כותרות TheMarker >
    ';

    תגובות (0)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    אין רשומות לתצוגה

    0

    הוילונות של אמא

    0 תגובות   יום רביעי, 22/5/19, 05:38

    תמונה יכולה לכלול: ‏‏בתוך מבנה‏‏

    ר. מיפו.
    ‏4 במאי‏ ב-‏5:09‏ · 

    הוילונות של אמא מהנדוניה, הפכו לגרביים 
    תמיד בין פורים לפסח היו הנשים השכנות שם ביפו במחוזות ילדותי המאוחרת עסוקות מאד בעבודות נקיון לקראת הפסח.

    הוילונות של אמא מהנדוניה, הפכו לגרביים 
    תמיד בין פורים לפסח היו הנשים השכנות שם ביפו במחוזות ילדותי המאוחרת עסוקות מאד בעבודות נקיון לקראת הפסח. אחת העבודות מרהיבות העין הייתה הכביסה של כל אותם חפצי נוי כמו מפות השולחן הרקומות, מפות המיטה עשויות מעשה תחרה, ביניהם הוילונות מעשה קרושה כלומר סריגה בחוט כותנה לבן בעזרת המסרגה האחת הקטנה שוו בתחילתה ואתה היו סורגים בדוגמאות יפיפיות את הוילונות של הבית. היו שיחות מתפתחות בין השכנות בעת תלית הכביסה העדינה הזו, הזקוקה לתשומת לב רבה ודיוק כדי לא לקלקל את המטווה העדין של כל מעשי הרקמה והתחרה. 
    את כל הכבודה הזו כלומר מעשי הרקמה הסריגה והאריגה המתוחכמת הכינו הנערות לקראת חתונתן, כלומר הכינו את הנדוניה שהיו צוברים ומאכסנים בארגז מיוחד לכך. הבנות לאחר שעסקו במשך היום ועזרו לאמהותיהן בעבודות הבית בערבים בדרך היו יושבות יחד מספר נערות כבלוי של שעות הפנאי, שהיו עובדות ממש ועוסקות במלאכת הכנת הנדוניה. אחת מעבודת העשייה הזו היו סריגת הוילונות בדוגמאות מדוגמאות שונות. הדוגמאות היו מועברות בין בנות המשפחה, השכנות והחברות בדרך כלל היו דוגמאות של פרחים בסדורים שונים, לפעמים מלאכים קטנים מביאים כנפי זית או פרחים, לעתים זוג צעיר נראה כמאוהבים בעצמם או בחיים. אהבתי מאד להתבונן בדוגמאות הללו כשהם תלויים שם ליבוש.
    כאמור היו השכנות תולות את הכביסה ומשוחחות מספרות על ימי עלומיהן ונזכרות בימים היפים ההן כשחלומות על ימים בהן תהינה כלות צעירות יפות וכל הנדוניה כבר מסודרת בארגז, או כבר המפות מקשטות את השולחן והוילונות תלויים על החלונות המבריקים. 
    ואמי נהגה לספר בעצב על הוילונות שלה מהנדוניה אשר לרוע הגורל והמזל הפכו לגרביים. דמעה כמעט ונצצה בעינה, אבל היא התגברה על העצב ואמרה: 
    " בריאותם של הבנים קדמה לכל."
    וזאת מאחר ובזמן המלחמה ההיא הגדולה כשגורשנו כל היהודים מסופיה כמעשה הסוואה אולי של הבולגרים, להראות לגרמניה שעושים משהו בעניין היהודים, הרי שאחי שהיו בחורים בחורים צעירים אז וגויסו כמו כל הצעירים לעבודות הכפיה של הנאצים וסללו כבישים אשר דרכם הובילו אחר כך את יהודי יוון אל המקום הנורא ההוא בפולין. הכל היה מתוכנן אצל הגרמנים כמובן. ואנחנו כלומר אמא אבא ואני הובלנו למחנה ריכוז. כן היה לי הכבוד המפוקפק לשהות במחנה ריכוז כבר בשנתי השניה לחיים. הקשר של אחי והורי היה רופף כמובן בעת ההיא, כמעט ולא הגיעו ידיעות או מכתבים. למזלנו היה אחד מבני המשפחה איש רב פעלים, אשר עשה הכל כדי למצוא את הבנים לדעת מה שלומם ולפעמים בעת מצוא להביא להם מעט מזון, או בגדים בשעתם הקשה שם במחנות העבודה ההם. באחת הגיחות שלו ראה שאין להם גרביים והוא ספר במכתב להורי שזה מה שראה. הורי דאגו וכמעט שלא היה מה לעשות מאין ימצאו גרביים במקום שהם נמצאים בו? עד שעלה הרעיון בראשה של אמי.
    יש לזכור שאותו מחנה ריכוז לא היה מחנה כמו במקומות נוראים אחרים, זה היה בתחום בולגריה ובדרך כלל היהודים גורשו לעיירות וכפרים ויש לפעמים שהגיעו אל בני משפחה שגרו בעיירות והמצב היה נסבל. משפחתנו במקרה נקלעה לאותו מחנה ריכוז שהיה מיועד להורי או בני משפחות של פרטיזנים, או אנשים עשירים מאד כלחץ עליהם. וכאשר גורשו המשפחות מבתיהם בסופיה אפשר היה לקחת אי אלו דברי רכוש כביכול. אמי לקחה אתה כלי הלבן, את המפות הרקומות, את הוילונות ובגדים. 
    ובשעה קשה זו כשקראו באותו מכתב שהבנים נשארו ללא גרביים, הוציאה אמא באחת וללא רתיעה את הוילונות מהארגז והחלה פורמת אותם. בדרך כלל נהגה אמא ללוות את מעשי ידיה בלווי של שירים ששרה בקול נמוך, רומנסות ספרדיות ושירי עם בולגריים. גם כשפרמה את מעשה ידיה הוילונות מהנדוניה, שהיו יקרים ללבה ליוותה בשירים כרגיל. לא רגיל היו הדמעות שהיו צצות בין משיכת חוט אחת לשניה ושבירת קולה בשירה.
    לימים לאחר לכשנשאנו אישי ואני עברו ימים רבים ואביו של אישי הלך לעולמו. בין החפצים שמצאנו היו כמובן המפות הרקומות מהנדוניה של אמו של אישי, וכן הוילונות מעשה קרושה. כל הזיכרונות שהיו לי מעצבונה של אמי כאשר הייתה תולה את הכביסה ההיא והחור של הוילונות החסרים שלה בלט מאד בין הכביסה התלויה התעוררו בי ולקחתי את הוילונות ממשפחתו של אישי לידי והוא אישי החל לספר עד מה היה אוהב להתבונן בפרחים התלויים מול אור השמש שם בילדותו. אמרתי לו אז לכשנוכל לתלות אותם נעשה זאת.
    לימים תלינו את הוילונות וזכינו ליחס של בוז מצד הסביבה "וכי חסר בדי וילונות יפים בימינו שתליתם את האלטזכן הזה?" אבל אנחנו מאד אוהבים את הוילונות הללו ובמיוחד את הספור העצוב של הוילונות של אמי שהפכו לגרביים בעת המצוקה הגדולה. וכמו לחבר ולהכריז הנה יש וילונות מנדוניה על החלונות שלנו למרות שהוילונות הם של אמי הפכו לגרביים.
    כמובן שספור זה הוא כל כך חסר כל ערך וקטן לעומת כל מה שקרה "שם", אבל דווקא הדבר הפעוט הזה מזכיר לנו ביום יום שלא פשוטים הם חיינו. הוילונות מזכירים לנו את מה שרבים רבים שוכחים ביום יום. אצלנו הזכרון הזה תלוי על החלון מול קרני השמש העליזים.

     

    אחת העבודות מרהיבות העין הייתה הכביסה של כל אותם חפצי נוי כמו מפות השולחן הרקומות, מפות המיטה עשויות מעשה תחרה, ביניהם הוילונות מעשה קרושה כלומר סריגה בחוט כותנה לבן בעזרת המסרגה האחת הקטנה שוו בתחילתה ואתה היו סורגים בדוגמאות יפיפיות את הוילונות של הבית. היו שיחות מתפתחות בין השכנות בעת תלית הכביסה העדינה הזו, הזקוקה לתשומת לב רבה ודיוק כדי לא לקלקל את המטווה העדין של כל מעשי הרקמה והתחרה. 
    את כל הכבודה הזו כלומר מעשי הרקמה הסריגה והאריגה המתוחכמת הכינו הנערות לקראת חתונתן, כלומר הכינו את הנדוניה שהיו צוברים ומאכסנים בארגז מיוחד לכך. הבנות לאחר שעסקו במשך היום ועזרו לאמהותיהן בעבודות הבית בערבים בדרך היו יושבות יחד מספר נערות כבלוי של שעות הפנאי, שהיו עובדות ממש ועוסקות במלאכת הכנת הנדוניה. אחת מעבודת העשייה הזו היו סריגת הוילונות בדוגמאות מדוגמאות שונות. הדוגמאות היו מועברות בין בנות המשפחה, השכנות והחברות בדרך כלל היו דוגמאות של פרחים בסדורים שונים, לפעמים מלאכים קטנים מביאים כנפי זית או פרחים, לעתים זוג צעיר נראה כמאוהבים בעצמם או בחיים. אהבתי מאד להתבונן בדוגמאות הללו כשהם תלויים שם ליבוש.
    כאמור היו השכנות תולות את הכביסה ומשוחחות מספרות על ימי עלומיהן ונזכרות בימים היפים ההן כשחלומות על ימים בהן תהינה כלות צעירות יפות וכל הנדוניה כבר מסודרת בארגז, או כבר המפות מקשטות את השולחן והוילונות תלויים על החלונות המבריקים. 
    ואמי נהגה לספר בעצב על הוילונות שלה מהנדוניה אשר לרוע הגורל והמזל הפכו לגרביים. דמעה כמעט ונצצה בעינה, אבל היא התגברה על העצב ואמרה: 
    " בריאותם של הבנים קדמה לכל."
    וזאת מאחר ובזמן המלחמה ההיא הגדולה כשגורשנו כל היהודים מסופיה כמעשה הסוואה אולי של הבולגרים, להראות לגרמניה שעושים משהו בעניין היהודים, הרי שאחי שהיו בחורים בחורים צעירים אז וגויסו כמו כל הצעירים לעבודות הכפיה של הנאצים וסללו כבישים אשר דרכם הובילו אחר כך את יהודי יוון אל המקום הנורא ההוא בפולין. הכל היה מתוכנן אצל הגרמנים כמובן. ואנחנו כלומר אמא אבא ואני הובלנו למחנה ריכוז. כן היה לי הכבוד המפוקפק לשהות במחנה ריכוז כבר בשנתי השניה לחיים. הקשר של אחי והורי היה רופף כמובן בעת ההיא, כמעט ולא הגיעו ידיעות או מכתבים. למזלנו היה אחד מבני המשפחה איש רב פעלים, אשר עשה הכל כדי למצוא את הבנים לדעת מה שלומם ולפעמים בעת מצוא להביא להם מעט מזון, או בגדים בשעתם הקשה שם במחנות העבודה ההם. באחת הגיחות שלו ראה שאין להם גרביים והוא ספר במכתב להורי שזה מה שראה. הורי דאגו וכמעט שלא היה מה לעשות מאין ימצאו גרביים במקום שהם נמצאים בו? עד שעלה הרעיון בראשה של אמי.
    יש לזכור שאותו מחנה ריכוז לא היה מחנה כמו במקומות נוראים אחרים, זה היה בתחום בולגריה ובדרך כלל היהודים גורשו לעיירות וכפרים ויש לפעמים שהגיעו אל בני משפחה שגרו בעיירות והמצב היה נסבל. משפחתנו במקרה נקלעה לאותו מחנה ריכוז שהיה מיועד להורי או בני משפחות של פרטיזנים, או אנשים עשירים מאד כלחץ עליהם. וכאשר גורשו המשפחות מבתיהם בסופיה אפשר היה לקחת אי אלו דברי רכוש כביכול. אמי לקחה אתה כלי הלבן, את המפות הרקומות, את הוילונות ובגדים. 
    ובשעה קשה זו כשקראו באותו מכתב שהבנים נשארו ללא גרביים, הוציאה אמא באחת וללא רתיעה את הוילונות מהארגז והחלה פורמת אותם. בדרך כלל נהגה אמא ללוות את מעשי ידיה בלווי של שירים ששרה בקול נמוך, רומנסות ספרדיות ושירי עם בולגריים. גם כשפרמה את מעשה ידיה הוילונות מהנדוניה, שהיו יקרים ללבה ליוותה בשירים כרגיל. לא רגיל היו הדמעות שהיו צצות בין משיכת חוט אחת לשניה ושבירת קולה בשירה.
    לימים לאחר לכשנשאנו אישי ואני עברו ימים רבים ואביו של אישי הלך לעולמו. בין החפצים שמצאנו היו כמובן המפות הרקומות מהנדוניה של אמו של אישי, וכן הוילונות מעשה קרושה. כל הזיכרונות שהיו לי מעצבונה של אמי כאשר הייתה תולה את הכביסה ההיא והחור של הוילונות החסרים שלה בלט מאד בין הכביסה התלויה התעוררו בי ולקחתי את הוילונות ממשפחתו של אישי לידי והוא אישי החל לספר עד מה היה אוהב להתבונן בפרחים התלויים מול אור השמש שם בילדותו. אמרתי לו אז לכשנוכל לתלות אותם נעשה זאת.
    לימים תלינו את הוילונות וזכינו ליחס של בוז מצד הסביבה "וכי חסר בדי וילונות יפים בימינו שתליתם את האלטזכן הזה?" אבל אנחנו מאד אוהבים את הוילונות הללו ובמיוחד את הספור העצוב של הוילונות של אמי שהפכו לגרביים בעת המצוקה הגדולה. וכמו לחבר ולהכריז הנה יש וילונות מנדוניה על החלונות שלנו למרות שהוילונות הם של אמי הפכו לגרביים.
    כמובן שספור זה הוא כל כך חסר כל ערך וקטן לעומת כל מה שקרה "שם", אבל דווקא הדבר הפעוט הזה מזכיר לנו ביום יום שלא פשוטים הם חיינו. הוילונות מזכירים לנו את מה שרבים רבים שוכחים ביום יום. אצלנו הזכרון הזה תלוי על החלון מול קרני השמש העליזים.

     

    הוילונות של אמא מהנדוניה, הפכו לגרביים 
    תמיד בין פורים לפסח היו הנשים השכנות שם ביפו במחוזות ילדותי המאוחרת עסוקות מאד בעבודות נקיון לקראת הפסח. אחת העבודות מרהיבות העין הייתה הכביסה של כל אותם חפצי נוי כמו מפות השולחן הרקומות, מפות המיטה עשויות מעשה תחרה, ביניהם הוילונות מעשה קרושה כלומר סריגה בחוט כותנה לבן בעזרת המסרגה האחת הקטנה שוו בתחילתה ואתה היו סורגים בדוגמאות יפיפיות את הוילונות של הבית. היו שיחות מתפתחות בין השכנות בעת תלית הכביסה העדינה הזו, הזקוקה לתשומת לב רבה ודיוק כדי לא לקלקל את המטווה העדין של כל מעשי הרקמה והתחרה. 
    את כל הכבודה הזו כלומר מעשי הרקמה הסריגה והאריגה המתוחכמת הכינו הנערות לקראת חתונתן, כלומר הכינו את הנדוניה שהיו צוברים ומאכסנים בארגז מיוחד לכך. הבנות לאחר שעסקו במשך היום ועזרו לאמהותיהן בעבודות הבית בערבים בדרך היו יושבות יחד מספר נערות כבלוי של שעות הפנאי, שהיו עובדות ממש ועוסקות במלאכת הכנת הנדוניה. אחת מעבודת העשייה הזו היו סריגת הוילונות בדוגמאות מדוגמאות שונות. הדוגמאות היו מועברות בין בנות המשפחה, השכנות והחברות בדרך כלל היו דוגמאות של פרחים בסדורים שונים, לפעמים מלאכים קטנים מביאים כנפי זית או פרחים, לעתים זוג צעיר נראה כמאוהבים בעצמם או בחיים. אהבתי מאד להתבונן בדוגמאות הללו כשהם תלויים שם ליבוש.
    כאמור היו השכנות תולות את הכביסה ומשוחחות מספרות על ימי עלומיהן ונזכרות בימים היפים ההן כשחלומות על ימים בהן תהינה כלות צעירות יפות וכל הנדוניה כבר מסודרת בארגז, או כבר המפות מקשטות את השולחן והוילונות תלויים על החלונות המבריקים. 
    ואמי נהגה לספר בעצב על הוילונות שלה מהנדוניה אשר לרוע הגורל והמזל הפכו לגרביים. דמעה כמעט ונצצה בעינה, אבל היא התגברה על העצב ואמרה: 
    " בריאותם של הבנים קדמה לכל."
    וזאת מאחר ובזמן המלחמה ההיא הגדולה כשגורשנו כל היהודים מסופיה כמעשה הסוואה אולי של הבולגרים, להראות לגרמניה שעושים משהו בעניין היהודים, הרי שאחי שהיו בחורים בחורים צעירים אז וגויסו כמו כל הצעירים לעבודות הכפיה של הנאצים וסללו כבישים אשר דרכם הובילו אחר כך את יהודי יוון אל המקום הנורא ההוא בפולין. הכל היה מתוכנן אצל הגרמנים כמובן. ואנחנו כלומר אמא אבא ואני הובלנו למחנה ריכוז. כן היה לי הכבוד המפוקפק לשהות במחנה ריכוז כבר בשנתי השניה לחיים. הקשר של אחי והורי היה רופף כמובן בעת ההיא, כמעט ולא הגיעו ידיעות או מכתבים. למזלנו היה אחד מבני המשפחה איש רב פעלים, אשר עשה הכל כדי למצוא את הבנים לדעת מה שלומם ולפעמים בעת מצוא להביא להם מעט מזון, או בגדים בשעתם הקשה שם במחנות העבודה ההם. באחת הגיחות שלו ראה שאין להם גרביים והוא ספר במכתב להורי שזה מה שראה. הורי דאגו וכמעט שלא היה מה לעשות מאין ימצאו גרביים במקום שהם נמצאים בו? עד שעלה הרעיון בראשה של אמי.
    יש לזכור שאותו מחנה ריכוז לא היה מחנה כמו במקומות נוראים אחרים, זה היה בתחום בולגריה ובדרך כלל היהודים גורשו לעיירות וכפרים ויש לפעמים שהגיעו אל בני משפחה שגרו בעיירות והמצב היה נסבל. משפחתנו במקרה נקלעה לאותו מחנה ריכוז שהיה מיועד להורי או בני משפחות של פרטיזנים, או אנשים עשירים מאד כלחץ עליהם. וכאשר גורשו המשפחות מבתיהם בסופיה אפשר היה לקחת אי אלו דברי רכוש כביכול. אמי לקחה אתה כלי הלבן, את המפות הרקומות, את הוילונות ובגדים. 
    ובשעה קשה זו כשקראו באותו מכתב שהבנים נשארו ללא גרביים, הוציאה אמא באחת וללא רתיעה את הוילונות מהארגז והחלה פורמת אותם. בדרך כלל נהגה אמא ללוות את מעשי ידיה בלווי של שירים ששרה בקול נמוך, רומנסות ספרדיות ושירי עם בולגריים. גם כשפרמה את מעשה ידיה הוילונות מהנדוניה, שהיו יקרים ללבה ליוותה בשירים כרגיל. לא רגיל היו הדמעות שהיו צצות בין משיכת חוט אחת לשניה ושבירת קולה בשירה.
    לימים לאחר לכשנשאנו אישי ואני עברו ימים רבים ואביו של אישי הלך לעולמו. בין החפצים שמצאנו היו כמובן המפות הרקומות מהנדוניה של אמו של אישי, וכן הוילונות מעשה קרושה. כל הזיכרונות שהיו לי מעצבונה של אמי כאשר הייתה תולה את הכביסה ההיא והחור של הוילונות החסרים שלה בלט מאד בין הכביסה התלויה התעוררו בי ולקחתי את הוילונות ממשפחתו של אישי לידי והוא אישי החל לספר עד מה היה אוהב להתבונן בפרחים התלויים מול אור השמש שם בילדותו. אמרתי לו אז לכשנוכל לתלות אותם נעשה זאת.
    לימים תלינו את הוילונות וזכינו ליחס של בוז מצד הסביבה "וכי חסר בדי וילונות יפים בימינו שתליתם את האלטזכן הזה?" אבל אנחנו מאד אוהבים את הוילונות הללו ובמיוחד את הספור העצוב של הוילונות של אמי שהפכו לגרביים בעת המצוקה הגדולה. וכמו לחבר ולהכריז הנה יש וילונות מנדוניה על החלונות שלנו למרות שהוילונות הם של אמי הפכו לגרביים.
    כמובן שספור זה הוא כל כך חסר כל ערך וקטן לעומת כל מה שקרה "שם", אבל דווקא הדבר הפעוט הזה מזכיר לנו ביום יום שלא פשוטים הם חיינו. הוילונות מזכירים לנו את מה שרבים רבים שוכחים ביום יום. אצלנו הזכרון הזה תלוי על החלון מול קרני השמש העליזים.

     

    הוילונות של אמא מהנדוניה, הפכו לגרביים 
    תמיד בין פורים לפסח היו הנשים השכנות שם ביפו במחוזות ילדותי המאוחרת עסוקות מאד בעבודות נקיון לקראת הפסח.

    הוילונות של אמא מהנדוניה, הפכו לגרביים 
    תמיד בין פורים לפסח היו הנשים השכנות שם ביפו במחוזות ילדותי המאוחרת עסוקות מאד בעבודות נקיון לקראת הפסח. אחת העבודות מרהיבות העין הייתה הכביסה של כל אותם חפצי נוי כמו מפות השולחן הרקומות, מפות המיטה עשויות מעשה תחרה, ביניהם הוילונות מעשה קרושה כלומר סריגה בחוט כותנה לבן בעזרת המסרגה האחת הקטנה שוו בתחילתה ואתה היו סורגים בדוגמאות יפיפיות את הוילונות של הבית. היו שיחות מתפתחות בין השכנות בעת תלית הכביסה העדינה הזו, הזקוקה לתשומת לב רבה ודיוק כדי לא לקלקל את המטווה העדין של כל מעשי הרקמה והתחרה. 
    את כל הכבודה הזו כלומר מעשי הרקמה הסריגה והאריגה המתוחכמת הכינו הנערות לקראת חתונתן, כלומר הכינו את הנדוניה שהיו צוברים ומאכסנים בארגז מיוחד לכך. הבנות לאחר שעסקו במשך היום ועזרו לאמהותיהן בעבודות הבית בערבים בדרך היו יושבות יחד מספר נערות כבלוי של שעות הפנאי, שהיו עובדות ממש ועוסקות במלאכת הכנת הנדוניה. אחת מעבודת העשייה הזו היו סריגת הוילונות בדוגמאות מדוגמאות שונות. הדוגמאות היו מועברות בין בנות המשפחה, השכנות והחברות בדרך כלל היו דוגמאות של פרחים בסדורים שונים, לפעמים מלאכים קטנים מביאים כנפי זית או פרחים, לעתים זוג צעיר נראה כמאוהבים בעצמם או בחיים. אהבתי מאד להתבונן בדוגמאות הללו כשהם תלויים שם ליבוש.
    כאמור היו השכנות תולות את הכביסה ומשוחחות מספרות על ימי עלומיהן ונזכרות בימים היפים ההן כשחלומות על ימים בהן תהינה כלות צעירות יפות וכל הנדוניה כבר מסודרת בארגז, או כבר המפות מקשטות את השולחן והוילונות תלויים על החלונות המבריקים. 
    ואמי נהגה לספר בעצב על הוילונות שלה מהנדוניה אשר לרוע הגורל והמזל הפכו לגרביים. דמעה כמעט ונצצה בעינה, אבל היא התגברה על העצב ואמרה: 
    " בריאותם של הבנים קדמה לכל."
    וזאת מאחר ובזמן המלחמה ההיא הגדולה כשגורשנו כל היהודים מסופיה כמעשה הסוואה אולי של הבולגרים, להראות לגרמניה שעושים משהו בעניין היהודים, הרי שאחי שהיו בחורים בחורים צעירים אז וגויסו כמו כל הצעירים לעבודות הכפיה של הנאצים וסללו כבישים אשר דרכם הובילו אחר כך את יהודי יוון אל המקום הנורא ההוא בפולין. הכל היה מתוכנן אצל הגרמנים כמובן. ואנחנו כלומר אמא אבא ואני הובלנו למחנה ריכוז. כן היה לי הכבוד המפוקפק לשהות במחנה ריכוז כבר בשנתי השניה לחיים. הקשר של אחי והורי היה רופף כמובן בעת ההיא, כמעט ולא הגיעו ידיעות או מכתבים. למזלנו היה אחד מבני המשפחה איש רב פעלים, אשר עשה הכל כדי למצוא את הבנים לדעת מה שלומם ולפעמים בעת מצוא להביא להם מעט מזון, או בגדים בשעתם הקשה שם במחנות העבודה ההם. באחת הגיחות שלו ראה שאין להם גרביים והוא ספר במכתב להורי שזה מה שראה. הורי דאגו וכמעט שלא היה מה לעשות מאין ימצאו גרביים במקום שהם נמצאים בו? עד שעלה הרעיון בראשה של אמי.
    יש לזכור שאותו מחנה ריכוז לא היה מחנה כמו במקומות נוראים אחרים, זה היה בתחום בולגריה ובדרך כלל היהודים גורשו לעיירות וכפרים ויש לפעמים שהגיעו אל בני משפחה שגרו בעיירות והמצב היה נסבל. משפחתנו במקרה נקלעה לאותו מחנה ריכוז שהיה מיועד להורי או בני משפחות של פרטיזנים, או אנשים עשירים מאד כלחץ עליהם. וכאשר גורשו המשפחות מבתיהם בסופיה אפשר היה לקחת אי אלו דברי רכוש כביכול. אמי לקחה אתה כלי הלבן, את המפות הרקומות, את הוילונות ובגדים. 
    ובשעה קשה זו כשקראו באותו מכתב שהבנים נשארו ללא גרביים, הוציאה אמא באחת וללא רתיעה את הוילונות מהארגז והחלה פורמת אותם. בדרך כלל נהגה אמא ללוות את מעשי ידיה בלווי של שירים ששרה בקול נמוך, רומנסות ספרדיות ושירי עם בולגריים. גם כשפרמה את מעשה ידיה הוילונות מהנדוניה, שהיו יקרים ללבה ליוותה בשירים כרגיל. לא רגיל היו הדמעות שהיו צצות בין משיכת חוט אחת לשניה ושבירת קולה בשירה.
    לימים לאחר לכשנשאנו אישי ואני עברו ימים רבים ואביו של אישי הלך לעולמו. בין החפצים שמצאנו היו כמובן המפות הרקומות מהנדוניה של אמו של אישי, וכן הוילונות מעשה קרושה. כל הזיכרונות שהיו לי מעצבונה של אמי כאשר הייתה תולה את הכביסה ההיא והחור של הוילונות החסרים שלה בלט מאד בין הכביסה התלויה התעוררו בי ולקחתי את הוילונות ממשפחתו של אישי לידי והוא אישי החל לספר עד מה היה אוהב להתבונן בפרחים התלויים מול אור השמש שם בילדותו. אמרתי לו אז לכשנוכל לתלות אותם נעשה זאת.
    לימים תלינו את הוילונות וזכינו ליחס של בוז מצד הסביבה "וכי חסר בדי וילונות יפים בימינו שתליתם את האלטזכן הזה?" אבל אנחנו מאד אוהבים את הוילונות הללו ובמיוחד את הספור העצוב של הוילונות של אמי שהפכו לגרביים בעת המצוקה הגדולה. וכמו לחבר ולהכריז הנה יש וילונות מנדוניה על החלונות שלנו למרות שהוילונות הם של אמי הפכו לגרביים.
    כמובן שספור זה הוא כל כך חסר כל ערך וקטן לעומת כל מה שקרה "שם", אבל דווקא הדבר הפעוט הזה מזכיר לנו ביום יום שלא פשוטים הם חיינו. הוילונות מזכירים לנו את מה שרבים רבים שוכחים ביום יום. אצלנו הזכרון הזה תלוי על החלון מול קרני השמש העליזים.

    אחת העבודות מרהיבות העין הייתה הכביסה של כל אותם חפצי נוי כמו מפות השולחן הרקומות, מפות המיטה עשויות מעשה תחרה, ביניהם הוילונות מעשה קרושה כלומר סריגה בחוט כותנה לבן בעזרת המסרגה האחת הקטנה שוו בתחילתה ואתה היו סורגים בדוגמאות יפיפיות את הוילונות של הבית. היו שיחות מתפתחות בין השכנות בעת תלית הכביסה העדינה הזו, הזקוקה לתשומת לב רבה ודיוק כדי לא לקלקל את המטווה העדין של כל מעשי הרקמה והתחרה. 
    את כל הכבודה הזו כלומר מעשי הרקמה הסריגה והאריגה המתוחכמת הכינו הנערות לקראת חתונתן, כלומר הכינו את הנדוניה שהיו צוברים ומאכסנים בארגז מיוחד לכך. הבנות לאחר שעסקו במשך היום ועזרו לאמהותיהן בעבודות הבית בערבים בדרך היו יושבות יחד מספר נערות כבלוי של שעות הפנאי, שהיו עובדות ממש ועוסקות במלאכת הכנת הנדוניה. אחת מעבודת העשייה הזו היו סריגת הוילונות בדוגמאות מדוגמאות שונות. הדוגמאות היו מועברות בין בנות המשפחה, השכנות והחברות בדרך כלל היו דוגמאות של פרחים בסדורים שונים, לפעמים מלאכים קטנים מביאים כנפי זית או פרחים, לעתים זוג צעיר נראה כמאוהבים בעצמם או בחיים. אהבתי מאד להתבונן בדוגמאות הללו כשהם תלויים שם ליבוש.
    כאמור היו השכנות תולות את הכביסה ומשוחחות מספרות על ימי עלומיהן ונזכרות בימים היפים ההן כשחלומות על ימים בהן תהינה כלות צעירות יפות וכל הנדוניה כבר מסודרת בארגז, או כבר המפות מקשטות את השולחן והוילונות תלויים על החלונות המבריקים. 
    ואמי נהגה לספר בעצב על הוילונות שלה מהנדוניה אשר לרוע הגורל והמזל הפכו לגרביים. דמעה כמעט ונצצה בעינה, אבל היא התגברה על העצב ואמרה: 
    " בריאותם של הבנים קדמה לכל."
    וזאת מאחר ובזמן המלחמה ההיא הגדולה כשגורשנו כל היהודים מסופיה כמעשה הסוואה אולי של הבולגרים, להראות לגרמניה שעושים משהו בעניין היהודים, הרי שאחי שהיו בחורים בחורים צעירים אז וגויסו כמו כל הצעירים לעבודות הכפיה של הנאצים וסללו כבישים אשר דרכם הובילו אחר כך את יהודי יוון אל המקום הנורא ההוא בפולין. הכל היה מתוכנן אצל הגרמנים כמובן. ואנחנו כלומר אמא אבא ואני הובלנו למחנה ריכוז. כן היה לי הכבוד המפוקפק לשהות במחנה ריכוז כבר בשנתי השניה לחיים. הקשר של אחי והורי היה רופף כמובן בעת ההיא, כמעט ולא הגיעו ידיעות או מכתבים. למזלנו היה אחד מבני המשפחה איש רב פעלים, אשר עשה הכל כדי למצוא את הבנים לדעת מה שלומם ולפעמים בעת מצוא להביא להם מעט מזון, או בגדים בשעתם הקשה שם במחנות העבודה ההם. באחת הגיחות שלו ראה שאין להם גרביים והוא ספר במכתב להורי שזה מה שראה. הורי דאגו וכמעט שלא היה מה לעשות מאין ימצאו גרביים במקום שהם נמצאים בו? עד שעלה הרעיון בראשה של אמי.
    יש לזכור שאותו מחנה ריכוז לא היה מחנה כמו במקומות נוראים אחרים, זה היה בתחום בולגריה ובדרך כלל היהודים גורשו לעיירות וכפרים ויש לפעמים שהגיעו אל בני משפחה שגרו בעיירות והמצב היה נסבל. משפחתנו במקרה נקלעה לאותו מחנה ריכוז שהיה מיועד להורי או בני משפחות של פרטיזנים, או אנשים עשירים מאד כלחץ עליהם. וכאשר גורשו המשפחות מבתיהם בסופיה אפשר היה לקחת אי אלו דברי רכוש כביכול. אמי לקחה אתה כלי הלבן, את המפות הרקומות, את הוילונות ובגדים. 
    ובשעה קשה זו כשקראו באותו מכתב שהבנים נשארו ללא גרביים, הוציאה אמא באחת וללא רתיעה את הוילונות מהארגז והחלה פורמת אותם. בדרך כלל נהגה אמא ללוות את מעשי ידיה בלווי של שירים ששרה בקול נמוך, רומנסות ספרדיות ושירי עם בולגריים. גם כשפרמה את מעשה ידיה הוילונות מהנדוניה, שהיו יקרים ללבה ליוותה בשירים כרגיל. לא רגיל היו הדמעות שהיו צצות בין משיכת חוט אחת לשניה ושבירת קולה בשירה.
    לימים לאחר לכשנשאנו אישי ואני עברו ימים רבים ואביו של אישי הלך לעולמו. בין החפצים שמצאנו היו כמובן המפות הרקומות מהנדוניה של אמו של אישי, וכן הוילונות מעשה קרושה. כל הזיכרונות שהיו לי מעצבונה של אמי כאשר הייתה תולה את הכביסה ההיא והחור של הוילונות החסרים שלה בלט מאד בין הכביסה התלויה התעוררו בי ולקחתי את הוילונות ממשפחתו של אישי לידי והוא אישי החל לספר עד מה היה אוהב להתבונן בפרחים התלויים מול אור השמש שם בילדותו. אמרתי לו אז לכשנוכל לתלות אותם נעשה זאת.
    לימים תלינו את הוילונות וזכינו ליחס של בוז מצד הסביבה "וכי חסר בדי וילונות יפים בימינו שתליתם את האלטזכן הזה?" אבל אנחנו מאד אוהבים את הוילונות הללו ובמיוחד את הספור העצוב של הוילונות של אמי שהפכו לגרביים בעת המצוקה הגדולה. וכמו לחבר ולהכריז הנה יש וילונות מנדוניה על החלונות שלנו למרות שהוילונות הם של אמי הפכו לגרביים.
    כמובן שספור זה הוא כל כך חסר כל ערך וקטן לעומת כל מה שקרה "שם", אבל דווקא הדבר הפעוט הזה מזכיר לנו ביום יום שלא פשוטים הם חיינו. הוילונות מזכירים לנו את מה שרבים רבים שוכחים ביום יום. אצלנו הזכרון הזה תלוי על החלון מול קרני השמש העליזים.

    דרג את התוכן:

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      רחלסביליה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין