כותרות TheMarker >
    ';

    כתבות מאת שלומית טנא

    80 שנה להולדת עמוס עוז ז"ל

    1 תגובות   יום רביעי, 1/5/19, 17:01

    עוז בעקבות הניצחון ב"ששת הימים": "האם אפשר שלא נחוש כולנו כי שנואים אנו ע"י מיליוני אנשים יותר משהיינו אי פעם? 

     

    בימים הקרובים,ב-4 למאי, ימלאו שמונים שנה להולדתו של עמוס עוז. אינספור דברים נאמרו ונכתבו עליו מאז מותו בסוף חודש דצמבר האחרון. אני מוסיפה כאן קטע לא מוכר, אך בעיני משמעותי, שאף הוא  משקף את תפיסותיו הבסיסיות של עוז. בתקופת "ששת הימים" הייתי כתבת צעירה מאוד בביטאון קיבוצי השומר-הצעיר "השבוע בקיבוץ הארצי".שבועות אחדים אחרי ניצחון הבזק,המהמם וגם מבלבל, ביקשתי ממספר סופרים והוגים אנשי קיבוץ לענות בכתב למספר שאלות שנשאו כותרת ארכאית-פומפוזית,בסגנון  הימים ההם: "שעת חשבון וגורל-בעיות השעה".

                                         עמוס עוז הגיב על פנייתי בסירוב מנומס.הוא היה אז חבר קיבוץ חולדה,בן 28, ונודע כבר אז בעקבות שני ספריו הראשונים {"ארצות התן" ו"מקום אחר"}. "אין בפי תשובות" כתב. אבל הגלויה שהוא ניסח רמזה,בעצם, על תמצית השקפותיו. הן היו אז חריגות למדי גם בתוך התנועה הקיבוצית. כי האופוריה ששטפה את הארץ מייד לאחר המלחמה סחפה תחילה, לפני ההתפכחות, גם רבים וטובים בקיבוצים. היא ניכרה גם בתשובותיהם למשאל של סופרים אחרים.

    הנה נוסח הגלויה של עמוס עוז שנשלחה אלי ב-28 ליולי  1967, שבעה שבועות לאחר תום המלחמה:

                                לשלומית-שלום.

    אין בפי תשובות לשאלותיך.עדיין אני נדהם.לא שבתי מן המלחמה בשמחה.אינני שמח ואינני רגוע. אני חש כאדם שניצול מטביעה ונמשה מן המים לאחר שהרגיש טעם אבדון: טוב להיות ניצול מן השיטפון, ובכל זאת:רטוב,המום, מבולבל, ומשום מה-גם מבויש במקצת.

    אין לי תשובות.אני מציע בפניך כמה שאלות. והן-חלקי במשאל שאתם עורכים.

    1.האם אפשר שלא נחוש,כולנו, מעבר לפורקן הניצחון, כי שנואים אנחנו ע"י מיליוני אנשים,שנואים יותר משהיינו אי-פעם?

    2.חברון,רמאללה,שכם,בית-לחם, האם מקומות אלה הם מקומות משוחררים? מקומות מוחזקים? מקומות כבושים?

    3.במה נבחר אם תעמוד בפנינו ברירה אכזרית וקיצונית:בירושלים המזרחית-או בהסכם שלום?

    4.בשעת משבר וסכנה התעלה העם עד לכוכבים.האם עלולים השלום והשלווה להשפילו עד עפר.?

    5. מדוע לא פגשתי באנשים-לוחמים אשר חזרו שמחים ועליזים מן המלחמה הזאת, בניגוד לצהלות הלוחמים לאחר מבצע "קדש"?

    6. מדוע אין איש מצליח לכתוב לכתוב או להשמיע עכשיו אלא מילים של תוף ומצילתיים או מילים זקנות ועייפות?

    תוכלי להשתמש בגלויה זו לצורך המשאל. אם הדברים מתאימים. ואולי מוטב לשתוק עכשיו,ימים רבים.

                                            עמוס עוז

     

     

    הראשונים שהתריעו בפומבי,בריש-גלי, על אסון הכיבוש היו,כזכור, הפרופסור ישעיהו ליבוביץ ועמוס עוז. בעת שנכתבה הגלויה המצוטטת כאן עמוס עוז כבר היה עסוק בהתארגנות של חבורת אנשי קיבוצים צעירים שנערכו להקלטת שיחות עם לוחמים קיבוצניקים במטרה לקבצן בחוברת שתופץ בקיבוצים. עוז היה בין יוזמי הפרויקט ומוביליו. אף אחד מהעושים במלאכה {הייתי בין מנחי השיחות} לא שיער ש"החוברת" תהייה לספר מכונן, מיתולוגי, שיופץ במהדורות מסחריות בעברית, 95 אלף עותקים, יתורגם לשש שפות ויישא את השם הנודע "שיח לוחמים", {עמוס עוז הציע תחילה לקרוא ל"חוברת" בשם המתפייט-פומפוזי "עד גבול הדומייה"}.

                                      הוא ניסח חוזר שהופץ בקיבוצים ונועד להכין חבורות של לוחמים להקלטת "פרקי התבוננות,שיחה והקשבה". דבריו של עמוס עוז באותו חוזר מתחברים לניסוחיו בגלויה שצוטטה לעיל. הוא כתב בין השאר: "אילו נפל אדם מן המאדים לישראל של עכשיו והיה מנסה לראותה מבעד לעיתוני הערב ולדברי נואמיה ופרשניה, היה טועה לחשוב כי מאושרים אנו כאשר לא היינו מעולם. כביכול עשרים שנה חיכינו בקוצר רוח למלחמה וסוף-סוף ניתן לנו כל מבוקשנו וכל משאלותינו הכמוסות באו על סיפוקן. אבל לא את המזמור הזה אנו בקשים לשיר...לא אלבום ניצחון ולא ילקוט מעללי גבורה".

     

     

    הפרק "ירושלים" בקובץ "שיח לוחמים" לא מדבר בקול אחד ויחיד {כך בדומה לקובץ כולו}. יש בו ביטויי התפעמות עם החזרה אל הכותל ואל חבלי ארץ תנ"כיים, לצד הבעת תחושות ניכור כלפי אדמות קדושות ואבנים. רשימתו של עמוס עוז "עיר זרה" חותמת את הפרק והיא מבטאת בעוצמה הסתייגות מאחזקת שטחים כבושים שבהם חיים אנשים.

    עוז מתאר את פגישתו המחודשת,כחייל מילואים, עם ירושלים המזרחית. הוא ביקר שם לאחרונה כילד ירושלמי קטן,,לפני מלחמת תש"ח. העיר שמעבר לחומה הייתה לעיר כיסופיו. והנה היא עיר נושבת והאנשים החיים בתוכה זרים. המפגש הנכסף מתואר בנימה סרקסטית:

    "...ואני אינני מבין את שפתם והם יושבים במקומותיהם ואני הזר הבא מן החוץ. אכן,תושבים אדיבים עד כדי עלבון, כמו מאושרים הם בתכלית האושר על שנפלו בחלקם הזכות והכבוד למכור לי גלוית דואר או בולים של ממלכת ירדן. ברוך הבא,אנשים אחים אנחנו.רק לך ציפינו כל השנים כדי ליפול על צווארך האהוב.

                        ועיניהם שונאות אותי,רוצות במותי.זר וארור".

    "באתי לקראת מקומות אשר שנים וחלומות עשו אותם גבישיים כסמל בליבי" כתב עוד עמוס עוז. הוא מצא,כדבריו, עיר זרה. והיה "נידון ללכת ברחובותיה חמוש בתת-מקלע, כאחת מדמויות ביעותי ילדותי. להיות איש זר בעיר זרה מאוד".

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/5/19 00:20:
      תודה לך. הארת מזווית הראייה האישית שלך את עמוס עוז שנערץ על ידי רבים. לא הכרתי אותו, אך הייתי רואה אותו בגבעת-רם באוניברסיטה, בראשית שנות הששים, בעת לימודיי לתואר הראשון. יהי זכרו ברוך. שבוע טוב, עמוס.

      ארכיון

      פרופיל

      שלומית טנא
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין