כותרות TheMarker >
    ';

    על חורבנם של בעלי החיים

    ארכיון

    אם נשכח את אלו שהלכו מאיתנו

    1 תגובות   יום רביעי, 12/6/19, 22:01

    אם נשכח את אלו שהלכו מאיתנו

     

    ככה מבלי לחשוב על המשמעות שבכך, בעודי מחפש תמונות שלי ושל טאו, רטנתי על כך שכל תמונה שלי ושלה היא תמונה ישנה ומשומשת כבר, ככה כמעט מבלי להבין שהרי לא אמצא יותר לעולם תמונות חדשות של שנינו.


    לפני שנה בדיוק טאו סיימה את הסאגה המפתיעה והמחרידה שהחלה יומיים קודם לכן. בסופה התקשרו אלי מבית דגן, סיפרו לי שלטאו יש סרטן בלב וגרורות בריאות, אורי פלטה בהלם "מה?", כאילו לא שמעה או כאילו שאם תשאל שוב, הבשורה תהיה שונה, נסענו, החזקנו את טאו בידיים וניחמנו אותה, וכך נפרדנו.


    אני לא אוהב לחזור לעבר, כי נוסטלגיה עבורי היא מעט רעל מתקתק. מדברים שקרו בעבר יש ללמוד ולגדול בהווה ובעתיד, וטאו לימדה אותנו רגשות כלביים מה הם. והיא שם, מתרחקת מאיתנו עוד ועוד ככל שעוברים הימים, בעודה שוכבת בנקודה קבועה ובלתי ניתנת לשינוי בזמן.


    האסון הגדול של המוות הוא בהפיכה ללא רלוונטיים יותר לאלו שבחיים, ולכן אנחנו מנסים להשפיע, להשאיר חותם ולהיזכר.

    אני מבין עכשיו מדוע חשבו שמתים הופכים להיות כוכבים בשמיים, ואם זה נכון, הרי שממדי ההרג כאן בכדור הארץ יכולים להיות אחראיים לבדם לאין-סופיותו של היקום.


    על הדסקטופ יש לי תמונה אחרת שלי ושל טאו.

    לא מזמן אורי שאלה אותי איך אני מסוגל לראות את התמונה הזו כל הזמן, והיא צודקת במידת מה.

     

    אולי זה הפחד מלשכוח את מי שאהבנו. אולי צריך להכריז שאם נשכח את אלו שהלכו מאיתנו, ולא משנה מאיזה מין ביולוגי הם, תשכח ימינינו ותדבק לשונינו לחיכנו.

     

     

     

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/6/19 14:34:

      *

       

      כואב ומרגש בצורה בלתי ניתנת לתיאור.