כותרות TheMarker >
    ';

    החלום שלי

    החיים על הספקטרום.
    אני לא מאמינה שהם החיים שלי.

    חלום רע, אני רעה

    3 תגובות   יום שלישי, 4/6/19, 07:11

    אני נמצאת באיזה מקום בצפון. כזה שמעולם לא הייתי בו. שכונת וילות ובתי קרקע עם חצרות גדולות בצד הבתים. אני יודעת שכולם מתארגנים לתזוזה לכיוון תל אביב, לכיוון הבית. אני יושבת לרגע על אבן גדולה בצד הדרך וכשאני מרימה את ראשי כולם כבר אינם. אני לא רואה אף אחד מהמשפחה שלי. איכשהו אני מבינה שהם הלכו בלי להגיד לי. פשוט נסעו והשאירו אותי פה. שכחו אותי .אני מוציאה את הסלולרי מהתיק ומנסה לחייג. יש משהו מוזר במסך ואני לא מבינה מה. אני רואה את המספר אבל הוא לא נלחץ. ישב סלולרי סימן שאני לא מכירה ואי אפשר להתקשר. אני מתחילה להילחץ ומחפשת מישהו שאוכל להתקשר מהסלולרי שלו. מוזר. המשפחה שלי עזבה את המקום בלי להתייחס לעובדה שאני חסרה  ועוד דבר משונה: אין אף אחד ברחוב הארור הזה. אני הולכת ברחוב,סוקרת בעיניי חנויות נטושות וחצרות בתים ואין נפש חיה. אני קופאת מקור ורועדת כולי. בבית אחד הגדר פתוחה, ואני נכנסת. אף אחד בחצר. אני פותחת את דלת הכניסה ונכנסת לבית. יש שם טלפון, ואני מחייגת לאבא שלי. "הלו," קולו של   אבא נשמע ברור. "אבא, מה הלכתם בלי להגיד לי?" הקול שלי נשמע מוזר,כמו צפצוף של הקלטה, כמו חריקת כיסא. "מה? מי זה?" הוא אומר."זאת אני. שירלי. אבא. איפה אתם? תחזרו." שוב הקול אינו קולי. הוא נשמע כמו שריטה. "הלו. הלו. מי זה? אני לא שומע." ניתוק. הוא ניתק לי. הוא ניתק לי! אני היסטרית. אני נכנסת פנימה, לתוך הבית הגדול. יש גרם מדרגות ארוך בהמשך, ואני מעדיפה לא לעלותו. אני מתקרבת לעבר דלת המחברת בין המטבח לסלון. אני מנסה לפתוח אותה ולא מצליחה. לא נראה שהיא נעולה. נראה כאילו מישהו דוחף אותה מבפנים. אני לא מוותרת, אני נלחמת בדלת ואז מצליחה לפתוח אותה, ולמרבה הזוועה מבינה למה התקשיתי אישה מבוגרת, לקראת שנות השבעים שלה, חסמה את הדלת בגופה. היא מתנדנדת, תלויה מהקיר, וכשאני דוחפת את הדלת, הגופה זזה אחורה. אישה כבדה בשמלה שחורה, שיער אסוף ואודם מבהיק. אני בוהה בה, מהופנטת מפחד. מהפחדים האלה שצורחים בפנים לברוח ואנשים נשארים קפואים. פתאום היא פוקחת את עיניה ואומרת לי בקול מעוות, "את רעה". אני זזה אחורה, יוצאת מהדלת וטורקת אותה על פניה של האישה. אני רצה ורצה ולא יכולה לנשום. אני יוצאת אל הרחוב וממשיכה לרוץ. מחפשת את המשפחה שלי. אני לא מצליחה לנשום. אני נחנקת. האוויר שלי מצטמצם, נהיה צרי ותר. אני נחנקת.

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/6/19 11:32:

      צטט: גילהסטחי 2019-06-06 12:44:18

      וואוו. בטח להתעורר מחלום כזה עם לב הולם שכמעט יוצא מבית החזה, וזיעה קרה על הגוף, זו הקלה, כי זה רק חלום רע. אוהבת את דרך הכתיבה ואת הקצב הפנימי של הסיפור.

       תודה אהובה 

        6/6/19 12:44:
      וואוו. בטח להתעורר מחלום כזה עם לב הולם שכמעט יוצא מבית החזה, וזיעה קרה על הגוף, זו הקלה, כי זה רק חלום רע. אוהבת את דרך הכתיבה ואת הקצב הפנימי של הסיפור.
        5/6/19 12:43:
      לא מומחה לחלומות, אבל הרבה פעמים זה דבר והיפוכו... או סתם לפתוח חלון לאוויר ולחמצן :)

      ארכיון

      פרופיל

      מאריאנטואנט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין