פעם, תל-אביב היתה קטנה. פעם, לא צריך היה לפחד כשהלכנו ברחובות האלה. אלו היו הזמנים של הנאיבים. פעם אנשים ישבו בבתי קפה לאורך החוף, עשנו סיגריות תוצרת חוץ ואכלו עוגות קצפת. אז, אפשר היה להיכנס לחנות כובעים ברחוב ראשי ולקרוא שלט יפה כמו "חנות קטנה עם שרות גדול".
פעם, כשנכנסת לחנות מכולת, שרות עם חיוך לא היתה עוד סיסמה. היתה משמעות. 'כן אדוני, בבקשה גבירתי', ככה דיברו פעם. גברברים נאים שהרימו קלות את שולי הכובע למראה בחורה החולפת בשדרה, ובשעות הדמדומים  כבר התנגנו להם אריכי הנגן ממרפסות הבתים. חלומות גדולים על עצי שזיפים,  ילדים מהשכונה בורחים משיעור בכיתה, בקבוקי זכוכית עם חלב טרי, קרפיונים עטופים בעיתון האתמול, מרגרינה במשקל, סיפולוקס שמימיו החמיצו, חנות חליפות עם אותו מוכר כמו פעם, ואור צהוב של פנס הרחוב, וילדים משחקים ולומדים לאהוב, ריח של מרקים מתריסי המטבחים ואבות גוערים בפעוטות על שלא הכינו שיעורים.
פעם, עוד היתה אהבה. היום יש רק זיונים. 'האהבה מתה', אמר אנסברג לסוסעץ בסרט. איש חכם היה. בשנים ההן, עשו ילד מתוך אהבה, מתוך תשוקה. היום עושים כי צריך, כי זה באופנה. היום אין מכולת, יש סופר. אין גם חנות כובעים, כי אם רשת חנויות. היום אפשר לעשות מרק משקית, בלי נשמה ובלי רגש, והדגים כבר מגיעים קפואים ומתים, מתפוצצים מקרח. בית-הספר הפך למחשב אחד גדול. הורים רוצחים ילדים שרוצחים חברים, ואלו רוצחים את הוריהם. סכנה להסתובב היום ברחובות העיר. בבתי הקפה יושבים אנשים כדי לעשות עסקים ולא כדי להנות מהים או מהשקיעה או כדי לדבר על החיים. היום אוכלים ארוחות עסקיות ואנשים הופכים להיות סנובים. לא מכירים אחרים ממטר. קשה למצוא היום בני-אדם שחלמו על עצי שזיפים. הם לא חולמים אותם, הם כורתים אותם. הלכה התמימות, אבדה האהבה. מעטים הם האנשים שזוכרים מה זה 'פעם'. מעטים הם אף אלו המצליחים להחיות את ה'פעם' הזה, וממשיכים לחיות ולתפקד ולחשוב כמו פעם.
  אמנם עכשיו זה עכשיו, אבל פעם-אין כמו פעם.   

       (מתוך: מונולוג תל-אביבי)