כותרות TheMarker >
    ';

    הסרטן של אשתי - פרק ראשון

    0 תגובות   יום ראשון, 9/6/19, 16:50

    אומרים שכל החיים הם אשליה, הם סרט שאתה צופה בו ואין בו שום אמת. הכול אשליה. וכבר ניסח זאת, המשורר הדגול, הרומני, מיכאי אמינסקו, בפואמה "כוכב הערב":

    "מתוך הנצח עד הלום, חיים דקה חולפת, אם שמש תכבה ברום, תוצת שמש נוספת".

    הבנתם את זה? אתם צופים בסרט של חייכם ואתם השולטים בעצם בחייכם. האשליה שאתם חווים חיים שאין להם עליהם שליטה, היא שטות מוחלטת.

    על כן, אפשר לקרוא את הקטע הקשה הבא, על מחלת הסרטן של אשתי, גם כ"הסרט של אשתי" ועל זה נאמר: בסרטן הזה כבר היינו, אין חדש תחת השמש.

     

    הפרדתי את סיפור הסרטן של אשתי, לכמה חלקים. השתלשלות המחלה. רגשות ותובנות שונות בעקבות המקרה.

    כל זאת, בגלל שאני מאמין, כאמור, בכוונה העליונה של הנשמה, מאחורי כל דבר שקורה לנו. הדברים נועדו לשמש תובנות והבנות עמוקות, של המהות האמתית שלנו. המהות שמעבר לאשליה של החיים.

     

    פרק ראשון – השתלשלות המחלה

     

    לא קל, לא קל. הייתה אשתי אומרת, כשחלתה בסרטן. למרות שבהתחלה הטיפולים שקיבלה נראו לא נוראים כל כך. כמובן, הייתה כבר ידיעה מוקדמת של מה שמצפה לחולה סרטן, שאמור לעבור את כל הפרוצדורה: גם הקרנות, גם כימותרפיה (כולל ביולוגי) וגם ניתוחים.

    בהתחלה הצלחתי לשכנע אותה לצרוך עשב חיטה (שבא במנות קפואות יומיות) למרות המחיר הגבוה. וגם אלוורה בצורה קפואה, בגלל שצמח זה נחשב ללוחם מצוין בסרטן. כל אלו קרו בתקופה שקיבלה 28 מנות קרינה, יומיות, 5 ימים בשבוע. בזמן זה גם התארחה במעון בגבעתיים של האגודה למלחמה בסרטן. שם דאגו להביא אותה כל בוקר, בשעה קבועה, להקרנה בבלינסון. טיפול ההקרנות היה, בסופו של דבר, הצלחה מכל הבחינות. גם הקטין את הגידול ברקטום והיא גם הצליחה לעבור את סדרת הטיפולים בלי תופעות לוואי וסבל רציניים וגם במורל גבוה.

    הבעיה הייתה, שסימנים מסוימים, מעורפלים, בצילום ה-CT הראשון שעשתה, לפני ההקרנות, היו רעים. היה חשד מסוים, שהסרטן התפשט גם לכבד. ואכן, כשעברה ביופסיה בדקירה (בדיקה מאוד כואבת) בכבד, גילו שאכן הגידול נמצא גם שם.

    יתרה מזאת, צילום ה-CT PET גילה שהגידול בכבד אל ניתן לניתוח, כי הוא התפשט לסביבתו ויש להקטינו לפני הניתוח. זאת עושים רק באמצעות טיפולים כימותרפיים וביולוגיים.

    היא לא אהבה להתלונן. אף פעם. אבל ראיתי אותה לא פעם חולמת סיוטים ומתוך שינה מדברת, והבנתי שהפחדים הללו, חדרו עמוק לנפש שלה. אין מה לעשות. לא פעם הייתה אומרת: אני מתה, אני מתה. כל הגוף כואב לי.

    אפשר כמובן לראות את זה, כתהליך טבעי של המלחמה בסרטן. מלחמה שהיא כידוע, מלחמת חורמה קשה ומענה.  תמיד חשבתי לעצמי, שאני לא הייתי יכול לעמוד פנים אל פנים מול הסרטן הזה. הייתי נשבר.

    מבחינתי עשיתי את כל המאמצים, כדי לחפש דרכים לא קונבנציונליות, להילחם במחלה. למרות שהבנתי שאי אפשר להתחמק מכימותרפיה. אבל לכימותרפיה יש, כמובן, גם צד מכוער מאוד. גם אם הוא מעלים את הסרטן, הוא מגביר את הסיכויים שלו לחזור שנית. אז, מכל הבחינות, הצורך למצוא עוד דרכים, אלטרנטיביות להילחם בסרטן, נראה לי דחוף וחיוני. מה עוד שקראתי את האותיות הקטנות של סיכומי המחלה שלה, והבנתי שמדובר בדרגה 4 המסוכנת מאוד.

    אבל אשתי, עקשנית כמו תמיד, מתעלמת מהסכנות, עומדת על דעתה, שזה שטויות, שצריך להקשיב רק לרופאים, ובעיקר לאונקולוגית. והאמת שהייתה זאת אונקולוגית שנראתה לי טובה וגם בעלת שם טוב. אבל, כשניסיתי להתייעץ אתה, לגבי דרכים נוספת להתמודדות עם הסרטן, היא נאטמה ואמרה שאין לה מושג ולא יכולה לסייע לי בזה, כהוא זה.

    הייתי בין הפטיש והסדן. בין אשתי לרופאים הקונבנציונליים. מתווכח ומתרגז בלי סוף על אשתי, שמסרבת לשתף פעולה ולקבל את העצות הכי בסיסיות לבריאות טובה. גם לפני שחלתה בסרטן נהגה כך. אפילו ללכת לקולונוסקופיה סירבה, אף שהפצרתי בה.

    ואז הגיעה ההתמוטטות. אחרי שגמרה סדרה של שישה טיפולים כימיים בתוספת ביולוגיים (בגלל שהסרטן התפשט) והוסיפה עוד טיפול אחד (אחרי שהרופאה אמרה שצריך להמשיך עוד סדרות) היא נפלה ושברה את הכתף. פשוט הראש הסתחרר עליה. מאותו יום היא הפכה לאדם אחר. בעיות בשליטה בצרכים, הפסקת הטיפולים הכימותרפיים והתפקוד הלקוי בגלל הכתף, דרדרו אתה במהירות מטה.

    הניסיון שלי, לשכנע אותה לקחת טיפולים אלטרנטיביים רציניים, בתקופה הזאת, שהפסיקו לה את הכימותרפיה, נתקלה בסרבנות עיקשת. בלית בררה, ואחרי שהתווכחתי והתרגזתי עליה הרבה, ויתרתי. שתלך בדרכה חשבתי. לא ידעתי אז, עד כמה דרכה זאת דרכי ועד כמה כל דבר רע, שיקרה לה, ישפיע עליי ויעיב על החיים שלי. בנוסף לעזרה הפיזית הרבה שנתתי לה בבית, כל הסבל הפיזי והנפשי שלה, השפיעו עלי קשות.

    ואחרי זה הגיעו עוד ועוד מכות. מצבה הדרדר ואני הרגשתי שמהשמיים נלחמים בי, כל הזמן, מכה אחרי מכה. לפעמים הרגשתי שהכוח אוזל לי. אני כבר מזדקן וגם חלק מהמחלות שלה, התחילו להשפיע על הבריאות שלי. למרות זאת, עשיתי מאמצים גדולים לשמור על השגרה. מתוך כוונה לשמור על השפיות שלי. להמשיך לעשות את הדברים שצריך ולהיות פעיל, כרגיל. לחיות כרגיל, בחיים שהפכו להיות כל כך בלתי רגילים. הפכתי מוכה גורל. המצב שלה, שהלך והחמיר. המצב הפך להיות כמו מלחציים שהולכים ויורדים ומתהדקים עליי... היו לי חרדות נוראיות.

    אחרי כחודשיים מצב הכתף שלה השתפר. אבל בינתיים המצב הלך והחמיר. מיד אחרי הנפילה ושבירת הכתף, חוסר השליטה שלה בצרכים, שנרפאה ממנו אחרי סדרת ההקרנות וטיפול טבעי שעברה בכדורים של אונקולוגית סינית, חזר. בתקופה זאת, של הפסקת הטיפולים הכימותרפיים ניסיתי לשכנע אותה לקבל טיפולים אלטרנטיביים, שלא יאפשר לסרטן להמשיך להתפשט. אבל אפילו לשתות מיץ רימונים סרבה. היא התחילה לסבול מלחץ בחזה ואף הפרעות קצב, דבר שחייב אשפוז בבית חולים.

    האשפוז היה קשה מאוד. היא הייתה מרותקת למכונות ומכשירים ולא יכלה לקום מהמיטה ולהסתובב כמעה, או לעשות את צרכים, דבר שלא יכלה בכלל... אחרי ימים מספר הצליחו לייצב את מצבה וחשררו אותה הביתה עםתרופות, כולל זריקות לדילול דם. נקבע לה צילום CT PET ושיחה עם האונקולוגית. לא הייתי אופטימי. ראיתי עליה שהמצב שלה הדרדר מאוד, מאז הנפילה. אבל איכשהו קיוויתי שבכל זאת, הטיפולים שעברה, ישפיעו לטובה. מה שהתגלה בצילום ה-CT PET היה הדבר הגרוע ביותר.... נהיה לי שחור בעיניים, אבל בשיחה עם האונקולוגית היא אמרה, שצריך להמשיך בטיפולי הכימו. זה היה האור בקצה המנהרה בשבילי. איכשהו קיוויתי לשיפור. לאט לאט הצלחתי לשכנע אותה לנסות קצת דברים אלטרנטיביים בריאים. טיפין טיפין. אבל גיליתי, שמה שפעם עזר לה (והפסיקה לקחת בגלל שאח שלה אמר שהוא רוצה אישור של האונקולוגית) כבר גורם לה תופעות לוואי. התחילה לסבול מבחילות, מהקאות וכאבי בטן. הייתי חרד. אבל בכל זאת, הצליחה איכשהו להתגבר על זה. כל התקופה הזאת, הטיפול הכימותרפי ברקע, היה נקודת האור.

    אבל אז, באה נפילה נוספת. היא התחילה לסבול מלחץ בחזה, שעם הזמן החריף והפך גם לבעיות הפרעות קצב. הרצתי אתה לבית החולים ושם אשפזו אותה. קבעו שיש לה כנראה דלקת ריאות. הצליחו לייצב את מצבה. אבל היה מאוד קשה לראות אותה מרותקת למיטה, עם מכשירים, נושמת בכבדות. איכשהו, אחרי שבוע שחררו אותה, עם כדורים וגם זריקות לדילול הדם. כשחזרה הביתה, הייתה חלשה מאוד. לאט לאט, התחזקה. הייתי צריך לעזור לה המון. מצד שני, התחילה לשתף פעולה לגבי דברי בריאות שנתתי לה. ראיתי שיפור וקיוויתי שתגיע לכימותרפיה, שיעצור את הסרטן, איכשהו.

    אבל אז, כעבור כשבוע, פתאום עוד הדרדרות, שוב פעם קשיי נשימה והפרעות קצב. בבית חולים אשפזו אותה בפנימית ואחר כך העבירו אותה למחלקה האונקולוגית. הרופא בפנימית, ששוחחתי אתו אומר לי: "אתה ראית את הצילום CT שלה?" "כן", אמרתי, כשאני מנסה להיאחז בקש, כדי לבטל את הנימה הסופנית בדבריו. "האונקולוגית אמרה שצריך להמשיך בכימותרפיה."

    "הסרטן התפשט כמעט לכל מקום", פסק הרופא ואני נאלצתי להסכים לדבריו: "המצב כנראה בלתי הפיך..."

    במחלקה האונקולוגית, שוב פעם מחוברת למכשירים, הפרעות הקצב טופלו, אבל כל הזמן חזרו. הלב נשבר לראות אותה במיטה. רק פעמים בודדות הושיבו אותה על כיסא. כמה נורא! כל היום במיטה, בוהה בתקרה. אמנם חיברנו לה טלוויזיה שקצת הסתכלה, אבל המצב שלה לא השתפר. גם סידרנו לה מזרון לחץ, שהקל על שכיבה ממושכת במיטה. קיווינו שלפחות נוכל להושיב אותה, כי היא התחילה לאכול טוב וקצת לתקשר. אם כי היה כמעט בלתי אפשרי להבין מה שהיא אומרת. זאת בגלל שהנשימה שלה הייתה משובשת לחלוטין.

    אבל אז הגיעה הסוף. באותו לילה שעזבנו, המצב שלה הדרדר ונאלצו לחבר אותה למכונת הנשמה. כשהגעתי אליה בצהריים, קבלתי שוק. אמנם היא כבר הייתה במצב יותר טוב, התייצבה והייתה בהכרה מלאה. אבל אני הייתי שבור. תקוותי שאוכל לשפר את התקשורת שלה, שנוכל לפחות להבין אותה ולהקל עליה, במעט. ירדה לטמיון. כמו גם התקווה להושיב אותה מעט. הלב שלי פשוט נשבר. אמנם הרופא אמר שהיא לא סובלת מכאבים, אבל המצב שלה, היה ממש כזה, שלא יכולתי לסבול. איכשהו, קיווינו שיוכלו לשחרר אותה ממכונת ההנשמה. אולי תחזור לאכול. בימים הקודמים, הייתי מביא לה פירות טעימים לאכול וגם נותן לה לשתות קפה. היא אכלה טוב ונהנתה מזה. ועכשיו, מה נשאר לה?! באותו לילה, חשבתי רק על דבר אחד: שהמוות יכול לגאול אותה. אני מאמין בחיים (טובים!) אחרי המוות. שהנשמה שלנו היא ענקית, חזקה ונצחית להדהים.

    למחרת, יום ששי, תכננתי להגיע לבית החולים בשעות הבוקר. ידעתי שתהיה מחוברת למכשיר ההנשמה. שכן אחיה היה נוהג להתקשר מוקדם בבוקר למחלקה ולקבל פרטים, אם היו בשורות טובות היה בוודאי מודיע לי. ואז, ממש לפני שהתעתדתי לצאת לדרך, קבלתי טלפון מהמחלקה. "תבוא דחוף, המצב שלה החמיר, היא איבדה את ההכרה." כמובן שמיהרתי לבית החולים ושם בישרו לי שהיא בדיוק נפטרה. "ברוך דיין אמת" אמרתי. יודע היטב שזכתה להימנעות מסבל נורא...

    ב-30.4 בדיוק ביום ההולדת שלה, היא אושפזה פעם ראשונה בבית החולים. וב-31.5 היא נפטרה באשפוז השני שלה, בבית החולים.

    בכך בא אל קיצה מערכת ארוכה של סבל ואכזבות אינסוף. שבסופה גם אשפוז וייאוש תהומיים. לעולם אזכור, לצערי, את חוסר האונים שלה, מרותקת למיטה. ולמרבה המזל, את התמונה שלה, מחוברת למכונת ההנשמה, כאשר מסכה על פניה ופיה פתוח לרווחה, נידונתי לראות רק פעם אחת, יום לפני מותה. כשנפטרה, ראיתי שפניה היו שקטים, רק פיה המעוות, הזכיר לי את אותה מכונת הנשמה ארורה, שהבדילה בין חיים ומוות וערבב אותם בתמהיל נוראי ובלתי נסבל.

    כך קורה שמי שנפטר בבית חולים גם זוכה להיפטר מהאווירה המדכאת והמייאשת הזאת של בית החולים. מהריחות, מהרעשים ומהחוסר אונים, של שכיבה מחובר למכשירים.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      בולוג
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארווין קליין: מדוע קראתי לבלוג שלי בולוג