כותרות TheMarker >
    ';

    שחרור מחינוך עדרי וחזרה לאני האותנטי

    ניוטון וחוקי התנועה של גופים: "כל גוף יתמיד במצבו כל עוד לא פועל עליו כוח חיצוני". "כל גוף הפועל עליו כוח חיצוני משנה את מהירותו ביחס לכוח: "לכל פעולה קיימת תגובה הנגדית לה בכיוונה ושווה לה בעצמתה". זה הדגם כשלא שועטים עם העדר ומיישרים איתו קו.

    החיים הישנים שלי

    45 תגובות   יום ראשון, 5/5/19, 17:55

    בימים האחרונים אני משוטטת בתוכי, ורואה בפנים ילדה לבושה שמלת נוצות. אני גם מטיילת בחלקים החסומים של הנפש שהתעלמתי מהם ושהגבילו את הזרימה של החיים שלי, כמו מים שזורמים אל הים ועובר בתוכם סלע.  אפשר להרגיש בבשר של הבדידות את השקט נוסע על העור, ואת האושר עולה בניחוחו מנקבוביות הלבד, לצד הצורך להיות חלק מאנחנו. בצורך גלומה הסלידה מהצפיפות, הדביקות, והמולת הכוורת. ההיזקקות המובנית שלי להיות לבד משמעותה להרגיש ציפור, ולחזור לאלבטרוס נעוריי שנדדתי על גבו לעננים מפתים. עם הגיל כבר אין לי סבלנות כמו פעם לזמזום של סרדינים לחוצים בקופסת השבט.

    דרג את התוכן:

      תגובות (45)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        היום 11:24:
      מאריאנטואנט. תודה יקרה. אולי פעם אשזור את הפסקאות זו לזו כמו חלה של שבת.
        17/6/19 21:57:
      את חייבת יום אחד לחבר את כל הקסם הזה למשהו...
        20/5/19 19:02:

      צטט: יורם גרוסר 2019-05-19 20:53:38

       

      יורם גרוסר. התגעגעתי אליך איש נדיר של העולמות שבורא תקווה. "התנתקתי מן העולם, הפכתי לאדם שאינו רואה בעצמו אזרח. התרגלתי בהדרגה לתפוס את המרחב הציבורי כטריטוריה עוינת, שופעת איסורים אבסורדיים ומשפילים, שאותה אני חוצה במהירות המרבית כדי להגיע מכתובת פרטית אחת לכתובת פרטית אחרת; כטריטוריה שבה אני אורח לא קרוא, אדם שאין לו מקום, ושבה לא עשוי לקרות לי שום דבר מעניין או נעים".. מישל וולבק אויבי הציבור'.
       תודה על הציטוט שהבאת מ-מישל וולבק. כי אהבתי גם את השורה הזו שלך....אני גם מטיילת בחלקים החסומים של הנפש שהתעלמתי מהם ושהגבילו את הזרימה של החיים שלי, כמו מים שזורמים אל הים ועובר בתוכם סלע....כמו וולבק שמדלג מכתובת לכתובת, נמנע מהאיזור הציבורי, גם אני פיתחתי שרירי רגליי לדלג מעל לנהר חיי לפעמים,  מאבן לאבן ששקועה בו...ולמרות שידעתי שבזרמים שהיא מפלגת יש סודות חיים, במקום להזיז האבנים ולשטוף עצמי עם הזרם, בחרתי להשתמש בן כדי לדלג על מהויות בחיי...וכל כמה שגדלתי ובגרתי בשנים, אותו נהר נראה קטן עד נחל, אבל נצורות שבמצולותיו יהיו חסרים לעד בפאזל חיי. למזלי, שטף נהר החיים לא פסק, ופילס שלוחות מצידי, ומעל למחסומי הנפש כפי שכתבת, ופוארות ענפים רכים, הפכו שלוחות ענפי עבות בעץ חיי. אבל חייב אני להודות שאיננו ככלל העצים כלל וכלל. ובצאתי לרחובות החיים, עדיין שרירי רגליי דרוכים לדלג אל היבשה המבטיחה שבגדה שממול....  אוהב.


      תודה. כשאתה קורא אני לא לבד עם המטען, וכשאתה כותב נדמה שבסיפורים שלנו טמונה אותה החוויה. בעיניי אתה מקור כוח בלתי נדלה לעצמך ולסובביך, אתה אוקיינוס שמואר משמש ממולאת שוקולד כוכבים.. כל מה שאני עושה נע בשני מעגלים - מעגל החיים שלי ומעגל נוסף, המעגל הנוסף משפיע עליי ומושפע ממני, אך אני שומרת על הארץ  שלי שיש בה שפה, מנהגים וגיאוגרפיה שונים. אתה לא מסתיר ולא מתבייש לספר ולמרות שלא בחרת בזרם היית ועודך במצב זרימה, לא נתקעת בביצת מים עומדים, ולכן אתה רואה את סיפור המסגרת לא רק את הצבעים ומצליח לראות את המוכר ואת הלא שגרתי בעיניים טובות.  ככל שאנו מתבגרים אנחנו מחפשים את הבית בתוכנו, את הגרעין הפנימי שליווה אותנו בכל דרך ופגעי מזג האוויר. העץ שכתבת עליו  מזכיר לי שגם אני כבר איני עץ  שצומח בשדרת עצים צעירים וקטנים, אלא עץ עם ענפים מפותלים ומסועפים שצמרתו סבוכה בעננים, ועם זאת כמהה למקום בטוח בו אוכל להניח את גזעי ליד גזע שמבין את החשיבות להיות הוא עצמו. תודה איש אהוב ויקר על היותך. נראה לי שההקשבה היא הגשר בין הארצות שלנו.

        19/5/19 20:53:

       

      יורם גרוסר. התגעגעתי אליך איש נדיר של העולמות שבורא תקווה. "התנתקתי מן העולם, הפכתי לאדם שאינו רואה בעצמו אזרח. התרגלתי בהדרגה לתפוס את המרחב הציבורי כטריטוריה עוינת, שופעת איסורים אבסורדיים ומשפילים, שאותה אני חוצה במהירות המרבית כדי להגיע מכתובת פרטית אחת לכתובת פרטית אחרת; כטריטוריה שבה אני אורח לא קרוא, אדם שאין לו מקום, ושבה לא עשוי לקרות לי שום דבר מעניין או נעים".. מישל וולבק אויבי הציבור'.
       תודה על הציטוט שהבאת מ-מישל וולבק. כי אהבתי גם את השורה הזו שלך....אני גם מטיילת בחלקים החסומים של הנפש שהתעלמתי מהם ושהגבילו את הזרימה של החיים שלי, כמו מים שזורמים אל הים ועובר בתוכם סלע....כמו וולבק שמדלג מכתובת לכתובת, נמנע מהאיזור הציבורי, גם אני פיתחתי שרירי רגליי לדלג מעל לנהר חיי לפעמים,  מאבן לאבן ששקועה בו...ולמרות שידעתי שבזרמים שהיא מפלגת יש סודות חיים, במקום להזיז האבנים ולשטוף עצמי עם הזרם, בחרתי להשתמש בן כדי לדלג על מהויות בחיי...וכל כמה שגדלתי ובגרתי בשנים, אותו נהר נראה קטן עד נחל, אבל נצורות שבמצולותיו יהיו חסרים לעד בפאזל חיי. למזלי, שטף נהר החיים לא פסק, ופילס שלוחות מצידי, ומעל למחסומי הנפש כפי שכתבת, ופוארות ענפים רכים, הפכו שלוחות ענפי עבות בעץ חיי. אבל חייב אני להודות שאיננו ככלל העצים כלל וכלל. ובצאתי לרחובות החיים, עדיין שרירי רגליי דרוכים לדלג אל היבשה המבטיחה שבגדה שממול....  אוהב.

        18/5/19 13:41:
      * חיוש *. תודה שאת משתפת בדברים שאינם נשארים אותו הדבר ושאת חברה טובה של עצמך. את אמיצה בכך שאת בוחרת במה שטוב לך. כך שעם עצמך את אף פעם לא לבד.
        18/5/19 13:37:
      --()--. תודה יקירה. לחיים יש התחלה אמצע וסיום. ובדרך עלינו לקבל החלטות שנכונות לנו, להבין ולתקן כדי לחוות איכות חיים.
        18/5/19 08:18:

      גילה היקרה

      העלאת על הכתב את מה שאני חשה בלבי

      בתקופה הזו של חיי יש לי מערכת יחסים נהדרת עם עצמי

      אולי אני לבד אך לא מרגישה בדידות

      * כוכב אהבה ושבת טובה

        18/5/19 00:32:
      אהבתי את הפואטיקה של המשפט המסיים. יפה ורגיש ועדין ונכון
        17/5/19 14:05:
      נומיקן. התבלין שלך מלכד את הטעמים להרמוניה ולשלמות. ומסכימה שהחופש לעשות מה שנכון כולו רווח, ללא נגיעת הפסד.
        17/5/19 14:03:
      קנולר. תודה. הטקסט משקף את המציאות שלי.
        16/5/19 22:24:
      וואוו, אמירה נוקבת. דימויים מופלאים "אפשר להרגיש בבשר של הבדידות את השקט נוסע על העור" תקפצי לבקר אצלי. כתבתי על "לבד" אבל בטעם אחר,
        16/5/19 14:53:
      יפה מאד
        14/5/19 11:05:
      באבא יאגה. מרגש אותי לראות שנקודת המבט שלך נושקת לשלי, ושתחושות זהות מקועקעות בגופנו.
        13/5/19 20:34:
      בצורך גלומה הסלידה מהצפיפות, הדביקות, והמולת הכוורת. ההיזקקות המובנית שלי להיות לבד משמעותה להרגיש ציפור, ולחזור לאלבטרוס נעוריי שנדדתי על גבו לעננים מפתים. עם הגיל כבר אין לי סבלנות כמו פעם לזמזום של סרדינים לחוצים בקופסת השבט. כמה רלונטי בצפיפות הדחוסה של חיינו כמה אני מזדהה אתך!
        12/5/19 11:16:
      דוקטורלאה. תודה. כהרגלך את מצליחה ללכוד את הקולות מבפנים ומבחוץ. אני שמחה שהעמדה שלך היא ממקום של בחירה שמטעינה, שמחזקת, שמבטאת מה שנכון. בני האדם לא פועלים על פי ההגיון אלא על פי הרגש שמניע אותם ומעיר את רצונם. לא יודעת אם המטרה של הנפש זה לבחור להיות לבד עם מעט חברים קרובים, או שהחברים המועטים הם האמצעים שלה להבין את הצורך שלנו. בעיניי, אם זה הדבר הנכון גם אם הוא קשה, עלי לעשות אותו, כדי שהכנפיים שלי לא יהיו באבל נצחי.
        11/5/19 21:12:
      הבאת היגד נכון, לדעתי, כמובן. הקשר שלנו אל הזולת הוא תלוי גיל. ילדים מתחברים לילדים אחרים באופן שונה לגמרי ממבוגרים. לגבי המבוגרים, ישנם הבדלי גיל המשפיעים על ההתחברות. אין הצעירים מתחברים כמו המבוגרים, או הזקנים. אבל המדובר באופן כללי. תמיד יימצאו יוצאים מן הכלל, שהתחברותם אל הזולת אינה חופפת את גילם. ולעצם העניין, לדעתי, תמיד רצוי לעשות מה שטוב ונכון עבור העושה.
        10/5/19 12:33:
      remei. את עשויה מחומר אחר, נדיר. כבר אני תולה את שנות גילי הצעיר בארון, שולפת משורה מסודרת את הקולב של גילי הנוכחי ומאפשרת לעצמי להיות בכל מקום שבוחרת, ולהיות כל מה שרוצה.
        9/5/19 23:01:
      הזמן או הגיל מביאים למחוזות אחרים... מדמיינת ילדה ושמלת נוצות מנסה לעוף

      .

      גילה יקרה. לדשא אין מערכת שמיעה אבל בהחלט לדשא כואב.

        8/5/19 13:56:
      אזוטריקה-יומן לימוד אישי. האם הדשא שומע את הצליל של הרגל שדורסת את העלים שלו, או שזה רק כואב לו?
        8/5/19 13:55:
      esty.d. את החופש הפנימי המולד אנחנו כולאים בשל קודים חברתיים, שינוי הוא הכרחי כדי לגדול. כדי להיות מי שנועדנו להיות.
        8/5/19 13:50:
      HagitFriedlander. תודה לך יונה עם עלה של זית. לפעמים המרחב הציבורי נחווה כגיהינום, לכן צריך לדבוק בלבד שהכי נכון וטוב לנו.
        8/5/19 13:48:
      sbhsport. מין הסתם יש אנשים שמרגישים טוב בתוך השאון האינסופי המבושם בניחוח פאסיביות. ואתה צודק החיים דוהרים על פני הסרדין שאינו זז.
        8/5/19 13:44:
      א ח א ב. אפשר לנסות מהכל ולבחור להישאר עם הכנפיים כי החיים חד פעמיים.
        8/5/19 13:43:
      עט סופר. המשפט שלך הוא ההגדרה השמחה לחגוג את החיים.
        8/5/19 13:42:
      גילהבטיטו-פרץ. לפעמים מה שצריך כדי לצלוח את מסע החיים זה כנפיים. ומי שאין לו שיבקש קצת.
        8/5/19 13:41:
      debie30. תודה יקירה. אנשים לא אוהבים לבד. מי שמצהיר על כך מפנים אותו לפסיכיאטר. בעיניי הרעב הזה אינו שולי.
        8/5/19 13:38:
      יורם גרוסר. התגעגעתי אליך איש נדיר של העולמות שבורא תקווה. "התנתקתי מן העולם, הפכתי לאדם שאינו רואה בעצמו אזרח. התרגלתי בהדרגה לתפוס את המרחב הציבורי כטריטוריה עוינת, שופעת איסורים אבסורדיים ומשפילים, שאותה אני חוצה במהירות המרבית כדי להגיע מכתובת פרטית אחת לכתובת פרטית אחרת; כטריטוריה שבה אני אורח לא קרוא, אדם שאין לו מקום, ושבה לא עשוי לקרות לי שום דבר מעניין או נעים".. מישל וולבק אויבי הציבור
        8/5/19 13:36:
      shimenben. בהחלט צריך דמיון. כמה רעש יש במילים. כמה יפה השתיקה.
        8/5/19 13:34:
      מכבית- coach לכתיבה. לכל איש יש ציפור בלב. אם פורשים אותן אפשר למות מאושר מהרוח שחוצה את הבשר.
        8/5/19 13:33:
      ~ ~ . בתהליך החברות מחנכים אותנו להתנהל בסביבת אנשים תוך ריסון והדחקת הרצונות האותנטיים.וכשהילד גדל הוא מתפקד כמו שהחברה מצפה ממנו לצד שאיפות אישיות שדוכאו. הוא מאמין שהדרישות החברתיות הן הזהות שלו. מי שפורש כנפיים יגיע רחוק ויגדל מבפנים.
        8/5/19 13:25:
      תכשיט. תודה לך יונה צחורה. כשהגוף אינו יכול לשאת את המחשבה שאינו יכול לעוף - זה מוות קטן.

      .

       

      "עם הגיל כבר אין לי סבלנות כמו פעם לזמזום

      של סרדינים לחוצים בקופסת השבט"

      .

      נכון.

        7/5/19 08:56:

      לשחרר את הצפיפות, לאוורר, להכניס ולהוציא עד להרמוניה של הנכון לך.
      ולעוף.
      ושוב.



        7/5/19 07:34:
      גומעת את המילים ששוררת כאן יקרה ברוב כישרון ודמיון שמעיף גבוה...מרגש ומבורך תהליך ההיזככות ללא הזדקקות להמולת הכוורת ♥
        7/5/19 01:16:
      למי יש סבלנות לסרדינים? אפילו לא לחיילים בשוחות הקרב
        6/5/19 17:46:
      הו מי יתנני עוף...ציפור כנף קטנה
        6/5/19 10:25:
      ואכן הגיע הזמן "לעוף" על החיים...
        6/5/19 09:39:
      "מטיילת בחלקים החסומים של הנפש שהתעלמתי מהם ושהגבילו את הזרימה של החיים שלי." סיפורה של מלחמת השחרור שלנו במסע החיים לקראת רגעי העצמאות.
        6/5/19 09:25:
      קופסת השבט מול המרחבים האינסופיים. ההשתייכות מול שמירה על האני היחודי . (לאחרונה קראתי את חייו וזמניו של מיכאל ק' /קוטזי. אם לא קראת - מומלץ)
        6/5/19 07:58:
      לכולנו אלבטרוס לנסוק על גבו מעלה,על כנפי הרצון או הדמיון, השאיפה או הבריחה...ולמי ששפר מזלם, גם קופסא עם כמה גורלות נעימים לנפוש עמם את צללי הלילה ופעמי היום.....................
        5/5/19 22:01:
      זה כל היופי בלעוף שכל מה שצריך הוא מעט דמיון. אגב, התאהבתי בשורה האחרונה כי החזירה אותי לטיול השנתי (גם לטיולים בתנועה)
      "אלבטרוס נעוריי" ... טיסה נעימה!
        5/5/19 18:15:

      הכל עניין של החלטה, השלמה, הכלה וקבלת האני.

      מעניין אם יש מישהו שנהנה להיות סרדין לחוץ בקופסה.

        5/5/19 18:08:
      את כותבת נפלא... כמו שירה... ובעיני רוחי ראיתי אותך כציפור דרור... שבוע טוב...

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      גילהסטחי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין