כותרות TheMarker >
    ';

    טיולי חמלה

    טיולים שנעשים בחמלה פנימה והחוצה, חמלה לעצמי, לבעלי חיים, לעצים. מזמינה אנשים להמליץ על מקומות בארץ ובעולם שאפשר ליהנות בהם בלי לסבול מ:דיג, ציד, אקוואריום, אושנריום, פינות עינוי (הידועות כ"פינות ליטוף"), פינות גוסס (הידועות כ"פינות חי"), עובדים מנוצלים ומבוזים

    רמאים

    0 תגובות   יום ראשון, 5/5/19, 10:09

    כל חייה, היה עולם המושגים שלה נטוע באירופה של שנות הארבעים. גם ברגעי הצלילות האחרונים חזרה לשם, לסבתא שעמדה על שפת הבור, עוטפת את נכדה בזרועותיה, שרה לו בשקט שירים, ממלמלת סיפורים.

    מבעד לחלון עלה השחר. הנכד שלה ישב מולה, שערותיו הבהירות מוצפות באורו האדום של השחר. כתמיד, נמתח ביניהם מרחב של שלווה ושמחה, אופף אותם מכל עבר.

    עתה שב ונמהל המרחב שביניהם בפחד, זה שהופיע לראשונה לפני שנים, כשנחנק בשנתו.

    היא אחזה בידו, מנסה לאותת לו שהכול בסדר. שהשמחה גוברת על הפחד. אבל אי אפשר היה לרמות את האמפתיה העצומה שלו. ברור ראתה שגם הוא, מצידו, התאפק, מעמיד פנים שהכול בסדר.

    הנה אנחנו מרמים זה את זה, חשבה.

    במובן מסוים, גם הסבתא ההיא רימתה את הנכד שלה. ולראשונה בחייה חשבה, אולי גם הנכד ההוא ידע, אולי גם הוא רימה את סבתא.

    מֵעלות השחר צעדה איתו, חלק מהדרך דידה לידה כמיטב יכולתו, אך ככל שהתקרבו לשדה היפה, התקשה ללכת. היא הרימה אותו בזרועותיה והחישה את צעדיה, לא רוצה להגיע לכדי כך שיזרזו אותה, בצעקה או במכה.

    הגברים והנשים הצעירות חפרו. היא שרה. בשקט. ומלמלה סיפורים. היה הייתה פעם...

    אחד "מהם" חייך. חיוך רע. אבל גם הוא לא העז להיכנס אל המרחב שנמתח בין הסבתא לבין הנכד שלה, מרחב של שלווה ושמחה, אופף אותם מכל עבר. גם אם היה המרחב הזה מהול עתה בפחד.

    הבור מוכן. צריך לקום. סבתא החזיקה את הנכד שלה, ליבו כנגד ליבה, רק בד דק ועור כחוש מפרידים בין לב ללב. היא שרה, והוא, עייף, ראשו צונח אל כתפה, והוא ממלמל לעצמו, יחד איתה, את השירים ששרה לו. עוד מימיו הראשונים.

    השמש הפציעה, אופפת את פניו בהילה. כל כך בהיר, צבע שערו לא התחלף, נותר זהוב וחלק. אף על פי כן, לא היה לו סיכוי אילו חי אז. למרות שנראה כל כך ארי. כי המהות העתיקה פיעמה בו. אוחזת בכיפה הגדולה על ראשו הקטן, לבל תתעופף. מצייצת בקולו הינקותי "שַׁבַּשָׁלוֹם".

    מאיזה גיל אפשר היה ללמד ילד להסתיר את המהות המפעמת בו? ומה היה מציל אותו כשמישהו היה שומע אותו, במנזר או בבית האיכר, מרדים את עצמו בבלי דעת בשיר "שלום עליכם מלאכי השלום"?

    עכשיו לא צריך לדאוג, הזכירה לעצמה. הנה עבר עוד לילה נורא אחד. ובקרוב מאוד ייגמרו גם הלילות האלה.

    מה עבר אליו, אל בן הדור הרביעי? איזה לילות יהיו לו? איזה ימי שואה?

    היא התבוננה בנכד שלה. מבטה צלול. ברור. ממוקד. מבט של תקווה. עוד מעט. עוד מעט ימותו גם כל בני הדור השני. ואולי אז אפשר יהיה, סוף סוף, להתחיל לרפא את הטראומה הזו.

    היא הניחה לידו, מבטה מאבד מצלילותו, שוקע אל תוך עצמו.

    לרגע, חזר המרחב ביניהם להיות מרחב של שמחה ושל שקט, נקי מפחד, חופשי מזיכרונות.

    כן, סוף סוף, חופשי מזיכרונות.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      מאשהליימט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין