עוד יומיים בשדרות, השקט היחסי השורר כאן כבר שלושה ימים מוציא לרחובות מוצפי השמש את כולם. יום שלישי הוא יום השוק.

בבוקר אני מגיעה לקפה, אנחנו מחכים לחשמלאי שיתקן את המקרר הגדול, החשמלאי שמגיע מנפץ את כל הסטיגמות הבלתי רצוניות שעדיין מקננות בי ומתגלה כאיש חכם, מצחיק ומוכשר. תוך שניות הוא פותר את הבעיה של המקרר, מספק לי חומר לכתבה וגם פותר בשנייה קונפליקט לגבי תחקיר אחר שערכנו.

אחרי שהוא עוזב אני הולכת לשוק עם יהודה וטל, טל מנהלת בר מסעדה ויהודה מנהל את הקפה. טל קונה המון עגבניות למטבוחה וגם תפוחי אדמה קטנטנים ופול מיובש שאותו היא מגישה אחרי בישול לצד הבירה, יהודה עסוק בבחירת נענע וחסה ותותים. אני מצלמת פלפלים ובטטות וטועמת זיתים בדוכן של אושרי. שוק קטן וטרי מאד, טל מצליחה למצוא אפילו דלעת למרות השעה המאוחרת.

לטל יש עגלת קניות מהסוג שאני רוצה אבל מתביישת לקנות, היא לא מתביישת, העגלה הזו פרקטית. בעיקר כשרשימת הקניות ארוכה. 

כשאנחנו חוזרים אני שותה קפה עם יהודה ומחליטה להכניס מנה חדשה לתפריט הקפה, תותים עם גלידת וניל ורוטב שוקולד חם, קלי קלות וטעים להפליא. שקט, אנשים אומרים שלום ברחוב. אפילו כאלו שאני בכלל לא בטוחה שאני מכירה.

כתבה שלי חוזרת עם בקשה לתוספות אבל אפילו זה לא מצליח להשפיע על מצב הרוח המרומם שלי. זה יחכה למחר.

אולמרט, ברק ובעצם כולם מסרבים להתחייב להסכם כלשהו עם חמאס אבל לי לא אכפת. שקט זה טוב. אפילו אם הוא לא בטוח.

שלושה ילדים בבגדי ג'ודו ואבא שלהם ממהרים לחוג וברקע קשישות קווקאזיות חוזרות מהשוק ולכולן, לכולן  עגלות שוק משובצות , בדיוק כמו של טל.

טל מתקשרת לבקש חבילת קמח, אני נוסעת אליה ואוכלת את המילוי לאמפנדס, אחר כך אני פותחת את כל הקופסאות במטבח ואוכלת אוכמניות מיובשות ועגבניות שרי ואגוזי פקאן, אני מוצאת גם כוכבי אניס אבל  אותם אני לא אוכלת. אחר כך אנחנו מדברות, אני מספרת לה על הלחץ והמתח והעתיד הלא ברור, על הציפיות והכעסים המצטברים ואיך שצרחתי על י' בשבוע שעבר והוא מסרב, בצדק, לסלוח לי, וטל מחייכת ואומרת שהציפיות שלי לפעמים גבוהות מדי, שאנשים לא מבינים את מה שלא מסבירים להם ושי' בחור מצוין. חבל לכעוס, היא מסרבת לכעוס לאורך זמן. אני תוהה אם יש לה כדור פלא לתת לי כדי שגם אני לא אכעס, כל כך מהר וכל כך הרבה.

כאן אני מקשיבה יותר, פתוחה יותר, עצבנית פחות, משהו באנשים האלו שאני מכירה רק כאן מוריד ממני את הציניות ומפרק ממני את הכעסים. אולי זו הקלות הבלתי נסבלת של הקבלה כאן. לא ברור.

טל לא מוותרת על החלום שלה למרות הקשיים העצומים הכרוכים בלהרים בר מסעדה באיזור שדרות, ואני לא רוצה לוותר על שלי. היא עושה ויתורים גדולים וזה מרגיע אותי.  גם אני לא מוותרת.

בערב מגיע ג'קי לוי לשדרות במסגרת אירוע בסדרה של עשרת הדברות המועברת בסינמטק, 300 איש מגיעים להרצאה ולסרט. 300 איש. שינוי עצום מלפני שבועיים ובסך הכל שלושה ימים של רגיעה.

אני מכינה רשימה לשבוע הקרוב, לתקן את מכונת הקפה, לנסוע למשרדי לע"מ לאסוף את תעודת העיתונאי הזנוחה שלי, להתקשר לעורכים, לסיים תחקירים, לקנות עגלת קניות משובצת ולשתול צמחי תבלין. אופיטמיות זהירה אופפת אותי. אני מנסה לא להפחיד אותה. שלא תברח.