כותרות TheMarker >
    ';

    יוסי קווטינסקי כותב על הכל

    בלוג שנותן במה הן לצד העסקי והן לדעות שלי על כל דבר שרק אראה לנכון. מקום להביע הגיגים , מחשבות, דעות ועוד הרבה ובין השאר לספר על עיסוקי

    לכל המגיבים, אני מבקש להשתמש בגודל הפונט האחיד, לא אות שמנה, אות רגילה - כולנו שווים וכמו שאני כותב בגודל אות רגילה - אני מבקש מכולם - תכתבו בגובה העיניים באות הסטנדרטית ולא אות שונה. תגובות בפונטים שונים מוגדלים או שמנים - יוסרו, כולנו שווים ואין פה מישהו עם גדול יותר או שהוא שווה יותר

    מגיבים בבלוג שהם משתמשים פרטיים / אנונימיים מתבקשים לא להגיב בפורום זה. אדם בלי זהות ואו אחד שלא מוכן לקבל תגובה לא תתאפשר לו הזכות להגיב בבלוג זה. הדבר נובע מכך שאנשים שאין אפשרות להגיע אליהם על מנת להעיר להם אם כתבו משהו לא ראוי לדעתי והם מסתתרים בדרך כלל אחרי שמות בדויים ומרשים לעצמם לכתוב, להכפיש ועוד.

    מוכן לקבל כל תגובה, רק מאנשים שיש להם "זהות" ויש אפשרות לתקשר איתם.

    0

    אין לי ארץ אחרת

    0 תגובות   יום שלישי, 7/5/19, 23:00

    כתבתי היום פוסט לא פשוט על כך שנמאס לי.

     

    אבל שהתכנס יום הזיכרון וככל שהוא התקרב ונכנס עלו לי לא מעט מחשבות.

    כן, אני כועס על מה שקורה פה בארץ ואיך הכל מתנהל.

    כן, אני חושב שמגיע לנו יותר טוב.

    כן, אני יודע שכעסתי הבוקר שכתבתי את שכתבתי וכן אני מאוכזב.

     

    אבל כן, אני לא אוותר על הארץ שלי ויהי מה.

    אין לי ארץ אחרת

    גם שאדמתי בוערת

    ...

    כאן הוא ביתי

     

    כן, שאני נכנס ליום הזיכרון

    כן שחוויתי השנה את יום השואה

    קרה בי משהו שלא זוכר שקרה לי שנים

     

    משהו מצטמרר בי השנה וזועק הרבה מעבר

    לכל השנים ומשהו מטריף לי את החושים.

     

    כן, אני רואה מה קורה בעולם

    אני לא טיפש

    אני רואה את האנטישמיות

    ומצד שני אני מבין לעצמי 

    שעם כל החרה שפה

    פה זה באמת הבית שלי.

     

    אני יכול לקטר עד מחר

    וגם עד מחרתיים

    אני יכול לומר שרע לי

    והמדינה בוגדת בי

    אבל עדיין

     

    כאן הוא ביתי

     

    המשפחה שלי היא סוד קיומי

    הבית שלי הוא סוד החיים שלי

    בלעדיהם לא יעזור כלום

    אני בעצם

    כלום

     

    המשפחה שלי, היא סם החיים שלי

    היא הכוח שלי

    המדינה שלי היא החיים שלי גם אם רע לי פה ושם

    המדינה שלי היא המקום שאני הכי בטוח בו

     

    אם אני טס לחו"ל מפעם לפעם לברלין

    אני יכול לומר בלב שלם

    שהרגע המאושר ביותר שלי גם אם היה לי כיף

    הוא הרגע של הנחיתה בארץ וחזרה לישראל

     

    לקטר אני יכול תמיד

    לבכות על מה שלא טוב 

    אם הייתה לי שמיעה יותר טובה

    הייתי יוצא לקרב לשנות פה

    אבל בלעדי זה אני באמת לא יכול

     

    אין לי ארץ אחרת

    ארצי שינתה את פניה

    לא אוותר לה

    ואשיר לה

    עד שתפקח את עיניה

    אין לי ארץ אחרת

    עד שתחדש יום אחד את ימיה (אני מקווה)

    גם עם אדמתי בוערת

    לא אחליף אותה בשום מקום אחר

    כי כאן הוא ביתי

    וכאן אשאר לתמיד

     

    יום הזיכרון הזה משנה לשנה הופך לי יותר קשה

    יום השואה השנה היה מטורף

    הסיפורים שנשמעים מוציאים את הדעת

    אבל זה סוד קיומה של האומה

     

    מנהיגות באה, מנהיגות הולכת

    אבל אנחנו נשאר פה לעולמי עד

     

    יום אחד כולי תקווה שישתנה פה

    ויהיה פה אור על פני האדמה

     

    בשנת 1982 במלחמת שלום הגליל הראשונה

    ב 4 ביוני (ש ב 6 פרצה המלחמה בפועל)

    לפני שנכנסתי עם הגדוד הראשון ללבנון

    גדוד התותחנים 403 שנכנס לפני כולם

    קראו לנו וביקשו שנכתוב מכתבי פרידה

    ונשים בקיטבג מתוך ידיעה שאולי לא נחזור מהקרב

    המכתבים נעלמו

    ואנחנו נשארנו

     

    אחרי 3 שבועות קיבלתי מכתב וחבילה מאמא

    שהיא כתבה לי

    "שנולדת. התפללתי שלא יהיו עוד מלחמות לעולם

    והנה אתה נלחם במלחמה ואין לי מושג אפילו מה שלומך...
    אז לא היה ווסטסאפ

    אז לא היה SMS

    אז לא היה טלפון נייד

    הייתי בלבנון

    הייתי חלק מהקרב על סולטאן סולימאן בסיוע לכוחות

    חזרתי מלבנון

    אבל חברים שלי לא חזרו בחיים

    כן. היה לי מזל

    רק אדם אחד ידע כל הזמן איפה אני

    זה היה אחי צחי, שלא סיפר לאיש היכן אני

    כי כולם חשבו שתותחנים זה מאחור

    אבל במלחמה הזו התותחנים היו... קו ראשון

    לא היה חסר הרבה שהמשפחה שלי

    תקבל עוד מצבה עם השם

    יוסף יעקב קוטינסקי

    זה לא היה רחוק מידי

    אבל..... הצלחנו לצאת מזה

     

    מה אגיד ומה אומר

    שכתבתי היום בבוקר

    באמת נמאס לי

    ולא אשקר

     

    אבל שמתכנס היום הזה

    ששומעים את הסיפורים

    ששומעים את השירים העצובים

    שרואים את הפרצופים

    שמתייחדים עם כל הנופלים

    שביום הזה הכל פתאום נראה אחרת

     

    אני מבין יותר מתמיד

    שאין לי ארץ אחרת

    גם אם אדמתי בוערת

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון