point zéro) המסומנת על הארץ בכוכב ארד מבריק, ואשר עליה מסופר כי כל העומד עליה יזכה לשוב לפריז. ושם, לאחר חיבוק, עמדה על קצה אצבעותיה ותלתה על צווארו קמע זהב שעליו חרוט המספר 284. מעברו האחר: 'אֶוָה'. על צווארה תלתה קמע דומה, שנשא את המספר 220. ומעברו האחר שמו. הסבירה לו המשמעות המאגית של הקמע: "סך כל מחלקי המספר האחד זהה למספר השני. סמל לגילוי, להשתקפות 'האישיות הפנימית' של האחד ברעהו, להתערותם זה בזה - האחד הופך להיות האחר, כי הם רעים אוהבים".

    ***

    ירושלים, גבעות ושדות זהובים סביב, ומה עני הוא הדמיון.

    במברק ששלחה אליו כתבה: "שְמַח - אתה אב, אתה חיים בתוכי".

    את שמחתו הפרטית חגג בעליצות, בדרך אופיינית: הילך בשווקים. צבעים, ריחות, צפיפות אנושית, ריחות חיים. ביקש להעביר ברבים, להדביק אנשים ואבנים בשמחה שנשא בשתיקה.

    כאן בשווקים המקוּרים, העתיקים, הסואנים של ירושלים, חש נוכחות עצמו בתוך עצמו. לפתע הבחין כי נשאוהו רגליו במעלות וייה דולוׂרוׂזה. ובעת ההיא ממש, במרחקים, מעבר לשדות הזהב, ניטעה במסתרים דרך ייסורים אחרת. אישית, שלו. ואשר עוד מעט אליה יתוודע.

    כאשר הגיע לביתו היה חלק מעצמו מקושר אל מעבר לגבעות השחורות של הלילה. קשה היה לו להבין את המוזרות בתחושותיו. הרהור עלה בליבו: "זה טוב מדי" - כפי שאומרות הבריות. וכאשר התדפקו על דלת ביתו לאחר שעה קלה, ומסרו לו מברק שני - עטפה את ליבו תחושת עלטה של תעתוע אירוני בטרם יקרא: "עצוב. אבי!".

    מועקה כבדה נפלה עליו. ידע כי הייתה קשורה מאוד לאביה. לעיניו עלתה דמותו של אב מופלא, אשר בגיל צעיר יחסית פרש מהבלי העולם, וחי חיי חוכמה על גדות נהר העיר. לרשותו עמדו משרתים, אורוות סוסים, אסם. יכול היה להרשות לעצמו. חיים בחיק הטבע.

    בחלק מהאחוזה בנה לו את ז'יברני שלו, בהשראת גנו הנצחי של הצייר קלוד מונה בנורמנדי. כמוהו ראה במים את שורש הכל, לא ראי דומם אלא מֵיכל רחמי להשתקפות ומקור חיים ותולדות.

    הוא בנה בריכת דגים ובשולי דופנותיה עציצי פח מסוידים לבן, במו ידיו, הניחם בקומפוזיציה אקראית אך משגעת בחמדתה. מעליה סוכה שמבין סבכיה התפתלו זמורות ושריגי גפן. מבעד לזמורות הבליחו הבזקי אורה של השמש. אלה השתקפו במים על פי חוקי הזמן והעונות. "אין קיום בלא השתקפות", אמר, "כמו שאין דיבר בלי שיהא כנגדו מאזין". מתוך אינסטינקט בלתי מודע ראה עצמו שולח ידו בציור לצד עבודת כפיים בגינון. מגע ברגבי האדמה הלחה. השראה וריבוי רעיוני זינקו ועשו נפשות בתודעתו. הרבה להתחקות אחר שורשים, אחר שתילים שנטע, ואלה, יחד עם ריח האדמה המשכר, הציפו את דמיונו. פעם בהרהורי ספק משל קׂהלת - על תהיות הקיום, ופעם בהרהורים נשגבים על דעת צפונות הרוח של עולמות עליונים.

    הוריש לה הכל, עוד בחייו. כל אשר אספה השושלת. הניח לה לפַתֵּח עצמאות ולקנות שליטה תוך הדרכה ועצה. וכל משאלתו לראות ממנה זרע, חיוך של תינוק על שד, כבסים של תקווה.

    *

    והוא, בדמיונו עלתה תמונת בוקר אחד, כאשר קם בחוות המשפחה לקול קריאת הגבר, בעיצומה של פריחת לימונים ריחנית בנוף ערפילי. ובתוך זה ריחו של בגט, וקפה ודבש-חרובים, ואהבה.

    ***

    הוא הגיע לפריז ודעתו פזורה. נפשו כבדה עליו. תחושת אובדן. לנופים ולמתרחש סביב לא הייתה משמעות.

    בטלפון ענו לו כי "הלוויה יצאה לעבר נוטרדאם".

    זו הייתה מיתתו הראשונה. נפשו סערה: "מה פתאום אשכבה בכנסייה" - חזר ושאל את עצמו ומוחו כאילו ביקש לצנוח אל עבר תהום.

    לתומו חשב שאמנם המשפחה רחוקה משמירת מסורת, אך שיער שבאיזשהו מקום נותר עדיין זיק לשורשים, לדת האבות. לפחות במקרה שכזה, של נגיעה במוחלט.

    לא העלה על הדעת כי המשפחה התנצרה לפני דורות. ובאשר לה, חש כי חייב הוא לראות אותה באורח נואש. להיות לצידה, אולי להתייצב מולה. ועתה לא נותר מאום, לבד מהשעות.

    היה נסער, וקר היה לו בתוך נוטרדאם. קול עוגב. החללים ריקים. והצלילים לא מילאו - לא את חלל הגוף ולא את הנשמה. טרם הגיע איש. מחנק. קולות פעמונים נישאו באוויר. עצב בנוטרדאם. והאנשים נתאספו, וקול העוגב הבוקע מן החלל עלה וגבר כמבטא רגשית את המתחולל, את המתרחש. והוא, רק את דמותה ביקש לראות, לגעת בעיניה, ברעב געגועיו, רק זאת.

    והייתה המולה, ודממה שהעיקה. קרן אור הוטלה על הבאים מבעד לוויטראז'. והיא, אֶוָה, נכנסה ועצב עצור בפניה. מוזר, הדבר לא גרע מיופיה, היה אפילו פלאי, וחותם מסתורין נסוך עליו. מעט העגלגלות שניכרה בה הוסיפה לה ממד של חיים חדשים, נוספים, וכאילו חבוקה הייתה בעטיפה של אור זוהר, רוחני.

    באותו יום נצלבה אהבתם. באותה שעה. באותו רגע. הוא פסע לאט מעמקי הכנסייה, גבו לעבר המזבח, וצעדיו לעבר היציאה. והיא, בכניסתה פנימה, עלתה במדרגה. נעצרה להבהוב זמן, וחַלְחָלָה! אפילו את רוקו לא יכול היה לבלוע, למראה עיניו: היא, אֶוָה, קדה קידה, ותוך השתחוויה עשתה תנועת שילוש על גופה. והוא, כמוכה סנוורים, פלט מתוהו שפתיו: "אלי, אלי, למה עזבתני".

    והוא נפתל: מה אלוהים רוצה לומר לי בכל אלה. הרצפה רעדה תחתיו. איך להבין את זה, איך לגדור את המתרחש באיזה היגיון. ועתה, מתוך תחושה שמעבר לרצון, מעבר לבחירה, משהו שמעבר לדברים כיוון אותו. פשוט אינו יכול להיות נוכח שם יותר. רגליו החלו נעות לעברה. היא התקדמה פנימה, וסביבה אנשים רבים. הוא עם פניו החוצה, לבדו.

    כאשר הצטלבו מבטיהם, נעצרו שניהם ומצאו עצמם זה מול זו. הלב כאילו נדם. הוא ביקש להגות אי אלו מילים, אך שפתיו רטטו, ורק באיזה ערוץ נסתר ומהדהד, במחשבת הלב ובמבט העין, אמר: "זקפי מבט. אולי במהות אחרת. בקיום אחר". ובממש, בקול רחום הספיק ללחוש: "בחרי בחיים, אֶוָה!".

    הצלב שצלב פעם את הגוף של אחד, צלב הפעם נשמות שתיים. לא רחמים, לא נחמה.

    והכל היה ערפילי, וקולות הפעמונים המשיכו להדהד.

    באותו יום שתקו היונים. לא עפו בכיכר נוטרדאם, לא הייתה שמחה. אפילו השבשבת ממול גילתה שתיקתה. ורק בשמיים האפורים התנוסס עפיפון אחד, גדול, שעלה ונישא ברוח ונדד אל הלא נודע, למרחקים.

    ***

    בית חולים בדלהי. גשם זלעפות. אמרו מוֹנסוּן. רעמים. חומו הלך ועלה. כמעט אובדן הכרה. ערפול חושים. שעות קדח מחום, מכוסה זיעה, מנותק.

    וצעדים מתקרבים. רופא לאחות: "אֶוָה!", והוראות על זריקה שיש לתת בדחיפות, להמשיך לשמור על בידוד.

    "אֶוָה" - לחש לעצמו בהבהובי תעתועים, האומנם? או שמא היא זו חלקת השדה אשר לשיגעון. רק לא התפרקות הנפש. אלוהים! "אני הולך ומרגיש יותר טוב"... "אני מרגיש יותר טוב"... "בן-אדם, העוד אני חי?".

    כמו אדים מהבילים עלו לנגד עיניו מתוך הערפל, מתוך יאמוּנה - הנהר שלצד התאג' מחל, קבר הנאהבים בעיר אגרה, או שמא אדים הם שעלו ממי אגם הזיכרון, מהסֵיין, לצד ביתה בפרברי פריז. ואולי הכל אחד הוא. עיניו שקועות. זקנו צימח. שיבה זרוקה בו. פיו מהביל. לא ניתן להכירו. אולם מתוך הערפל, מבעד לערפל, מתוך הזמן, השתקפה אט אט בבואתה. הלכה והתקרבה, הלכה והתבהרה. פניה שבו מאירות, חייכניות באור הולך וגובר, עם אותו שיער שגלש עד צוואר ולא יותר. הפעם בלובן בגדים. כובע האחות שעל ראשה הדגיש את מאור עיניה הגדולות. והוא רואה אותה, עתה, רחומה, ואומרת בלחש מהדהד: "תאומי, זו אני עצמך, מאז, באין זמן, הנה חזרתי". המזרק אשר בידה התחלף בדמיונו הנרעש במטוטלת דמוית הצבתית שאחזה כאשר הכירה לראשונה ב'לוח האמרלד', חנות הספרים הירוקה. הוא חיפש ספרים עתיקים. היא שוטטה אז עם המטוטלת אנה ואנה. ביקשה לגלות כוחות פנימיים בספרים. בחנה גם את גופו ואמרה מה שאמרה. נזכר בחיוך ספקני שהעלה. ידע כי לומדת פילוסופיה ואמנות בסורבון, ומוזיקה בזמן הנותר. הכירה בשמה בלבד. עתה גם ריחות גוף עלו באפו, ריח ערמונים... והגשם!

    כאשר מילאה את המזרק ליד דרגש מיטתו, נשמעה מהסביבה זעקה לעזרה: "אֶוָה!", קראו לה מרחוק.

    היא הניחה את המזרק בחופזה על הדרגש, וחשה לכיוון הקריאה הבהולה.

    "אֶוָה!", מִלְמֵל בהבהובי הכרה. ובתוך הלאות שקע בערפל, בחלום. והוא חולם שבמציאות ממש הוא רואה: הנה היא, נוגעת בו, והוא מתיישב כאילו הקיץ משינה. לא, הנה היא, אֶוָה, בשמלת כלולות לבנה, מרקדת במעגלים, בקלילות, על גבעות זהב. מרחפת, כאילו התפשטה מגשמיות הגוף. פירנצה. איפה את סימונטה וספוצ'י, איפה אתה בוטיצ'לי?

    אין ספק, זו המוסיקה של פר גינט העולה וגואה - המשיך להזות - ופסנתר כנף פתוח עומד מתנשא על גבעה, וגלים מרצדים עד קצה האופק. ואצבעות מנגנות. גבו של אדם יושב מנגן ושערו ושובלי חליפתו השחורה מתבדרים ברוח. וצלילים: "אני המטורפת בפריז... לא יודעת אם יצאתי מהנהר... תראה אותי...", והוא רואה אותה, ממתינה ברחבת נוטרדאם ב'נקודת האפס', אותה לבדה. וצלצול פעמון אחד.

    והוא רכוב על חמור, מתקדם לעברה, הולך וקרב, אליה. והוא רואה את בבואת עצמו, בראי, ממלמל: "בחרי בחיים, אֶוָה!", ומתוך הראי מפציעה דמותה כפי שראה אותה באחרונה בפריז, בנוטרדאם. בלתי נשכחת ויצא עימה לנדודים כנשמה תאומה, כפי שדיבר עימה, כל עת שעצם עיניים. ולפתע הוא צועק ממש: "אני לא רואה את עצמי בראי, את שומעת? אני מתנתק ממך שוב. אֶוָה זה הוא, אֶוָה זה אני!"...

    *

    כאשר שבה לטפל בו לא היה דבר על הדרגש. המזרק נעלם, ומיטת האיש הייתה ריקה. מבירור מזורז נודע לה, כי חמק בחופזה, עטוף בסדין. נעלם. ודאגה עלתה במחשבתה בשל מחלתו המידבקת.

    אולי באמצעות התעודות, חשבה, תוכל לאתרו. וכאשר דפדפה בצרור הפיקדון הוכתה באלם: זהותו, שמו, תמונתו - תמונה מוכרת מחיים רוטטים. את אשר ביקשה נפשה בכל חיפושיה. "זה הוא!", עלה קולה ברעד היסטרי, "זה הוא - 'לוח האמרלד'!", והסובבים המופתעים לא הבינו פשר המלים ולא התנהגותה המוזרה.

    אצלה התבהר הכל. אל מקומו שב הכל. אל הראשית, אל הערפל. ניסתה לקרוע שרשרת זהב מעל צווארה, ולא יכלה, שרשרת הקמע שהיו חרוטים עליו המספר המאגי 220 ושמו מאחור.

    ***

    עליו סיפרו סיפורים ממינים שונים. יש אומרים שתעה בשבילי ההרים, ועקבותיו לא נודעו. אחרים אומרים שראוהו עטוי קרעים, חולה ומהלך ערירי כחום היום, באבק הדרכים. יש אומרים שהוא מת ונקבר אלמוני.

    ''

    ויש אומרים שראוהו נע ונד בערבות קשמיר, בעמק סְרינָגָר, ובמרחבי אגם דָאל אל מעבר לנהר הגדול, בדרך מזרחה לנפאל. שם במנזרים, בהרי ההימליה, הלך לכבוש ולהקפיא את הזמן, למצוא ישועה בשלגים.

    מעטים ידעו כי על צווארו נשא קמע זהב, עליו חרוט המספר 284, קמע עתיק עם מטען נסתר.

    יש אומרים ידע חוכמת הספרים העתיקים של הריפוי באבנים יקרות, ועושרו היה רב. אחרים אומרים שנפל בחלקו אוצר, שהוענק לו על ידי אחד מעולי הרגל שנרפא על ידו. אחרים גורסים שעושרו הרב, שהפך אגדי, בא לו משיטה סודית, בה הצליח להעלות משקלן של אבנים יקרות.

    אמרו שזקנו הפך לבן, עיניו גדלו וצבען הפך ירוק, זך ובהיר, וכל חזותו עטתה הילת נגוהות, וליבו עצמו הפך ללוח הרזים, ל'לוח האמרלד', ואיש לא הבין. בעיני האמרלד הפך למרפא עיניים, לאיש מן ההר. וסיפרו סיפור משוגע, כי הוא עצמו, גופו, הפך לאמרלד, כי קם לו זרע. בבואתו נשתקפה וכוחו נתגלה ונתפשט עד קצה גבעות עולם.

    ויש אומרים שחזר לצפת, לצפת של החיים. ורק המשכילים בשפת הנסתר של את"בש, היודעים לחבר ראשית עם אחרית - יבינו.

    ***

    ורק העיניים אשר שוטטו בחלוף השנים על חלונות בית הספרים 'לוח האמרלד' בפריז, ברח' לה-אושט La-Huchette 21, בגדה השמאלית - ראו, לבד מהשתקפות צל הערמונים שזָקנוּ, ספרי דנטה ופטררקה, את גבה, את שערה שהאפיר, של אֶוָה.

    מאחורי אוזניה שרשרת משקפיים תלויים. וכאשר קמה מכיסאה שמאחורי השולחן, הבחינו בעיניה. אלו שהיו פעם ירוקות וזכות, הפכו לכהות, חומות. יופיה שרד בהילה ערפילית, מסתורי, מלא עצב. שעונו העתיק של הזקן, בעל הבית הקודם, תלוי עתה על חזהּ שלה.

    הילכה, בלא להתייחס לקהל שהצטופף בחנותה, מכונסת בתוך עצמה, בעולמה הפנימי, מנותקת. מנוכרת וריקה, ונשמתה גולה מעימה, אכולת רעב געגועים החובט ושואל: "היכן הוא, הבּאִי ישימון? בקתדרלה? בדלהי? בנהר? היכן לדמיינו?". מאוורר עתיק בסגנון קולוניאלי ירד מן הקמרונות. תחושה דחוסה. מחנק בנשימה.

    מטוטלת השעון שעל הקיר הדהדה. גברה על הקולות כולם, מטוטלת הזמן. ומטוטלת, מוכרת משכבר, אחזה בידה. בתנועות מוזרות נעה-עברה מדבר לדבר, בתחושה כפייתית, נואשת, בחיפושה אחר פשר החיים.


     

    איורים: עליזה עומר

     

    אברהם אלישע הוא חוקר אוצרות, פולחנים ותרבויות 

    תכשיטן חיפאי, זוכה פרס ראשון בעיצוב תכשיטים בישראל

    כל הזכויות שמורות ©

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אברהם אלישע
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין