כותרות TheMarker >
    ';

    מרוב עצים

    מופנמת מתרגלת פתיחות.

    באמת ומקרוב

    5 תגובות   יום שני, 3/6/19, 17:38

    לפני שלושה שבועות, בעודי נוהגת לעוד מפגש מטפלים (אולי היה זה עוד היבט של ההתכווננות למפגש), חוויתי רגע של... איך לקרוא לזה, תובנה? וודאות?  מסוג הדברים שאנחנו "יודעים" בראש, אבל הרגע הזה, הוא הרגע בו הידיעה הופכת, איכשהו, להיות עמוקה וממשית יותר, כזו שיודעים בגוף.

     מאז אותו רגע, אני מנסה לרדת לשורש העניין וגם לברר לעצמי, מדוע "זה" ממשיך ללוות אותי. היום עלתה בי המחשבה "להניח את זה כאן", מתוך הידיעה שבקרב באי הקפה, טמונות בוודאי העמקת ההבנה ואולי זוויות מבט נוספות.

    .

    לעולם יהיה זה חלקי בלבד וגם אז, לא יהיה זה חלק הארי. גם עם האנשים הקרובים ביותר אלינו, האהובים ביותר.

    ה"זה" הזה (שאותו אני מתקשה להגדיר בתמצית) - הידיעה העמוקה והנרחבת - ועם זאת, העדינה - של חוויית האחר (שלא מתוך סקרנות גרידא, לא מתוך השגת מל"מ במטרה לנצל או לפגוע, רק לטובה. רק לטוב), על עושר עולמו וחוויותיו, על שלל רגשותיו, על הכמיהות והרצונות, על המעצורים והשריטות, על הרוצה והצריך להיאמר ונשאר בדממה, על כל האנשים שהיה, על כל הפנים שלבש, על כל התפקידים שמילא - מרצונו, או שלא מרצונו (ובעיקר לא בקריירה עסקינן)

    פתאום הכתה בי תובנה שגם עם האנשים האהובים עלי ביותר ביקום כולו (ובמקביליו), היקרים, הקרובים, תמיד-תמיד ניצב לו חייץ. כמה עצב העלתה בי התובנה הזו ותחושת החמצה שטפה אותי.

    .

    אני מתארת לעצמי שיש הנבעתים לנוכח הרעיון. זה חשוף מאוד, אני יודעת. בתור "בונקר" (אבל בונקר אטומי, כן?) בדימוס, אני מכירה את ההתנהלות כשהעולם ממודר מרב היבטי חווייתי הפנימית. זה היה מובנה כל כך, שלקח לי זמן להתחיל ולראות כמה עמוק אני מחופרת, כמה עבה דיפון הבונקר ומהם המחירים לכך.

    תנוח דעתכם, איני מדברת על חוויה, או הוויה סימביוטית (סהדי במרומים שאני זקוקה למרחב נשימה בלתי מבוטל), אלא על להכיר את זולתי - באמת ומקרוב.

    .

    כמה קרבה יכולה הייתה להיות שם - לו היינו רואים זה את זה כך, כהווייתנו, כמה הבנה וחמלה לעצמנו ולאחר, על כל אנושיותנו היפהפיה, המפעימה, המרגשת והלעיתים, נבוכה, מגמגמת, מסורבלת, כואבת, נואשת.

    כמה ריפוי יש בזה, לכל החסר, הנִכמהּ, הכואב (אני סבורה שהרבה מהאפל בנו, לא היה נוצר מלכתחילה ומשכן היה מתחיל להיווצר.. נו, חשיכה אינה יכולה להתקיים באור השמש) כמה חופש יש בזה, מההבניות שנוצרו בנו ומנווטות אותנו, מהצורך לפלטר את שאנו אומרים (ולפעמים אפילו חושבים), מהצורך המדומה בהעמדת פנים, מחוסר אותנטיות, מבדידות, מאי דיוקים, מאי הבנות.

    .

    בוודאי היינו ברורים יותר גם לעצמנו, לו יכולנו לחוות את חוויותינו חופשיים (או כמעט), מביקורת, מהצורך להסתיר, מהצורך להיראות כמצופה מאיתנו, "ליישר קו". 

    הרבה מהפוגעני, והכואב והסוער בעולם הזה היה נחסך מאיתנו, לו ראינו אלה את אלה, זה-את-זו-את-זה, כפי שאנחנו - ישויות בחוויה פיזית (היוצרת תחושת היבדלות מהכל, מעצם קיומו של גבול-עור לגופנו. התחום בתוכו - אני. הנמצא מחוצה לו - לא-אני), שבבסיסה יושב הצורך בהכרה - בנו, בערכנו, בצרכינו, ווודאות בדבר היותנו אהובים ורצויים. 

    .

    אני תוהה לו לא השקענו כל כך הרבה אנרגיה בהשארת חלקים נרחבים מן המודע נסתרים מעין זולתנו.. לעיתים אף מעיניינו-אנו, למה היה מקום לצוף ולהציג עצמו בפנינו אז?

    .

    הרף עין של הצצה לרעיון של קיום אחר, אחריו ראיתי את כל האנשים הרבים על פניהם חלפתי בדרכי ליעד, ככספות משוריינות על שתיים...

    רגע קצרצר נמשך ההבזק הזה והותיר בי אחריו הד עמוק ומתמשך.. הנה הוא, נמשך גם עכשיו..

    .

    אשמח לקרוא מחשבות בעניין.. אבל באמת שאין צורך בהסבריי "מדוע זה לא ריאלי", "לא יקרה". הרעיון עשוי להיות איזוטרי, אני - פחות ;) 


     

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/6/19 08:31:

      וואו איזה יופי של כתיבה,פשוט נהדר ונפלא.

       

      וכשכתבת על "חיץ", אני הבנתי שהתהליכים הפנימיים המהלכים בתוכך הם בעצם דאגות אישיות שלך. לכן העליתי כאן את האמור בספר משלי (יב כה "דאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה"

      וצירפתי פירושם של מפרשים בנושא..

      רלב"ג - "דאגה בלב איש". כשיקרה שיהיה דאגה בלב איש צריך להשתדל להכניע ולהשפיל הדאגה כי אין בדאגה תועלת כלל אך נזק והוא ממה שאינו ראוי למשכיל כי הדאגה על דבר החולף הוא שגעון גם הדאגה לענין העתיד היא בלתי ראויה כי ראוי שיבטח האדם על הש"י והנה יש דרך בזה להעביר הדאגה והוא שכאשר יתן אל לבו דבר טוב ישמח הדאגה ר"ל נושא הדאגה על דרך אמרו לפניו תדוץ דאבה או יהיה הרצון באמרו כאשר יהיה דבר דאגה בלב איש ישמח הלב ויקרה בשמחה ג"כ שתכניע כח לבו מצד פזור החום ובא להזהיר בזה המאמר שלא יתפעל האדם מאד לא מהכעס ולא מהשמחה:
      מלבי"ם - "דאגה בלב איש ישחנה", כל המדות הם צפונים בנפש האדם עד שהרוח מעלה איזה ציור על הלב, ויש בכח האדם להעלות את הציור למעלה וכן להשפילו למטה, למשל יכול לעורר ציור טוב או רע מן המדות ואז יבא בו הרוח ויגלהו ויעלהו אל הלב להמשיל בו הציור הלז, כמו ציור הגאוה או הענוה הקנאה והתאוה וכדומה, ובין כחות הנפש נמצא ג"כ הדאגה, שהוא מה שאדם דואג על העתיד, והציור הזה כשימשול בלב מנפש ועד בשר יכלה, שגם העשיר והשליו כשתמשול הדאגה בלבו ידאג על העתיד פן יחרב ביתו פן יכלה עשרו פן ימותו בניו פן ימשלו אויביו עליו וכדומה, והוא ביגון תמידי, ועת יעלה ציור הדאגה בלב נתן החכם ב' עצות לזה,
      א) להשפיל הציור הלז ולהורידו אל עומק הנפש ושם בחשך שמו יכוסה ע"י שיסיח דעתו מרעיונות כאלה ולא ידאג,ב) שיעלה על לבו ציורים טובים מתנגדים לציורי הדאגה, למשל יצייר שאחריתו טוב שביתו יעמוד נכון שהוא מלא ברכת ה', ושיש תקוה לאחריתו. וז"ש "דאגה בלב איש" כשעלה ציור הדאגה וימשול בלב, העצה, או "שישחנה" ויורידנה למטה, או "שישמחנה בדבר טוב", וע"י ציור טוב לעומת ציור הרע והמעציב ישמח אותה, וכן אמרו חז"ל חד אמר יסיחנה מדעתו וחד אמר יסיחנה לאחרים, ושניהם אמת ומיוסדים בשני חלקי הכתוב, במ"ש ישחנה הוא שיסיחנה מדעתו, ובמ"ש דבר טוב ישמחנה הוא שיסיח אותה לאחרים ר"ל לרעיונות אחרות טובות משמחות.

       

      תקוותי שזה נותן מעט הסבר.

        24/6/19 13:25:
      כתבת מקסים:) לפעמים החיבור לא נראה לעין ,רואים רק ים של כספות אבל כשמחלקים לכל אחד תפקיד הקשר פתאום מתחדד, ההוא שמשקף וזה ששם מכשול ואחר שאוסף את השברים או מכריח לאחריות ודורש יושר ואחת שאוהבת ..אז קל יותר להתחבר ולראות איך כולם קשורים בכולם ואין באמת 'מיותר' , רק 'ירתום' או 'יתרום'.
        4/6/19 21:50:

      חייץ בין אדם לקרובים לו; לדעתי נוצר מרגש מאד ראשוני עקב החשיפה הרבה לקרובים לך. אותו רגש שהוא רק שלך ואתה רוצה לשמור אותו באותנטיות שלו, ופה אני מתחבר גם לדברים שגילה כתבה, יש אנשים הקוראים לרגש הזה מקום. (כמובן לא מדובר בבין אדם למקום).

        4/6/19 21:22:

      *

       

      איזה יופי של פוסט יקירה.

      די עמוק, הולכת לקרוא אותו שוב.

      האמת, לא חשבתי על הדברים מספיק, והם מעוררים מחשבה.

      האם באמת ביני לבין האנשים ולו הקרובים אלי ביותר יש חיץ?

      אולי....

      מכירה את ההרגשה הזו שפתאום אאוט אוף דה בלו, נוחתות עלייך

      תובנות מהותיות ועמוקות.

      זה קרה לי כמה פעמים, כמו בום.


        4/6/19 11:50:
      כיצד היו נראים חיינו קורה אילו הבפנוכו היה חיצוני והקליפה החיצונית הייתה מתחת לשכבות העצמי. אני חושבת שאנחנו מאבדים משהו בחינוך לחיברות, את האותנטיות והאני שלנו, כי מדגישים מה מצופה מאיתנו בקבוצה ומזניחים את מה שאנחנו רוצים.

      ארכיון

      פרופיל

      cassiopeia
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין