כותרות TheMarker >
    ';

    קרוקי בלי הקרביים

    הקטעים האהובים עלי, פלוס כותרות למה

    לפעמים האדם שבי מנצח

    19 תגובות   יום שבת, 8/6/19, 21:05

    לפעמים העבד שבי מנצח

    לפעמים האדם שבי מפסיד.

    בדרך כלל רגע אחרי

    שהאדם שבי מנצח

    ואני חושב או אוהב או יוצר.

    אני שוב מפסיד לעבד שבי.

    נסחף בזרם שאיננו שלי,

    בודק עד כמה אני מוצא חן.

    מאבד לדעת את זמני.

    מוכר את נשמתי לשעמום,

    חינם אין כסף.

    מחפש אהבה במקום שאין.

    מזדקן.

    למה זה כל כך קשה

    להישאר צעיר?

    לפעמים אני תוהה

    ולא שאני חלילה משווה...

    האם ואן גוך התאבד

    כי היה עני, מיוסר וחולה,

    או שנכנע לעבד שבו.

    ההוא שכאב את עלבון התמונות.

    התמונות שאיש לא רצה לקנות.

    דרג את התוכן:

      תגובות (19)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/6/19 10:46:
      אנשים אמיתיים הם כאלה. לא ביחס אלי. אין קשר. אין לי שום טענות ביחס לכמות האנשים שקוראת אותי ו/או מגיבה. להיפך, יש לי מגיבה אחת בלבד, ואני מכבד אותה, כי היא דעתנית:) כל מהות הבלוג שלי היא לבטא את דעותי ותחושותי. אני שמח שאת מוצאת בו עניין מסויים. באמת:)
        11/6/19 09:42:

      1. מודעת עצמית זה עניין מתפתח. (גם תודעה זה עניין מתפתח).

       

      2. שיפוטיות/ביקורתיות זו הדרך לראות את העולם דרך העיניים של עצמי.

       

      3. גם אני שיפוטית/ביקורתית (יכול להיות שרוב האנשים כאלה).

       

      4. אנשים הם מה שהם, כל אדם על פי דרכו/הבנתו/תפיסתו - כשאומרים שאנשים מזוייפים זו שיפוטיות
      נכון יותר להגיד/להבין ש"אני" תופס/קולט/רואה אותם ככאלה.

      5. "אני" אוהב אנשים שמנקודת המבט "שלי"/לתפיסתי/לתחושתי הם אמיתיים.

      6. "אני" מעדיף להיות במחיצת אנשים ש"אני" מרגיש שהם אמיתיים אתי.

      7. "אני" מעדיף להתרחק מבני אדם כי מניסיוני בחיים (לא שהם פגעו בי), אלא "אני" נפגעתי. 
      "אני" הפסקתי לסמוך על בני אדם. זה לא שאי אפשר לסמוך על בני אדם - אי אפשר לסמוך על אנשים מההתנסות האישית שלי.

      יכולת הכלה/קבלה - אי היכולת להבין שכל אדם שונה, אני לא חייב לאהוב או להתחבר לכולם - ודעתי עליהם לא אומרת עליהם כלום - זו דעתי הסובייקטיבית, מישהו אחר יחשוב עליהם באופן שונה ממני.

      במילים אחרות: במקום לשפוט את האחר להביט פנימה אל עצמי ולהבין שכל מה שאני רואה/תופס/קולט או מבין הוא סובייקטיבי - אם כי יכול להיות שעוד אנשים חושבים כמוני בסוגיות מסויימות ובסוגיות אחרות שונה ממני.

      החיים הם התנסות בחוויות שונות, המודעות העצמית מתפתחת בהתמודדות עם החוויות השונות באופן סובייקטיבי, תוך כדי התבוננות פנימה (העולם שלי הוא פנימי - תפיסת החוץ שלי היא דרך עולמי הפנימי, כשהחוץ לא עונה על הציפיות של הפנים נוצר תסכול, כדי להשתחרר מהתסכול, נכון להבין שרק "אני" קובע מה משפיע עלי, אין לי יכולת לשנות את החוץ אלא רק את הפנים). 

      יחד עם זאת, הכל נמצא ביחסי גומלין - השפעה הדדית, כדי לקבל צריך גם לתת.
      במילים אחרות "ציפיות גבוהות יוצרות אכזבות גדולות".

      לעניין תגובות/ אי תגובות בפוסטים שלך - 
      א. אין הרבה אנשים פעילים כאן בקפה.
      ב. חלק גדול מהאנשים מעדיפים לקרוא/להגיב בפוסטים של אלה שנמצאים ברשימת החברים שלהם ואז אותם חברים מגיבים גם אצלם.
      ג. יש אנשים שיאהבו חלק מהדברים שאתה כותב ופחות יתחברו לחלק אחר ולהיפך. חבל שאין לך מספיק קוראים/מגיבים, יש לך כישרון כתיבה מאוד מרשים ונוגע. 
      ד. לפעמים צריך לנשום עמוק לפני שמגיבים בתוקפנות או מגיבים בכלל. ולשאול את עצמנו מה בכלל איכפת לי אם מישהו חושב אחרת ממני, האם זה ישנה את העולם? מה איכפת לי אם מישהו ננעל על נושא מסויים? למה זה גורם לי מיד לחשוב שהוא דפוק...???

      כל הכתוב לעיל - מדבר קודם כל על עצמי, על ההתמודדות שלי ועל הניסיון שלי להתמודד עם השיפוטיות/ביקורתיות, עם הניסיון שלי לחייך יותר לעולם, להעניק יותר מעצמי. זה לא קל, אבל שווה לנסות, להתנסות.

        11/6/19 08:17:
      כלומר, אנשים שמודעים לעצמם, ולא משחקים. וידוע לי שזה לא פשוט. במשך שנים רבות, הייתי כזה, וסבלתי לא מעט. זה לא משהו רציונלי, שאתה יכול לעשות סוויץ'. הזיוף הוא חלק עמוק מאיתנו. הוא מנגנון הגנה. במשך שנים רבות, אחרי שלמדתי יותר ויותר את עצמי ואת חולשותיי, עוד הייתי אומלל. האמת, שלא ידעתי אם אי פעם אצא מזה, אבל לאט לאט זה קרה. היום אני בסדר עם עצמי. לא אומלל. קחי לדוגמה את נושא התגובות. לא נחמד שאנשים לא מגיבים, אבל זה ממש לא העיקר.
        11/6/19 08:10:
      יפה כתבת:) לכולם יש מקום, והיופי הוא בשונות ובמורכבות. אני מעולם לא התנשאתי על מישהו, גם כשמתחתי ביקורת. גם כשנטשתי את הקונספט של ההדדיות ברשת, לא פסלתי אותו. לי זה הרגיש רע. מצד שני, כל מה שכתבתי, אני עומד מאחוריו, וברשותך, אף אחדד אותו. מרבית האנשים הם מזוייפים, כי יש פער גדול בין הדימוי שלהם בעיני עצמם, לבין מהותם. הפער הזה הוא המקור לאומללות של אנשים. אני אוהב אנשים אמיתיים, או לפחות כאלה שנלחמים על זה.
        11/6/19 06:57:

      שיפוטיות זה סוג של אי נתינת מקום לאחר/לשונה.

      בטבע לכולם ולהכל יש מקום.

      יש מקום לנמר הטורף

      ולכבשה התמה

      להר הגבוה

      ולגבעה הקטנה

      למים הסוערים

      וליובש המדבר

      לברוש הנישא

      ולמרווה הנמוכה

      לשזיף המתוק

      וללענה המרה.

      במילים אחרות, לא חייבים להתחבר/לקבל כל דבר, כל אחד, כל דעה וכיו"ב

      אבל צריך לאפשר לכל אחד להתבטא, להיות הוא.

      כששופטים מישהו/משהו - יש מאין התנשאות מעל השונה/האחר ממך, כאילו אתה/הדעה שלך/הטעם שלך וכיו"ב נכונים יותר, טובים יותר, חשובים יותר וכיו"ב.

      כשמבינים שלכל יצור/ישות/קיום יש את נקודת המבט שלה, הכלים שלה, היכולות שלה לתפוס את עצמו ואת הסביבה - אין מקום לשיפוטיות. אם יכולת הכלה, אז רצוי לפחות לא להתעצבן וכד'. לכל היותר אפשר להתרחק מהגורם השונה/האחר.
      ולהבין שאם לא מסכימים עם מישהו, ויכוח אלים/תוקפני לא ישנה את דעתו/דרכו/מנהגיו - כל אדם מגיע לתובנות האישיות על פי דרכו, הבנתו, התנסותו וכישוריו.

      יש מקום לציפור ולתולעת

      לכריש ולדג הקטן

      לדוב ולסלמון

      וכו', וכד'.

        10/6/19 14:22:
      ועוד הערה אחרונה... אני יודע שהבון-טון היום הוא לא להיות שיפוטי. למה בעצם? אם כבר יש איזה ערך לתגובות, אז הוא בכנות שלהן. נכון שביחסים צריך לקבל ולהכיל את השוני, אבל אלה שני דברים שונים. ניקח למשל את המקרה ההוא שלא הסכמת איתי, ואני ממש כעסתי. למה כעסתי? כי התאכזבתי. כתבתי על משהו שהוא בעיניי מחריד, ואת "לא עשית מזה עניין". אז כעסתי, ואת כעסת חזרה. זה יפה בעיניי:)
        10/6/19 14:06:

      צטט: CrokiByble 2019-06-10 13:54:37

      חלילה וחס:) ראשית אני שמח לתגובות, שבאותת מהלב, ולא מציפיה לגמול כלשהו. שנית, התגובות שלך מעניינות, ונעימות לי (בדרך כלל...), גם כשאת לא מסכימה איתי. שלישית, אני חושב שאת אמיצה. לא מפריע לך שאת כמעט היחדה שמגיבה לי:) בקיצור, אם עדיין יש לך ספק, אצטער מאוד אם תפסיקי להגיב:)
        10/6/19 14:03:
      כי אי אפשר להיות אמיתיים, מבלי לקחת סיכונים...
        10/6/19 13:59:
      לא מפריע לי שאנשים חוזרים על דברים שמעניינים אותם. להיפך. מה שמשעמם אותי זה שאנשים תקועים באותו מקום. לדעתי רוב האנשים רוצים גם להיות מיוחדים, וגם שכולם יאהבו אותם. והתוצאה היא שהם תקועים
        10/6/19 13:55:
      ורביעית, כבר פעמיים רבנו והשלמנו, ואין זה דבר של מה בכך:)
        10/6/19 13:54:
      חלילה וחס:) ראשית אני שמח לתגובות, שבאותת מהלב, ולא מציפיה לגמול כלשהו. שנית, התגובות שלך מעניינות, ונעימות לי, גם כשאת לא מסכימה איתי. שלישית, אני חושב שאת אמיצה. לא מפריע לך שאת כמעט היחדה שמגיבה לי:) בקיצור, אם עדיין יש לך ספק, אצטער מאוד אם תפסיקי להגיב:)
        10/6/19 10:35:

      שמתי לב שאתה ביקורתי חיוך

      גם אני כזאת, אבל משתדלת ללמד את עצמי להיות פחות שיפוטית (לא תמיד מצליחה בזה).

      אנשים חוזרים על עצמם בנושאים שמעניינים אותם, ונכון שאם הנושא לא מדבר אליך אז זה מתחיל לשעמם.

      את רוב הפוסטים אני לא ממש קוראת, מעט מאוד מהם באמת מעניינים אותי
      - מעדיפה לראות סרטי מתח/דרמה/פעולה/הרפתקאות

      או לקרוא ספרים שמתעסקים בנושא שמעניין אותי בשנים האחרונות (המשכיות ההכרה/תודעה לאחר המוות, האם יש המשכיות אישית וכד').

      אותי לא מעניין אם הכותב/ת הוא גבר או אישה - אלא אם הפוסט מעניין אותי או מדבר אלי,
      אם לא אני לא ממש קוראת.

      התגובות של כל אדם הם מעולמו הפנימי הסובייקטיבי - לפעמים התגובה לא תואמת לציפיות של הכותב, ולפעמים קורא התגובה לא יורד לסוף דעתו של כותב התגובה.

      .

      חוץ מזה, מי שלא רוצה לקבל תגובות - יכול למחוק תגובות שלא מוצאות חן בעיניו,
      או לא להתייחס לתגובה או
      להגדיר את הבלוג שלו סגור לעיניו בלבד. 

      האם אתה מנסה לרמוז לי - לא להגיב לפוסטים שלך?
      אם זה כל כך מטריד אותך - אז אפסיק לקרוא/להגיב.

        10/6/19 10:00:
      אין כל רע בכל החברויות הוירטואליות, ולא בתגובות. לי אישית זה לא עשה טוב. אני מאוד ביקורתי, ונוטה להשתעמם, ורוב האנשים חוזרים על עצמם, עד כדי בנאליות. יש גם אנשים, בעיקר נשים..., שכותבות יפה, או אמנים, אבל בשורה האחרונה, יותר מעניין לקרוא ספרים.
        10/6/19 09:29:

      גם אני חושבת שהחברויות הווירטואליות הן סתמיות, פשוט נעים לקבל תגובות למי שבאמת קורה את הפוסט ומתחבר.

      לתחושתי אנשים, במקרים רבים, מגיבים מבלי לקרוא באמת את הפוסט או שאינם מתחברים לתוכן/לרעיון/לנושא.

      קורה לפעמים שקוראים פוסטים של מישהו ומרגישים חיבור עמוק - למרות שזה די נדיר.


      מצד שני, גם כשיש חיבור לפוסטים/למילים/לרעיונות לא מעיד כלום על האופי ו/או האישיות של הכותב/ת
      ובטח לא מבטיח חברות לחיים או אהבה.

      מה שכן, זה גורם לעוררות רעיונית/מחשבתית/פילוסופית ותורם לחיבור האדם אל עצמו/נפשו.

      חוץ מזה - אהבה לחיים (שהיא מעבר לתשוקה/משיכה) היא מצרך די נדיר 
      (בין שהמפגש הוא פנים מול פנים ו/או באופן ויטרואלי אהבה).

         

        10/6/19 07:33:
      כשהתחלתי עם ה"קפה", הייתה לי מחשבה של למצוא אהבה ויטואלית.למדתי שזה לא עובד בשבילי. אם אני אוהב, זה טוטאלי.
        10/6/19 07:00:
      כן:) עשיתי בחירה. הרגשתי שכל ה"חברות" הוירטואלית לא מתאימה לי. נכון שזה הרעיון של רשת חברתית. אני משתמש בקפה, כסוג של יומן, או אמצעי ביטוי. ואם זה איכשהו נוגע בכמה אנשים, זה יותר מספק.
        9/6/19 20:10:

      השירים האלה שלך, רובם נוגעים ועמוקים.

      רוב האנשים מצפים לתגובות.

      נעים להעלות רעיונות על הכתב - אבל ללא תגובות, איך תדע אם נגעת במישהו?
      נכון שעצם הכתיבה זה סוג של שחרור עצמי/סיפוק  -
      אבל כשאף אחד לא קורא... או לא מגיב.... זה עלול להיות מתסכל, לא?

       

         

        9/6/19 19:51:
      לפעמים יש לי איזה רעיון. ואז יוצא ממנו שיר. זו חוויה של יצירה. משהו יוצא ממך, ואח"כ אתה לא יודע איך, ולא יכול לשחזר. יש בזה סוג של חופש מעצמך, וממה שחושבים עליך. אח"כ אתה מצפה לאיזה פידבק אמיתי. לדעת שנגעת במישהו. זה כבר אנושי, אבל פחות חופשי. אבל אם אתה כותב בשביל לקבל תגובות, או שאתה מגיב כדי שיגיבו לך, זה כבר מרגיש רע.
        9/6/19 06:56:

      עמוק

      מצריך חשיבה מחדש.

      אולי זו הסיבה שאנשים שהגיעו לפסגת ההצלחה - לפעמים מתאבדים

      הם חוששים להפסיד, ליפול להיכשל, קשה להם לעמוד בציפיות

      הם הפכו לעבד של הצלחתם.

      לא יודעת למה ואן גוך התאבד (לא ידעתי שהתאבד)

      לא חושבת שזה בגלל עוני או עלבון - אלא אם קודם הצליח ואז ירד מנכסיו, זה כנראה לא המקרה.

      מה זה בעצם אדם משוחרר - משוחרר באמת...

      חסר רצונות, חסר שאיפות, חסר תאוות, חסר צרכים...

      כולנו עבדים - הכל תלוי במינון.

      כתבת ממש יפה.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      CrokiByble
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין