כותרות TheMarker >
    ';

    פתיחה

    ארכיון

    0

    סתם יום של חול. לבן,ירוק, שחור

    0 תגובות   יום שישי , 19/4/19, 20:30


    פרק ב' במסע פסח לאיי הוואיי.
    14.4.19
    מטוס מונית של חברת הוואיין יוצא משדה התעופה של הונולולו בדרכו אל האי הגדול בשרשרת האיים שזכה לשם המקורי ביג איילנד.
    זו טיסה שאורכת כחצי שעה בלבד, ומהם 30 דקות של טיסה אחרי 27 השעות ששרדנו אך לפני שלושה ימים שנדמים כרגע כאירוע מזמן אחר.
    צוות הדיילים (2 ליתר דיוק) מכבד את הנוסעים במשקה טעים של תפוז גואייבה וכל אופציה אחרת ניתנת לרכישה.
    שישה ימים אנו עתידים לבלות באי הזה שיש בו הבטחה לנופים מיוחדים, הרי געש, חופים ומפלים. בעוד אני כותב את ההקדמה הזאת, בוחרות חברות הקבוצה שאיתי לנצל את זמן האיכות הזה לשינה עמוקה.
    כל אחד והתחביבים שלו בחיים.
    בנחיתה אנחנו מתקבלים בשדה התעופה החמוד ביותר שפגשתי. Ever.
    המטוס עוצר כ 30 מטר מהטרמינל הקטן, מבנה פתוח בצורת ח', ממנו יוצאים החוצה אל איסוף הכבודה ולרכב הסעה שממתין לקחת אל חברות ההשכרה.
    מזג האוויר חמים ונעים ויש מן רוגע כזה באוויר.
    שאנטי זה פה.
    בחברת ההשכרה אנו מקבלים שוב שברולט אימפלה גדולה, (אם כי ברמת גימור פחותה מאחותה בהונולולו) ולאחר כמה דקות אנו יוצאים אל דירה מס' 2 שהזמנתי.
    חושך כבד יורד מהר, והכבישים ללא תאורה.
    חצי שעה של נסיעה זהירה מביאה אותנו אל keauhou resort       .
    דיירת חביבה באתר מתנדבת להראות לנו את הדרך ומסבירה לנו איך להגיע אל היחידה, וכאן נפלה לנו הלסת.
    בהוואיי נוהגים המקומיים לחלוץ נעליים בכניסה וללכת בבית יחפים, וכך בכניסה אנו מכבדים את חוק המקום ונכנסים לתור את הארץ המובטחת.
    דירת שלושה מפלסים יפהפייה ומרווחת. עם רצפת עץ ממורקת ומאווררי תקרה גדולים, איבזור מלא של דירה כולל מכונת כביסה ומייבש, מטבח יפה, מיטות רחבות כפי שהאמריקאים אוהבים, בקיצור, הצלחה גדולה.
    אחרי התארגנות קצרה יצאנו לחפש אחר מסעדה וסופרמרקט, ומצאנו כאלה בתוך מתחם ענק במרחק חמש דקות נסיעה.

    15.4.19
    אור גדול מציף את החדר כבר בשש בבוקר, היחידה הזאת קולטת אור טבעי ללא כל מחסום, ומצליחה להוציא אפילו חרופר כמוני ממיטתו.
    המרפסת רטובה מגשם קל שירד, אבל בחוץ יש ציוצי ציפורים מזמרות בבליל שפות, ומבעד לעצים נגלה כחול של ים קרוב.
    איזו שלווה ממכרת.
    אנו פותחים את הבוקר בארוחת בוקר ישראלית מול הנוף והשקט, אין ספק. זה עוזר לתיאבון להפתח.
    היום בתוכנית רשומים לי מספר אתרי טבע שאין לי עליהם מידע מוקדם. נגיע ונופתע.
    את השמש שפתחה לנו את הבוקר מחליפים עננים אפורים וגשם קל  מטיפות זערוריות ממש כמו ספריי מים, אבל האוויר חם, קצת לח, אבל בעיקר מאד נוח.
    אנו יוצאים אל הצד השני של האי.
    מהכביש המוביל לשדה התעופה אנו שוברים לכביש 190 שמתחיל לחתור בעליה קבועה.
    הנוף ממעל מתגלה טיפין טיפין, וחושף את קו החוף ומפרציו הרבים, את צבע הים בעל אלף גווני הכחול והטורקיז המהממים, ואת קרקע הבזלת השחורה והמון צימחייה ירוקה ועבותה. ככל שהדרך עולה כך משתנה הנוף שאיתה.
    לאחר כ-40 ק"מ, פנינו ימינה אל כביש 200 שמגיע עד לעיירה הילו וצמוד להר הגעש מאונה קיאה.
    בנקודה מסויימת באמצע הדרך מתחלף מזג האוויר, ואת מקומם של השמש והשמיים הכחולים מחליף ערפל סמיך וגשם זרזיפי.
    אנו חולפים על פני בסיס צבאי גדול שיש בו הרבה מסוקים ותותחים נגררים, מפליא בתוך השלווה הזאת לחשוב על פעילות צבאית.
    האתר הראשון ברשימה שלי הוא Kaumana caves       שלא מצאתי מידע לגביו, אבל חוק היקום שאומר שאם הרבה מכוניות חונות סתם ככה באמצע דרך כנראה יש לזה סיבה טובה.
    כאן יש מגרש חנייה מסודר, אנחנו יורדים וחוצים את הכביש למדרגות מתכת תלולות שיורדות לערוץ, ובו שתי פניות. שרכים ארוכים יורדים מעל והמון טיפות מים כבדות מטפטפות על פתח המערה. כאן יורדים בזהירות בין הסלעים החלקים ונעזרים בתאורת הטלפונים, זוג ישראלים (מיקרי בהחלט) שמגיח ממעמקי המערה מזהיר שכדאי להתכופף, זו מערה לא עמוקה כשבקצה שלה אליו ניתן להגיע (אחרי התקדמות בכריעה), זורם מפל תת קרקעי קטן.
    יצאנו מהמערה הקטנה ופנינו לפתח הגדול יותר, כאן השרכים צומחים גם בתוך המערה כמו נטיפים, ומים זורמים כנחל קטן לתוך מעמקי המערה אליה חששתי להתקדם יותר מידי בשל החושך.
    היה נחמד מאד.
    יצאנו משם רק כדי לנסוע כמה דקות לנקודה הבאה.
    Boiling pots,
    מי נהר שיורדים בשצף לתוך בורות בזלת הנראים כמו סירים קטנים (ומכאן השם), לא הרחק משם ממשיכים המים לרדת אל Rainbow falls, שגם כאן שמם מרמז עם הקשתות הנוצרות מהמים הנופלים בעוצמה.
    קשישה מקומית שהתלהבה מהזרימה סיפרה לי שהשנה הגשמים היו רבים מהמקובל ולכן הזרם חזק הרבה יותר, כדי לא לצאת פראייר לידה סיפרתי לה שזה כמעט כמו הג'ורדן ריבר שלנו, ממש כמעט.
    שתאכל את הלב, מ'כפת לי.
    המשכנו בדרכנו להילו, עיירה קטנה השוכנת בצד השני של האי, יש בה פארק עצום ויפהפה, וחוף  ובו חול ים שחור. עצרנו להתרשמות והתרעננות לפני שהחלטנו לחזור כל עוד יש אור יום.
    היות ובכבישים אין תאורה בכלל הנהיגה בכבישים  חשוכים וצרים מלחיצה יותר.
    לפני ארוחת ערב אנו עוצרים בסופר להצטיידות.
    החוקית מסבה את תשומת ליבי לסניף של "דני'ז" החביב עלי במיוחד.
    היתה לי ברירה ??

    16.4.19
    הבוקר התעוררנו אפילו מוקדם יותר (יש כנראה משהו באויר שעושה לי את זה), והצלחנו לצאת מוקדם כי לפנינו יום ארוך.
    נוסעים לפארק הלאומי וולקאנו, שהדרך אליו היא שעתיים וחצי לפחות.
    בדרכנו נזכרתי כי אנו עוברים ליד ka'u, שהיא הנקודה הדרומית ביותר של ארצות הברית, ויש בה אטרקציה יחודית, חול ים בצבע ירוק.

    זה מחייב סטייה, לא ככה ?
    הגענו לחניון מאולתר ואשה צעירה מציעה לנו הסעה לחוף הנמצא במרחק רב מהחניה (20$ לאדם), ודרך הגישה מחייבת רכב גבוה עם הנעה 4x4. מכיוון שמדובר בצעידה בחום ולמרחק גדול קיבלנו מיידית את הצעתה.
    זאת הייתה הצעה הכי משתלמת שקיבלנו פה עד כה.
    אומנם הטנדר שלה קירטע בעליות, אבל גם ככה היא דחסה נוסעים בתא הקבינה ועוד קבוצה מאחורה כמו חבורת פועלים בדרך לשדה כותנה של בעל האחוזה העשיר, ונהגה כל הדרך כשבנה הקטן יושב לה על הברכיים, והיא עסוקה מעבר לנהיגה גם בבחירת מוזיקה לנוסעים, וגם בשיחת נשים. מולטי טאלנט ללא ספק.
    דרך החתחתים (שפה אגב ממש הבנתי את המושג על בשרי) עוברת בין שדות צמחיה סחופת רוח (גם פה המושג מקבל משמעות) ובתוך תלמים עמוקים של פודרה צהבהבה  שמותירה על יושבי הארגז שכבת אבק דרכים משל השתתפנו במירוץ פריז דקאר.
    סיומה של דרך זו מגיע אל מצוק  אפור שנחצב ברוח  וכולו מדרגות ושכבות, ובתחתיתו מפרץ קסום של מי טורקיז הנושקים לחול ירקרק עם גווני זהב.
    קסם אמיתי.
    בילינו כאן קרוב לשעה, ובסיומה עלתה כל הקבוצה פלוס שני נספחים חדשים בדרך חזרה.
    המשכנו בדרכנו על כביש 11 שזכה אצלי לשם "כביש החוף צפון דרום", היות ואנחנו במרכזו וכל יציאה שלנו מחייבת פנייה לכאן או לשם לכיוון דרום, ודרום מזרח.
    הנופים בכבישי האי הגדול מתחלפים ממש כמו מזג האוויר.
    יש כאן 11 איזורי מזג אוויר שונים, ואפילו שלג שירד כאן החורף נשאר עד שבוע שעבר.
    בהתאם למזג האוויר גם הצמחיה והנוף מקבלים צבעים ומתארים שונים.
    אנו ממשיכים בדרכנו לפארק הלאומי וולקאנו העצום.
    בדרכנו חולפים בכביש 11 הצר על פני שכונות קטנות ובתים מבודדים ואפילו עיירה קטנה ומנומנמת, עד שלאחר שעתיים ומחצה של נהיגה (מרחק של 154 ק"מ ללא הסטייה לחול הירוק) הגענו אל מרכז המבקרים. (25$ למכונית).
    כאן (תמיד) נכנסים לקבל עיצות מועילות.
    הריינג'ר החביב (כולם כאלה, לא מישהו ספציפי), מברר איתי את לוח הזמנים שלנו (כשעתיים), ואת העדפות שלנו (רגלי, רכוב, משולב וכו') ושולח אותי לשלושת ההיי לייט'ס של האתר.
    הראשון נקרא steam vents והוא במרחק נסיעה של כחמש דקות נסיעה ממרכז המבקרים. חנייה גדולה לפנינו וכל מי שמגיע יורד לראות ענני אדים וגז הבוקעים מהאדמה מסדקים גדולים מוקפים גדר. בקצה השביל יש גדר מקיפה את לוע הר הגעש הפעיל. גם כאן יש מדריכים מקומיים שמסבירים על כל מה שרואים. חיישנים פזורים בתחתית הלוע לנטר את מצב ההר שפלט לבה בפעם האחרונה לפני פחות משנה.
    משם אנו נוסעים על כביש הפסגה הסובב הנקרא crater rim drive אל ההמלצה הבאה.
    Kilauea lki trailhead.
    זהו שביל קצר וקל להליכה באזור התפרצות שהייתה כאן לפני 60 שנה, והשמידה את כל הצמחיה העשירה ומרתק לראות את הניגודיות בין החלק הירוק והשדות לבין החלק הקרח ויבש. פרחים קטנים מבצבצים פה ושם בין חצצי הטוף, ושלטים מבקשים לא להאכיל את הנאנא שזה האווז המקומי.
    תחנתנו הבאה היא בהמשך הדרך מחופת העצים ומתפתלת בעיקולים וסיבובים ונקראת Mauna ulu.
    כשהריינג'ר במרכז המבקרים ניסה להסביר לי מה אראה אפילו לא הצלחתי לדמיין זאת (או שאני צריך לעבוד על שיפור האנגלית האוקספורדית שלי ?).
    בין החניה לאתר מוביל שביל קצרצר בתוך צמחייה סבוכה שנפתח לפתע אל מישור פתוח של אזור שהלבה זרמה בו ויצרה תצורות מרהיבות של תילים וסלעים.
    יש כאן יופי בראשתי של הטבע המשקם את עצמו, ובתוך האבנים יש מינרלים אצורים וצבעוניים.
    האבנים קלות משקל במיוחד ויש להן ברק כאילו ציפו אותן בלכה או זכוכית מבריקה.
    לא ראיתי שום דבר דומה לזה בשום מקום.
    מבחינתי אפשר לצלם פה כל סרט שיעסוק בנחיתה על הירח וזה יראה דומה.
    לאור נסיוננו החלטנו לצאת חזרה באור יום, ואכן הגענו בחזרה לאתר שלנו ממש באור אחרון.
    ארוחת ערב תאילנדית וקצת קניות בסופר סיימו עבורנו את היום המלא התרגשות והשתהות מול פלאי הבריאה.

    17.4.19
    השכמה רגועה אחרי  שנת לילה ארוכה.
    הלילה לא ירד גשם כך שאת ארוחת הבוקר המפנקת שלנו בחרנו לאכול על המרפסת מול נוף מתעורר של ציפורים מצייצות בעליזות.
    ככה פותחים תיאבון.
    היום נתחיל את היום בביקור בגנים הטרופיים והבוטניים של הוואיי הנמצאים צפונית לעיר הילו בצידו המזרחי של האי.
    בחרתי לנסוע בדרך טיפה יותר ארוכה אבל שונה מאד ומעניינת.
    כביש 19 שנוסע צפונה ועולה פנימה מוביל לנופים קסומים ומשתנים, באיזור החוף שדות לבה שחורים עם צמחיה ירוקה, בהמשך מקומות עם נוף שוויצרי של  שדות ירוקים עם סוסים ופרות רועות בניחותא , ועבור בכביש מתפתל בתוך חורש עבות, העובר  מעל ערוצים וגאיות ומשקיף על הים הכחול ורצועת החוף המבותרת והמחורצת בסלעים שחורים.
    מעת לעת נגלה לנו מפל שפורץ בין העצים.
    אנחנו לא מפסיקים את קריאות ההתלהבות של ה -" וואו" ו -" תראו את זה... ושם.. ואת ההם". פשוט אי אפשר לעצור את זה.
    לאחר כשעתיים נסיעה  הגענו לאחר הפנייה לדרך צרה העוברת בין בתי כפר אל מחוז חפצנו.
    חנייה גדולה, מרכז מבקרים ושלט שאי אפשר לפספס.
    "הגנים הטרופיים והבוטניים של הוואיי".
    20$ לראש ואני מתחילים לרדת בשביל תלול שמשיני צדדיו שפע צמחיה ופרחים ססגוניים מכל סוג וצבע שהטבע המציא. רבים מהם אינם מוכרים לנו (לא שאני חזק בתחום), ויש כאלה מוכרים מאד כמו שפע הסחלבים בשלל צבעים.
    מפלוני מים קטנים שופעים בתוך הסבך ועושים דרכם במורד אל הים. גם שביל הגן מגיע קרוב לקו המים הכחולים שמכים בגלים מתונים על הסלעים השחורים. כל בליל הצבעים והקולות יוצרים מחול מרהיב של רגשות והתפעמות.
    יצאנו משם כדי לנסוע (שוב) לעיר הילו. הבטיחו לנו שוק איכרים, ומי אנחנו שנסרב ?
    הבנות הלכו לבדוק הכצעקתה, ואני התנדבתי לקרב עבורן את הרכב, שלא ילכו הרבה.
    מכאן בחרנו בהחלטה ספונטנית לחזור על עקבותינו 24 ק"מ (בקטנה, כמו שאומרים) על מנת לראות את מפלי קאקא.(KAKA FALLS)
    לשם שינוי מספר שלטי הכוונה נצפו לאורך הדרך החקלאית, עד שהגענו לחניון מסודר, ולשביל סובב ערוץ שעובר בתוך יער גשם סבוך שמביא את הצועדים בו אל תצפית שני מפלים גדולים ושוצפים.
    בהחלט עוד אתר ראוי ומלהיב.
    בחזרה אל מקום השהות שלנו מורה חץ הוויז על 158 ק"מ ושעתיים נהיגה בקירוב דרך "כביש חגורת הוואיי" (כפי שהוא נקרא). משום מה זה לקח לנו כמעט 3 שעות כולל עצירות לצילומי שקיעה מתחייבים, וכאלה.
    סיימנו את היום הזה בארוחה במסעדה איטלקית סבירה וממלאת.
    מחר נשאר באיזור וכנראה נלך לים.
    יש !!!!


    18.4.19
    אז זהו שלא.
    זה שהמדריך של הקבוצה קובע לו"ז ותוכנית מסודרת זה עניין אחד, זה שהקבוצה מתמרדת ומבקשת או דורשת שינויי בתוכניות זה כבר משהו אחר, אבל למען שלום בית אני מתגמש ומתפשר.
    ניסע בבוקר לראות חוף חול שחור (כאילו עוד לא ראינו) ומקום מושבם של צבי הים הירוקים.
    עלינו שוב על כביש החוף מס' 11, ופנינו דרומה על אותו נתיב שנסענו בו אך לפני יומיים.
    איכשהו ומתישהו מקטע של הדרך הפך למקטע שלא נסענו בו. (היתה כנראה איזו פניה שחלפנו על פניה), בכל מקרה המקטע הזה של כביש 19 עוטף את חלקו הדרומי של האי, וזוהי דרך נוף מרהיבה המשקיפה ממעל על (עוד) מפרצי בזלת שחורה המתחברת לים כחול, כשהכביש עובר בתוך שדות ירוקים ושדרות עצים תמירים.
    המראות הללו לא מפסיקים להוציא גניחות התפעלות גם בפעם המליון.
    זה יפה ואולי מסביר את הנינוחות של בני המקום שחיים את זה ביומיום.
    לפני חניון חוף החול השחור יש שלט הכוונה ברור, והחניון לעומת זאת נשאר כזה מיום גילויו של החוף, בערך. קיוסק צנוע ושירותים כימיים הם המבנים היחידים כאן, החוף עצמו מרהיב ביופיו עם סלעים שחורים שיש עליהם צמחים זעירים שצובעים אותם בכתמים זהובים, ומסביב חול שחור משחור.
    שונה מאלה שכבר ראינו.
    חוף זה כאמור הוא גם משכנם של צבי ים ירוקים שחשו היום מבוכה והסתתרו מפנינו.
    שעה ארוכה הקדשנו לחוף המיוחד הזה, עד שהחלטנו לשוב אל מעוננו ולחפש חוף ראוי.
    חם היום במיוחד והדרך חזרה זחלה לנו בעצלתיים.
    שתינו קפה, לקחנו סנפירים ושמשייה (באים עם הדירה) ויצאנו לחפש לנו חוף.
    חופי הרחצה באי הגדול  פתוחים לכל דיכפין, אך חופים חוליים הם יותר נדירים. הקרוב לנו ביותר הוא במרחק 2 ק"מ מהדירה שלו. החנייה חינמית והחוף מסולע ובו דגים צבעוניים.
    האמת, חופי אילת (בעיקר באזור השמורה) עשירים הרבה יותר.
    אבל אוקיינוס זה משהו שאין לנו.
    המים נעימים מאד והשחייה מרעננת.
    המשכנו בדרכנו צפונה על כביש הנושק לקו המים. כאן מתגוררים הרבה אנשים וכל מבנה גדול משמש כמלון או אתר נופש.
    התנועה על הכביש מתנהלת בעצלתיים ללא ציפצוף עצבני אחד.
    שיא הרוגע.
    יש לי כמה חברים שחייבים לעצמם את המקום הזה לשבוע-שבועיים. לפחות.
    ארוחת ערב יפנית סיכמה לנו את הביקור שלנו באי הגדול.
    מחר בצהריים אנו עוברים אי, ובית, ומצרפים את השינשין שלנו לנבחרת, אחרי שיטוס 12 שעות מהתפוח הגדול.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      ירון הולנדר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      רשימה