כותרות TheMarker >
    ';

    פתיחה

    ארכיון

    0

    הולה, הופה. חלק שלישי בצאת ישראל פסח 2019- חלק שלישי ואחרון

    0 תגובות   יום ראשון, 28/4/19, 07:17

    19.4.19
    בוקר צח.
    ארוחת בוקר על המרפסת.
    כבר סוג של שגרה שקל להתרגל אליה.
    היום אנחנו מתנענעים באיזי.
    כלומר, עד טיסת הצהריים יש לנו זמן לשרוף.
    באיזי.
    אחרי שסיימנו להתארגן יצאנו לעוד סיבוב היכרות ופרידה מהמקום ששימש לנו בית בחמשת הלילות האחרונים.
    ראשית ירדנו אל המפרץ הכי קרוב אלינו. הפעם עשינו מעקף ובאנו אל המקום ממנו מורידים המקומיים את הסירות שלהם אל הים.
    המים צלולים כבדולח, והים חלק כמראה. בתוך המים ניתן להבחין ללא קושי בכוכבי ים אדומים, בקיפודי ים שחורים,  בסרטנים שמתרוצצים על הסלעים ובדגים ששוחים לאיטם.
    המשכנו במעלה הכביש עד שמצאנו פרצה סלולה המובילה לעוד מפרץ שנוצר מסלעי לבה שחורה במקום בו זרמה הלבה לים.
    חזרנו לדירה לאסוף את המזוודות ולנסוע אל שדה התעופה, לא לפני שהחזרנו את השבי אימפלה (חייב לציין את אכזבתי מהמכונית המסווגת אצלנו כמכונית מנהלים והתגלתה כבינונית מינוס), ושוב בשדה התעופה החמוד של ביג איילנד, שמשום מה רחש היום פעילות שוקקת חיים.
    העניין המצחיק הוא שזמן הטיסה למאווי קצר מהזמן בו לוקח לכל הנוסעים להכנס פנימה אל תוך המטוס.
    עובדתית, הטיסה בין האיים אורכת כ 20 דקות בלבד.
    בזמן הנחיתה, מהאוויר מבחינים במים הצלולים ובשוניות הכהות שתחתיהן.
    מזג האוויר יותר אפרורי, קריר ומעונן מהאי שעזבנו.
    השינשין שלנו הגיע זמן קצר אחרינו, ובעת שהלכנו אל סוכנות הרכב לקבל וואן מרווח הוא כבר יצא מהטרמינל וחיכה לנו.
    כנציג המשפחה בארצו של הדוד סם הוא לוקח על עצמו את משימת הניווט,(לא שזה קשה בלעדיו), ואנו נוסעים אל יחידת הדיור שהזמנתי לנו בקיהיי.
    (khiei)
    היחידה ממוקמת בקומפלקס של רגיעון בקרבת מרכז מסחרי (במרחק הליכה), בליבו ברכת שחיה קטנה, וג'קוזי, ועם מטבח מובנה ושני גרילרים מבריקים לשימוש הדיירים, ובמרחק צעידה קלה אל חוף האוקיינוס הסמוך.
    בקיצור, גם כאן נרשמה הצלחה גדולה.
    אנו אוכלים ארוחת חג חגיגית במסעדת בשרים סבירה,
    ומקנחים בסיבוב מתחייב ב"רוס", רק בגלל שהוא שם.
    עם כוס בירה צוננת  בדירה אנחנו מסכמים יום שהחל ברוגע ומסתיים באיזי.
    כמו שכבר אמרתי,
    קל מאד להתרגל לזה.
    חג חירות שמח עלינו.

    20.4.19
    גם כאן הבוקר מתפרץ לתוך היחידה בלי מעצורים.
    הוילונות כאן דקים משום מה, ואור הבוקר הבהיר לא מאפשר שינה מאוחרת.
    אנו אוכלים ארוחת בוקר ממלאת, ויוצאים לכיוון הר הגעש  (הלא פעיל) Haleakala.
    הכבישים של מאווי רחבים וחדישים יותר מאלה של ביג איילנד, וניתן לנהוג בהם עד 55 מייל/שעה.
    בכניסה לאתר שלט המכריז על כניסה חופשית (במקום 25$) בגלל החג.
    (שלהם, לא שלנו),
    הדרך שמתחילה לעלות במעלה ההר מוקפת שטחים בוהקים של עשב ירוק מסמא עיניים, ועצים ובתים מבודדים של אנשים הגרים בתוך נוף גלויות.
    לאט לאט ערפל מתחיל לעטוף את ההר, ולפנינו רוכבי אופניים שמדוושים בעלייה כאילו זה מישור.
    ככל שעולים בהר הצמחיה מתמעטת והקרקע נחשפת. מגובה 8000 פיט כבר אין צמחיה בכלל, והדרך ממשיכה לעלות.
    קצה ההר הינו בגובה של 10,023 פיט שזה 3055 מטר מעל פני הים.
    הרוח העזה מורידה את הטמפרטורה וקר לנו בבגדים הקלים שאיתנו.
    אנו מצלמים את הנוף ובורחים למקלט הבטוח והחמים שמספקת המשאית שלנו.
    בדרך חזרה אנו חוצים שוב את הענן המקיף את הפסגה, ולמטה כבר הרבה יותר חם.
    נסענו משם אל העיירה  Makawao המומלצת על ידי מטיילים בשל הגלריות המרובות ואמנים המציגים בה, אולם אנו לא מצאנו עניין ולכן המשכנו אל מה שמוגדר כחוף גלישת הרוח הטוב בעולם Hookpia שנמצא בעיירה הציורית Paia.
    הרוחות כאן חזקות וקבועות מה שמאפשר לגולשי קייט סרפינג, גלשני רוח רגילים ואף גולשי גלים למצוא כאן הנאה  לתחביבם.
    על החוף יש המוני צופים ותיירים לרגע (כמונו), המתענגים על המראות והנופים.
    גם כאן בחרנו להחנות את המכונית בחניון ציבורי, ולשוטט קמעה בין החנויות של הרחוב הראשי.
    משם קפצנו לראות את עיר המחוז wailuku, וכאשר חשנו מיצוי הגובל ברעב פנינו לשוב אל קיהיי לארוחת ערב, ומנוחה.
    אנחנו ממש לא צריכים למות מעומס בחופשה.
    מחר צפוי יום מיוחד ובו ניסע להאנה.
    ואם האנה לא גומרת ברבע שעה נאלץ להשאר שם יותר.

    21.4.19
    בוקר יפה פותח לנו את הבוקר.
    אנו מסיימים לאכול ומתחילים לנסוע לכיוון האנה.
    כל ההמלצות שקראתי מדברות על הדרך ולא על היעד.
    המתונים אומרים שהדרך בת 60 הקילומטרים לוקחת 3 שעות לפחות, ולכן לא כדאי לנסוע ולחזור באותו יום.
    אני יודע עם מי אני נוסע, ומה נדרש מהתנעת 4 נוסעים נוספים, לכן תיכננתי מראש נסיעה רגועה ושהייה של שני לילות בהאנה.
    מרגע שנכנסים לכביש 360 (שהמקומיים קוראים לו HIGHWAY, משום מה) מהירות הנסיעה החוקית הינה 25 מייל (בסביבות 40 קמ"ש) ולפעמים גם פחות מזה.  הכביש מפותל בעל נתיב אחד לכל כיוון ולפעמים רק אחד לשניים, שני צידי הכביש עטופים בסבך ירוק גבוה, ומידי פעם פורץ הנוף מבעד לעצים. מצד אחד הכביש משקיף על האוקיינוס הכחול, ומצידו השני מפלים שוצפים, נחלים זורמים בגאיות ובערוצים עמוקים.
    את התחנה הראשונה קבעתי ב garden of eden.
    כשמו כן הוא.
    גן בוטני פרטי של אנשים ששתלו וטיפחו שטח עצום של עצים, פרחים ושיחים מדהימים, בשילוב נופים מסחררים שמשאירים אותנו פעורי פה.
    המשכנו משם לאט לאט, עוצרים ליד כל מפל ובריכה, כאילו היו הראשונים שראינו.
    מטיילים מקומיים אמיצים מאיתנו בוחרים להכנס לבריכות ולהצטנן במים הקרירים.
    כתוצאה מכל העצירות הללו נמתחה לנו הדרך על פני כמעט 5 שעות נסיעה.
    בשעות אחר הצהריים הגענו להאנה שהיא בגודל של שכונה קטנה בנהריה, אבל כאן קוראים לה "עיר".
    יש כאן חנות מצרכים אחת בגודל של צרכנייה במושב של שנות השבעים, תחנת דלק אחת, מלון מפואר מאד (600$ ללילה, לחדר הפשוט ביותר), כמה מתחמי נופש וכמה מסעדות.
    הדירה שלנו ליומיים הקרובים עונה להגדרה "מיוחדת".
    זהו בית בודד בתוך יער, המבנה מיושן והציוד בו דורש רענון, החלונות נטולים וילונות, מה שמלחיץ אותי מהשכמה מוקדמת מידי, ובמחיר שלו יכולנו לקבל (אולי) טוב מזה, ברם, המבחר כאן מצומצם מאד, ועם מה שיש נסתדר.
    מצאנו מסעדה מקומית (אחת מתוך 2 או 3) ועם ארוחת ערב פשוטה של פיש אנד צ'יפס והמבורגרים שבענו דיינו, כדי לחזור לדירה ולמצוא את עצמנו בשעה 21:30 בערב מוכנים לשנת לילה.

    22.4.19
    ג'וק מקומי בחר להציץ בחדר השירותים שלנו בבוקר, סיבה מספקת להתחיל בוקר מוקדם בחוץ.
    גשם שירד בלילה הותיר סימניו על המכונית שלנו, אבל פה, כרגיל האוויר חמים ונוח.
    בחרנו הבוקר למצוא מקום בו ניתן להשיג ארוחת בוקר סבירה במקום לנסות לארגן כזאת בדירה שלנו.
    האפשרויות במקום נעות בין יקר יחסית (במלון המפונפן) לבין מגעיל ברמות, למרות הנוף  המושלם, במזנון על קו החוף.
    יצאנו מהאנה צפונה, כדי להגיע לדוכן שוק איכרים חמוד השוכן על הדרך, שהיו בו מאפים מיוחדים וטריים כמו לחם בננה ובייגל ריחני עם קרם גבינה אוורירי מצויינת, שבענו מספיק כדי להתחיל יום גדוש.
    פתחנו בביקור בפארק המדינתי  Waianapanapa black sand beach state park שהוא מפרץ ים משגע ביופיו, שיש בו שילוב בין החול השחור, הגלים הלבנים בתוך ים הטורקיז, כשמעל גבעות ירוקות. שעה ארוכה בילינו בחוף הזה, וממנו עברנו לביקור    בטיוב לבה (25$  לאדם), שזוהי מערת צינור תת קרקעית, הנמתחת לאורך כולל של כמה מאות מטרים, ומחייבת שימוש בפנסים המסופקים בכניסה.
    אין כאן עטלפים או כל בעל חיים אחר, וזו מערה מיוחדת וקרירה.
    כאשר יצאנו משם הגענו למסקנה כי אנו בשלים מספיק לבקר בשוק אוכל קטן שראינו אתמול בשלבי הסגירה שלו.
    כמה דקות נסיעה על כביש 360 לכיוון צפון, והגענו למקום בו מעשנת בשר גדולה רוחשת גחלים, ועליה צלעות ועופות מבעבעים במיצים מגרים וריח בשר נצלה.
    זה שאכלנו משהו לפני שעתיים לא אומר שלא מגיע לנו משהו טוב לצהריים.
    שלושה אכלו צלעות עסיסיות, ומנגד שרימפס עטופים בשבבי קוקוס מתקתק.
    היה טעים, אש.
    החלטנו לנסוע אל הנקודה הדרומית ביותר במסענו במאווי.
    Seven Sacred Pools at Ohe'o
    עשרה קבין של יופי ונועם ירדו לעולם, ואת כולן לקחה האנה שבמאווי בלי למצמץ, והירושלמים ? חיים בעותק של סרט דהוי ומזוייף שרכשו מאליאקספרס...ובעיקר מיחסי ציבור ואגו.
    הדרך דרומה מהאנה עוצרת נשימה, פשוטו כמשמעו.
    גם זו דרך שרובה ברוחב נתיב אחד לתנועה דו סיטרית וכולה טובלת בתוך יערות ירוקים משובצים במפלי מים ופיתולי כביש חדים.
    מהירות הנסיעה נעה בין 5-20 מייל לשעה ומחייבת נהיגה זהירה ומתונה, והנהגים כאן אדיבים מאד ומקבלים בהבנה כל מי שעוצר לצילום (מתחייב בכל פינה). לא מקללים, ולא צופרים.
    היופי החיצוני מחלחל פנימה לכל מבקר ומותיר בו השלמה עם יופי הבריאה.
    אם ירושלים היא הבבואה לסיר לחץ בלתי נדלה ובכל רגע נתון, הרי שהאנה זה המתנה של היקום לצד השני.
    שבוע כאן יהפוך כל עצבני מלידה לרכיכה הומנית.
    אולי כהוכחה לטיעון הזה בכניסה לחניון מושיט לנו מישהו שאך יצא את הקבלה שלו לחניה וחסך לנו הוצאה של 25$.
    אנשים טובים, כבר אמרנו.
    אנו יוצאים לסיור רגלי בנתיב המשקיף אל הים בנקודה בה מתחבר אליו נחל היורד במפלים מההרים. כאן אנו רואים כי אכן כל הנחלים זורמים אל הים, והים אינו מלא.
    שביל ההליכה הזה אורכו כ-3 ק"מ, רובו בתוך סבך מוצל וקריר ועולה במעלה ההר. לא קשה לטיפוס, מה שמאפשר לילדים רכים וקשישים ספורטיביים ללכת בו.
    אנחנו הגענו בו עד ליער הבמבו הסמוך והמרשים, והיות והערב נטה לרדת בחרנו גם אנחנו לרדת בחזרה ולשוב להאנה.
    לעת דמדומים ישבנו על שפת הים של האנה, לגמנו בירה צוננת, נישנשנו צ'יפסים ודיברנו פוליטיקה ארצית.
    עלינו משם אל המלון של האנה, להנעים זמננו בוויפיי וברשתות החברתיות, כי ת'כלס אין לנו סיבה מיוחדת להגיע אל יחידת הדיור שלנו ביער.
    האנה אחרי שש בערב דומה למושבת עונשין.
    העיר נמצאת תחת חשיכה מוחלטת ורחובותיה נטושים. אין כאן מה לעשות (ומסתבר שאנשים חיים כאן חיים שלמים), וטיפוסים אורבניים כמונו מוצאים כאן שעמום מדכא.
    בהגיענו ליחידה מקבל את פנינו עכביש ענק ומפחיד, והג'וק שביקר במקלחת בבוקר מצא את מותו מכפכף עצבני של החוקית.
    אנו הולכים לישון מוקדם כי מחר חוזרים לציוויליזציה.

    23.4.19
    יצאנו מוקדם בבוקר לפני שכל הכביש להאנה יתמלא תנועה ומעצורים, כמה אפשר לסבול את היופי ??
    החוקית נטלה את הגה הספינה לידיה, ואני עברתי לתפקיד היועץ, המכוון והמבקר.
    אל להינה (יעד הסיום שלנו) נצטרך להגיע רק בשעות הצהריים המאוחרות, כך שזמננו בידנו, ואני בוחר לקחת את הנתיב הארוך שמקיף את האי מצידו הדרום מזרחי עד לצפון מערב, בתנועה ארוכה של איגוף.
    בדרך כבר אמצא לנו אטרקציות מקומיות.
    ואכן, משאך פנינו לכביש 340 לא חווינו רגע אחד של שעמום.
    אם הכביש להאנה היה אתגר, וזה שהמשיך דרומה ממנה היה כבר אתגר משופר, הגיע הכביש הזה כדי לומר, חבר'ה, זה נחמד שהתאמנתם, כי עכשיו מתחיל הדבר האמיתי.
    מקטע הכביש הזה הרבה יותר צר, הרבה יותר מפותל, הרבה יותר מסוכן ממה שחווינו אך אתמול-שלשום. מצד שני תנועת המכוניות בו הרבה יותר מתונה, כך שנמנעו הרבה יותר חיכוכים.
    זהו כביש לבעלי עצבים חזקים שיכולים להתרכז במרכז הכביש ולא בנוף שבצדדים.
    אפרופו הנוף בהמשך הדרך שונה לחלוטין ממה שראינו עד כה. אומנם יש מפרצים שחורים וים כחול, אבל הקרקע כאן אחרת, לא בזלתית אלא נעה בין צבע חום לאדום חמרה, וכל הגבעות וההרים הנישאים ירוקי עד  וסבוכים. מידי פעם משובץ בנוף בית בודד שמעלה תדיר את השאלה "למה לעזזאל מישהו החליט לגור דווקא פה ?"
    יש משהו מוזר בהוואי, כמעט לא ימצא שילוט שמציין מה האטרקציה שיש על הדרך, אבל חניונים מאולתרים ומכוניות חונות נותנים תמיד סיבה לעצור.
    Olivine pools 
    נבחר להיות האתר הראשון לעצירה בדרך.
    בצד החניון יושב מקומי עליז שמנסה לפתות אותנו לרכוש פירות מיובשים שונים, שביל עפר קצר יורד לכיוון הים ושלט אזהרה מציין שמסוכן ויש מי ששילם כאן בחייו. 
    אזהרות חמורות מזה לא הצליחו לעצור בנו, כך שהמשכנו עד המצוק ממנו יש ירידה במדרגות סלע ובעפר תחוח עד למקום בו נוצרה בריכה גדולה בסלע, ומספר מקומיים טובלים בה, בעוד הגלים מכים בסלעים ומכניסים מים טריים לבריכה.
    לא ראיתי בזה כל סיכון אבל שמרתי מרחק.
    כמה דקות נסיעה משם ועוד חניון גדוש מכוניות ורוכל אחר מנסה את מזלו עם מיצי פירות קרים ומרעננים.
    Nakalele blowhole.
    כאן כבר יש יותר מטיילים הנחלקים בין אלו שיורדים לחזות בפלא, ואלו שעולים ממנו.
    בפינת משטח סלע רטוב יש כנראה חריץ או בקע קטן הגורם למי הים שבאים עם הגלים להתפרץ ממנו כלפי מעלה כמו גייזר.
    אין חוקיות לזמני ההתפרצות או לעוצמת הגל, אבל זהו מחזה מרהיב ומרגש.
    גם כאן העברנו זמן רב לצילומים והתלהבויות עד כי החלטנו כי דיי.
    מכאן אל האתר הבא שלנו בו נתארח ביומיים הבאים נדרשה מחצית שעה בלבד.
    מספר הכביש השתנה ל- 30 וגם איכותו השתפרה פלאים.
    שני נתיבים שהפכו בהמשך לארבע, העוברים בין מתחמי מלונאות שונים ברמה גבוהה.
    מגרשי גולף מרהיבים ונרחבים משני צידי הדרך, וניכר שכאן חיים בכיף.
    יחידת הדיור שהזמנתי נמצאת בתוך מתחם מלונאי יפהפה ומוקפד.
    אנו מחכים שהיחידה שלנו תהיה מוכנה עבורנו בזמן שאני מטפל בענייני מנהלה וחנייה.
    ידעתי מה הזמנתי וכמה אני משלם על התענוג, אבל הקבוצה שאיתי לא יכלה לעמוד בפרץ ההתרגשות.
    יחידה גדולה היכולה לאכלס ברווחה עד שמונה נופשים (ואנחנו חמישה, כאמור), מאובזרת ומצויידת בכל טוב אפשרי, באיכות ובכמות.
    שולחן גדול ניצב במרפסת כשכמה מטרים מתחת הומים גלי האוקיינוס.
    מעולם לא התגוררתי כל כך קרוב לים.
    מכיוון שאמש ישנתי רע בדירה בלב היער, היום אני מותש ועייף והולך לישון למקצב הגלים.
    אלוהה

    24.4.19
    שינה נינוחה ומתחייבת במיטה רחבה ונוחה עם יקיצה טבעית, 
    אם יש להוואיים דפקה מסויימת זה האין אפשרות לאטימה מוחלטת מאור יום מוקדם. אומנם זאת לא השמש שמפריעה אבל זה שהחדר מתמלא אור כשרוצים למשוך את השינה ועוד בחופשה, בהחלט קצת מעצבן.
    אכלנו כמתחייב ארוחת בוקר מעל הגלים, ולאחריה  יצאנו אל המצפה התת ימי של מאווי.
    35$ לאדם, ואנו באים בשעריו של מצפה קטן וחביב, שיש בו יצורים ימיים שאנחנו לא מכירים, אבל, ובגדול, המצפה שיש לנו באילת אוכל את זה של מאווי (ועוד כמה בעולם), בלי מלח.
    היות וחשנו טעם ים הוחלט לנצל את שהותנו לטבילה בים, אולי נראה דגים.
    חזרנו את מעוננו בשביל לרדת אל החוף שנמצא כאמור ממש מתחת לבלקון שלנו.
    גם כאן הדגים לא רוצים להראות נוכחות ואנו מסתפקים בחוף חול לבן שקט ורגוע, בו ניתן להתפרקד מול השמש הנעימה ולשכוח מכל הבלי העולם הזה.
    גם בריכת המלון חייבה ביקור קצר אז טבלנו גם בה, ולו כדי לסמן וי על עוד כיבוש.
    לעת ערבית יצאנו לסעוד במסעדה יפנית בסגנון היבאצ'י.
    בסגנון זה שף מכין את המנות במופע שלם של וירטואוזיות טבחית אל מול עיני הסועדים המורעבים, מאד.
    האמת, באותו רגע התאים לי הרבה יותר לרדת על מנת חומוס משובח מאשר כל הפירוטכניקה הזאת שעשתה יותר רעש מאוכל.
    האוכל היה בסדר, לא נפלתי.
    לזכותם יאמר כי כך ניתן לראות כי כל מרכיבי הארוחה היו טריים ביותר, והוגשו מייד עם הכנתם, ללא עיכוב.
    אכלנו  לפתיחה מרק מיסו יפני ולאחריו לפתיחה פיסות חסילונים שנצרבו קלות, אורז מטוגן עם ירקות, זוקיני, בצל, ופיטריות ברוטב, סטייקים של בקר בפיסות רכות ועסיסיות ונתחי עוף בטריאקי שיצאו אומנם רכים אבל בטעם סתמי.
    כדי להוריד את כל הטוב הזה ולשרוף קלוריה מיותרת, יצאנו לסיבוב ברחוב פרונט הצבעוני וההומה אבל שליו ונינוח.
    הבנות מיששו טקסטיל, והבנים נהנו מבריזה קלה ומוזיקה נעימה הבוקעת מפאבים ברחוב.
    קשה להבין ממה מתפרנסים כאן בעלי החנויות שנמצאים בתוך החנויות, בלי לנסות למשוך קונים מזדמנים.
    זה לא רק כאן ברחוב הספציפי הזה, אלא בכל מקום.
    החיים מתנהלים בתדר אחר.
    אין לחץ, אין בהילות ואין שום ניסיונות פיתוי התייר (או המקומי).

    25.4.19
    יום אחרון לטיול.
    היום אנחנו נכנסים לזון של איטיות מכוונת, אולי כדי למשוך את רגע הפרידה.
    השכמה רגועה וארוחת בוקר נינוחה מול הים.
    בעשר בבוקר אנו מפנים את היחידה ומתחילים לנסוע לכוןן דרום מערב.
    היות וביקרנו בכל המקומות שתכננו להגיע אליהם, ונשארנו עם זמן עודף, החלטנו לנסוע למקום שלא תכננו להגיע אליו.
    בחיפוש ברשת מצאנו את עמק יאהו 
    Iao valley
    הדרך לשם עוברת בעמק צר בין שני הרים ירוקים ונישאים.
    יש כאן עמוד סלע המתנשא לגובה של 300 מטר לערך , ומקודש לתושבי הוואיי המקוריים.
    החניון עמוס מכוניות, כך שחנינו מחוץ לחניה במקום בו יש פטור מתשלום.
    ההליכה אל נקודת התצפית אורכת כמה דקות הליכה בשביל סלול וקל.
    ישנו מסלול ארוך יותר אבל היום אנו בגישת הכול בקלילות, אז ויתרנו עליו.
    משם נסענו בעקבות דרישת הנשים לראות קניון מהסוג שיש שלא בטבע.
    מצאנו את queen shopping center
    מין מרכז מסחרי גדוש חנויות מהסוג המשעמם גברים.
    בשעת צהריים החלטנו למצוא מסעדה שתבטא את הטעמים המקומיים.
    השינשין שלנו, בתפקידו כיועץ קולינרי, מצא עבורנו את Da kitchwn.
    מסעדה מקומית עם תפריט רחב.
    המנות גדולות מאד ומשביעות, ומה שלא היה טעים לא חוייב בחשבון.
    (רק מנה אחת).
    מזל שסביב שדה התעופה ישנם כמה מרכזי קניות שמאפשרים להשתחרר מעודף מזומנים כשיש עודף זמן.
    בשעה היעודה הקפצנו את הילד לטיסתו חזרה לתפוח הגדול, בעוד לנו יש קצת יותר מ-3 שעות לשרוף עד לטיסתנו להונולולו, שמסמנת מבחינתי את הטיסה הראשונה מתוך ארבע, בדרך הארוכה הביתה.
    החזרנו את הדודג' לחברת ההשכרה, ועם השאטל הגענו חיש לשדה התעופה של מאווי שמנומנם כרגע  כמעט כמונו, התנועה בו דלילה מאד בשעה זו של הערב, וכל העובדים עובדים באיזי (חצי קלאצ' קוראים לזה בני הנוער).
    יש לנו מזל עם טיסת הלילה המאוחרת, דייל הקרקע מודיע בחגיגיות כי רק 27 נוסעים הגיעו לטיסה זו. מעולם לא טסתי במטוס כה ריק.
    כל נוסע יכול לקבל שורה משלו ועדיין נשארו שורות ריקות. איזה כיף.
    ככה מסיימים חופשה. אני יכול רק להתפלל כי גם בשלוש הטיסות הבאות המזל ישחק לטובתנו.
    בהונולולו מגיע שירות שאטל ולוקח אותנו אל המלון הקרוב ביותר לשדה התעופה לכמה שעות שיוקדשו למקלחת, החלפת  בגדים ומנוחה קלה לפני המאמץ הגדול.

    26.4.19
    שירות השאטל שב ולוקח אותנו אל שדה התעופה. התהליך קצר ומהיר ובסיומו עולים למטוס מלא, עם הפתעה נעימה.
    תפריט מערכת הבידור כולל עברית.
    הטיסה עוברת בקלות ובנוחות יחסית. הגענו בשעת צהריים לעיר המלאכים, וכמי שמביאים עימם נירוונה בכיסים התנהלנו ברוגע בתהליך הקונקשיין.
    שעתיים וחצי בין טיסות זה משאיר הרבה זמן פנוי.
    להבדיל מהטיסה הלוך יש הרבה מקומות פנויים במטוס, כך שאנו יושבים בכיף ומוכנים לטיסה הארוכה.
    סע בנצור, סע, אני לוחש בשקט.
    גם המטוס הזה אינו מלא לחלוטין כך שיש לנו מספיק מקומות נוחים ומרווחים.
    לארוחה הראשונה אני בוחר הפעם ללכת על מנת פסטה, שהיתה בסדר, עם סלט גזר חמוץ מתוק ליד, ועוגה כושית של ימי הולדת, וכרגיל יין לבן שעוזר לשטוף את הכול.
    הצרפתים לארג'ים ומפנקים. נותנים בלי בעיה כל שנבקש.
    ארוחת הבוקר שהוגשה כשעה וחצי לפני הנחיתה הכילה פרוסת פרנץ טוסט עם נקניק, סלט תרד, סלט פירות ויוגורט. סביר בשביל לא להשאר רעב.
    זה דיי מוזר להמריא בצהריים של יום אחד, לטוס לילה קצרצר ולנחות בצהרי יום אחר, אבל ככה זה כאשר טסים הפוך.
    פריז מקבלת אותנו באפרוריות ובטמפרטורה של 12 מעלות.
    יש לנו 4 שעות התאוששות מהישיבה הממושכת, אז אנחנו יושבים על קפה ומאפה כדי שלא נגיע רעבים לארוחת ערב.



    לסיכום הטיול.
    תחום הדיור-
    דירה 1 בהונולולו היתה נעימה, נקייה, ממוקמת במקום טוב ושקט.
    דירה 2 בקונה, (ביג איילנד) יחידת נופש מאובזרת מעל ומעבר, נקייה, נוחה, ממוקמת נהדר, במילה אחת תענוג.
    דירה 3 קיהיי (מאווי). מיקום מעולה, קצת צפופה,  חניה כלולה, בסדר גמור.
    דירה 4, האנה (מאווי). ישנה, ללא וילונות, מבודדת, גדולה, חניה צמודה, הרבה יתושים ולטאות. הרבה פוטנציאל לא ממומש.
    דירה 5 (קנאפאלי).
    אההה, מאיפה מתחילים ?
    מהגודל ? מהניקיון ? מהאיבזור ?
    כל מה שהיית מצפה מדירת נופש. מיקום ממש מעל גלי האוקיינוס, שלושה חדרי שינה מרווחים, 2 חדרי שירותים, מטבח, סלון, בריכה וג'קוזי, דירת נופש עם שירותי מלון מפנק.
    בחירה ענקית לסיום חופשה.

    מכוניות-
    שבי אימפלה (הונולולו), דגם מאובזר כולל מערכת ניווט, רמקולים בואז, שקטה ונוחה עם תא מטען ענק.
    שבי אימפלה (דגם LT, נחות, ביג איילנד). מכונית שונה, ללא מערכת ניווט, עצלה, לא נוחה, תא מטען ענק. אכזבה.
    דודג' גרנד קראוון. מפנק, נוח, מרווח, כולל מערכת ניווט, מנוע חזק. (לא נבדקה צריכת דלק)

    טיסות-
    איר פרנס, הפתעה נעימה.
    הוואיין אירליינס, חברה נחמדה עם שירות יעיל.

    עלויות-
    לטייל בהוואיי זה לא זול.
    למזלי מצאתי מחירי טיסות במחיר מדליק, (1460$), אבל זמן הטיסות מישראל להוואיי עומד קרוב ל-27  (וזה נחשב לנתיב מהיר) מה שמפתיע הוא מחירי הפירות והירקות הגבוהים, מצד שני במסעדות (שאכלנו בהן) המחירים סבירים (לתל אביביים).
    הדלק זול, באופן יחסי, ומחירי הכניסות לאתרים לא היו בשמיים.
    האנשים אדיביים, חייכניים, נעימים ומאד שמחים לשמוע שמישהו מהצד השני של העולם הגיע עד לכאן, מה שמפתיע אותי איך אנשים חיים בצד הזה.
    המוטו הזה בא לידי ביטוי גם בלבוש. אנשים (ולא משנה מה תפקידם) מתלבשים לפי הנוחות וההתחשבות במזג האוויר. לא נדיר בכלל לקבל שירות בחנות או אפילו בשדה התעופה מגבר או אשה במכנסיים קצרים וחולצה קלילה.
    החיים קלים אז תתלבש בהתאם.
    אהבתי.
    מאידך, יש כאן המון אנשים שמנים בצורה מוגזמת, וגם אנשים שמנים לא מתרגשים מסטיגמות ונורמות של מקומות אחרים בעולם ומתלבשים בהתאם וכפי שמתאים להם. פשוט ובלי חשבון.
    ואם יש סיבות להתאמץ ולהגיע עד לכאן זה בדיוק בגלל כל מה שמניתי.
    היופי הרוגע הנועם והכיף המתמשך.
    זה, והנופים. עשרה קבין, כבר אמרתי.
    כולם פה.
    ירון הולנדר
    הוואיי, אפריל 2019


    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      ירון הולנדר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      רשימה