כותרות TheMarker >
    ';

    פתיחה

    ארכיון

    0

    החיים זה לא גולאש, רשמי ביקור בבודפשט

    0 תגובות   יום שבת, 15/6/19, 17:21

    יום שלישי 11.6.19 אחר הצהריים.
    "לפני חופשה גדולה ראוי לקחת חופשה קצרה", כך שחתי לעצמי, כגורו להנאות החיים, ולפני שאפקיד גופי לחופשת בג"צ(בטן-גב-צד) בעיר השמש הניצחית, אני נוסע לראות על מה כל הרעש סביב בירת הונגריה.

    מילים רבות כבר נכתבו, ואין ספור מחמאות וחוויות משמינות עברו סביבי עד שהחלטתי לנצל הזדמנות קייצית ולראות הכצעקתה.

     האם אכן הקרמשניט ששמעו יצא למרחוק טוב כמו אותן נקניקיות שמנמנות מבעלי חיים שלא צריכים את אישור גובי המס של הבד"צ.

     הימים החמים בישראל משפיעים על אלו שמעבר לדנובה ומבטיחים לי שמש חמה עם מד מעלות שסב באיזור השלושים פלוס.

     ממש כלבבי.

    בינתיים טרמינל אחד לטיסות המוזלות הומה אדם.

    משום מה ולא ברור על מה ולמה הטיסה מתעכבת למרות שעל לוח ההמראות אנחנו עדיין "בזמן",

    עד שחצי שעה בתוך "זמן הפציעות", מילאנו את המטוס הסגול שהמתין על המסלול.

    נסיוני בטיסות לואו קוסט דיי מוגבל ומצומצם כך שהנסיון הראשון עם וויז איר עומד כאן למבחן.

    מה שמוצא חן בעיני בקונספט הוא בחוסר האפשרות להטות את המושבים. כולם ככה וזהו.

    כמי שקצת סבל לאחרונה בטיסות הארוכות למזרח הרחוק והוואיי, אני מעדיף ככה.

    מי שלא מתארח במחלקת העסקים או בראשונה חי בצמצום גם ככה, וממילא טיסה לבודפשט זה משהו קצרצר שאין שום סיבה בעולם למושבים עם אפשרות הטייה.

    יאללה יאנוש, צעקתי לקברניט, איגן איגן.

     

    טיסת לילה כמוה כאוטובוס חצות לאילת, חשוך וחם, הדיילות (מישהו ידע למה בכלל צריך אותן ?) עוברות עם עגלות מלאות פיתויים, אבל אם הקהל הזה בא במטרה לחסוך פורינט ליורו מדוע שיקנה במטוס שוקולדה פטורה ממס ? אם הם לא רוצים לתת ארוחת ערב אנחנו נענה להם בשביתת קונים.יום אחד חברות התעופה יהפכו את הלואו קוסט לפלוס קוסט. רק תבוא ונשלם לך אם תאכל כריך.


    ממעוף המטוס מתגלה בודפשט הענקית מוקפת הילת אור מדהימה.

    הרחובות והשדרות מפיצים אורות רבים, הבניינים רבי ההוד והגשרים נותנים תחושה של יופי מסחרר, שנבדוק אותו לעומק בימים הבאים.

    בשדה התעופה המודרני והרגוע תחנת מוניות ממנה מזמינים מראש מונית שהמחיר והיעד נקבעים מראש, כך שאי אפשר לרמות את התייר המגיע לעיר.

    הנסיעה נמשכת כחצי שעה והרושם הראשוני כי מדובר בעיר נקייה ומסודרת (בניגוד לאודסה הכעורה או בוקרשט המוזנחת), יש תנועת מכוניות ואנשים ברחובות מה שמעיד על עיר תוססת.

    מלון ממוריז הצמוד לבית הכנסת הגדול הינו מלון צנוע וקטן בעל שתי קומות ו60 חדרים נקיים ומסודרים. בלובי חונים מספר זוגות אופניים ואפילו שני קורקינטים לרשות האורחים. הזיכרון הכואב מבלגרד עדיין טבוע בי מה שאומר שאפילו לא ננסה. החדר שקיבלנו אינו גדול אבל בסדר גמור.

    לאורחים יש גישה לטרקלין פתוח עם שתייה קלה ואלכוהולית, עוגות וקפה. בקיצור מאד לטעמי.

    יש במקום גם ספא קטן וחדר כושר מינימלי.

    מתאים לי ואחותו. נתראה בארוחת הבוקר.


    יום רביעי 12.6.19

    השכמה נינוחה ויאללה, באנו רעבים.

    בחדר האוכל הקטן יש בופה עתיר נקניקים  מכל הסוגים. חביתות (עם ובלי נקניק) וקצת ירקות.לא היסטרי אבל לא נצא מפה רעבים.
    לאחר סיום הארוחה אני יוצא לחפש לי סיור להכרת העיר.

    נקודת המפגש שמצאתי באינטרנט נמצא בכיכר אליזבת, שנמצאת חמש דקות הליכה מהמלון.

    אחרי פיצול ההמון לתתי קבוצות אנו יוצאים עם עדי המדריכה לסיור שמתחיל בכנסיית איסטוואן הקדוש משם בצעידה קלילה אל האקדמיה ההונגרית למדעים, בצל העצים אנו מקבלים שיעור קצר בהונגרית מדוברת וכמה מילים שימושיות,

    כמו :קוסונום- תודה, 

    סייאה-היי ליחיד, פנים אל פנים. 

    בוצ'י-סליחה.

    לאחר השיעור הקצר חצינו את גשר השלשלאות וטיפסנו לאחר מנוחה קצרה והתרעננות אל מרומי גבעת הטירה, שם נמצאים טירת בודפשט, בסטיון הדייגים, וכנסיית טדיאוש המיוחדת היפה והמפורסמת.עדי מרחיבה את העובדות הקיומיות של ההונגרים: השכר הממוצע עומד על כ 900 אירו, ושכירת דירה קטנה במרכז בודפשט מתחילה ב 400 אירו לערך.

    טוב לדעת.

    ליד כנסיית טדיאוס אנו נפרדים ומכאן אני צועד עצמאית.

    נקודה ראשונה שבחרתי בה היא מגדל בודה. מקום גבוה תמיד יתן נקודת תצפית מעניינת, גם אם כרוך בזה קצת סבל. אני מטפס 200 מדרגות גבוהות ומעייפות רק בשביל כמה תמונות נוף יפות.

    ביעד הבא כבר שאלתי נשים צעירות שיצאו משם אם החוויה שווה.

    כן, הן ענו, מאד.

    לוברינת, מבוך מערכת מנהרות חצובות בסלע תת קרקעית הנמצאת מתחת לארמון אפלה וקרירה במיוחד שאורכה הכולל כקילומטר.

    שירת כמרים ואופרות מלוות את המטייל, ומעניקות נופך מיסטי.

    כשבחוץ הטמפרטורות מרקיעות שחקים ואין מזגן בסביבה, המערכת הזאת היא הרבה יותר ממשב רוח רענן.

    משם עם קו אוטובוס מספר 16 ממרומי הגבעה בחזרה לפשט.

    כמה אפשר ללכת ?

    בעיקר אם יש ברשותי כרטיס נסיעה חופשי.

    מנסיון העבר למדתי איזה כיף זה להתרענן באמצע היום עם מקלחת והחלפת בגדים. מיקומו של המלון מאפשר זאת ללא טרחה מיוחדת.

    בדרכי, ליד המלון השתרך תור ארוך שקט ומסודר של כמה עשרות אנשים בכל הגילאים, סקרנותי גררה אותי לשאול על מה המהומה ונעניתי בתור שמחכה לחתימת אמן רוק מקומי.

    סחתיין על החינוך והאיפוק שמאפשר גם לאמן לחוות את אהבת הקהל בנועם, בלי דחיפות וים מאבטחים.

    היות ואני כבר כאן ירדתי לטרקלין להתרענן גם בבירה צוננת, ולאחריה יצאתי לחפש לי סים בשדות זרים.

    מהלך שתי תחנות ברכבת התחתית שמביאה אותי ישירות לקניון west end, העצום.

    כאן אני מוצא כרטיס בחברת טי מובייל בחצי מחיר מזה שרוצה השכנה שלו הגרידית וודאפון.

    עכשיו אני מסודר,  כשאני מחובר לציוויליזציה. 

    לאחר מנוחה קצרה ומקלחת יצאתי בערב לחפש מקום בו אפשר לנעוץ שיניים.

    בכורי נטש אותי לקידום הקריירה שלו, לכן יצאתי לשוטט בשכונה.

    הגעתי לפאב אירי שסימנתי מוקדם יותר כאופציה.

    עם האוכל ביקשתי בירה כהה, ומקום שיש לו 20 סוגים אבל רק אחת כהה, מה זה כהה? שחורה כמו הלילה. עמומה וקטיפתית, ומחליקה בגרון כמו שומן אווז.

    לראשונה ביקשתי מרק קרם תפוחי אדמה, שמגיע עם קרוטונים ופיסת בשר האם מיובשת ומלוחה מאד, ומשלימה את המרק הענוג הזה לרדת עמוק מטה.

    לעיקרית הזמנתי בורגר אנגוס וקצת צ'יפסים כי מזמן לא אכלתי תפוחי אדמה.

    ההמבורגר שהגיע היה מהטובים שאכלתי איי פעם, אם לא הטוב מכולם.

    נימוח ועדין, מלא טעמי בשר. לא יבש ולא נא, פשוט מושלם.

    כל הארוחה הזאת עולה פחות מתשעים שקלים.

    זול במונחים תל אביביים. טעים במונחים שלי.
    לא חקרתי לעומק אבל להפתעתי אני מבחין כי בבודפשט ישנו מיעוט מעשן (לעומת מזרח אירופה ורוסיה), ובטח ובטח שלא מעשנים במסעדות ובפאבים. מי שמעשן עושה זאת רק ברחוב.יש לנו מה ללמוד.


    יום חמישי 13.6.19
    קבעתי עם המדריך המפורסם ביותר בהונגריה לטיול שהוא מדריך לברך הדנובה, אך להפתעתי כשנפגשנו בבוקר התברר כי בעקבות בעיה כלשהי אצלו, הוא ארגן מדריכה במקומו, והטיול יערך עם עוד זוג בלבד, במכוניתה הקטנה והפרטית.

    הכל יכל להיות טוב אילולא הותקן במכונית כסא בטיחות של ילדה שהיא סירבה לנתק.

    אז יצאנו לטיול צפוף וחם.

    פתחנו בביקור בכפר האומנים סנט אנדרה.

    כפר זה שהוא הגרסה ההונגרית לעין הוד, וכנראה גם יותר מסחרי ממנו.

    יש כאן מספר כוכבים מקומיים שמהווים אטרקציה שמחייבת ביקור.

    כזה למשל הוא מוזיאון המרציפן, אבל מחמת היותי לא חובב הממתק הזה פחות התרגשתי, מאידך כל הפיסול בחומר שמוצג במוזיאון ממצה את עצמו אחרי הפסל הרביעי, הבנו, למה צריך עוד ?

    עוד מוזיאון ביזארי הוא מוזיאון המיניאטורות.

    מה מביא בנאדם לפסל בקוף המחט? למה ליצור עולם שלם על גרגר אורז ?

    חוץ מהתפעלות האמיתית על היכולת מה זה נותן ? מי יקנה את זה ??

    יש כנראה שאלות שאין להן תשובה.

    המדריכה נתנה לנו זמן להסתובב בסמטאות הכפר שהתמלא בהמוני תיירים מכל העולם.

    המשכנו בדרכנו והיעד הבא מצודת העננים. וישאגראד.הדרך עוברת בין שדות חקלאיים המהווים את עיקר התעסוקה ההונגרית תוך שאנו לומדים על ההיסטוריה המקומית באלף השנים האחרונות, התהליכים והמהפיכות שעברו על העם ההונגרי.מצודת העננים (לא נכנסנו) יושבת מעל פיתול הדנובה שנתן את השם - ברך הדנובה.אנו עוצרים לתצפית על הפיתול העובר בין הכפרים.מכאן אנו יורדים למטה, לארוחת הצהריים.במסעדת הדרכים שהגענו אליה מונהג בסיס הבופה, כמה שתוכל וכמה שתרצה, אז לא משנה כמה נורא רוצים, כשהאוכל בינוני אוכלים כמה שצריך.

    פתחתי, למרות החום במרק גולש שהיה טעים, נקודה.

    המשכתי בסטייק לבן סתמי שלווה בתפוחי אדמה מטוגנים (לא בדיוק צ'יפס) וטובים, סלטי ירקות שהיו בסדר גמור, צלחת חמוצים בכבישה ביתית מצויינים, כוס בירה שלא כלולה בדיל אבל הייתה מתחייבת לאור החום, היתה במקום הנכון.לקינוח שני בלינצס, האחד  עם ריבת משמש חמצמצה ושני עם מחית דומדמניות חמוצה וטעימה.

    סך הכל 7.5 בסולם פפריקה.

    מזל שלא הגעתי ממש רעב.

    עם בטן מלאה ועם שמש יוקדת המשכנו לתחנה הבאה, הכנסיה הגדולה בהונגריה.

    אסתרגום בזליקה.

    הכנסיה הגדולה קיבלה את פנינו בקרירות אירופאית אופיינית.

    טוב, התרגלנו ליחס קריר  אבל לפחות הפעם זה נעים.

    כנסיה מרשימה, אבל על מנת להתרשם יותר מיופיה החיצוני אנו חוצים את הגבול דרך גשר  אל סלובקיה.

    אין ספק כי מהצד הזה היא מרשימה הרבה יותר.

    במעבר על הגשר ישנו ציון כי אנו חוצים גבול מדינתי, אבל אף בקר גבולות לא עומד כאן, בטח ובטח לא בשיא החום כדי לבדוק מי חוצה, ולתעד זאת.

    חזרנו לעיר ונפרדתי מהקבוצה בפתחו של הפארק העירוני שזכה לשם המפתיע city park.

    כיווננתי את עצמי להגיע אל מוזיאון התחבורה שמבטיח תצוגה של מכוניות עתיקות ורכבות, אך לאחר צעידה לא פשוטה בפארק (בחלקו הפחות מטופח כפי שלמדתי מאוחר יותר) הסתבר כי המקום סגור לצורך בנייה מחדש. אם כך אתחיל לצעוד לכיוון מרחצאות סצניי על מנת להתרענן מהחום הזה.

    בדרכי חלפתי על פני  טירת ויידהוניאד  והאגם עליו משייטים עם סירות פדלים ומשוטים, שיככתי רגליים במים הצוננים, ולקראת שבע שבע בערב עמדתי בשערי המרחצאות.

    זאת לדעת כי בשעה זו משתנים מחירי הכניסה לתעריף ערב.

    עלות הכניסה עומדת על 5200 פורינט (כ-60 שקלים), ובעבור חמישה שקלים נוספים מקבלים תא פרטי המשמש כמלתחה ומקום לאחסן חפצים.

    המרחצאות הללו הן הדבר הכי טוב שיש לעיר להציע בימים בכלל וחמים בפרט.

    מבחר גדול של אגני טבילה בגדלים שונים, ובטמפרטורות מים משתנות.

    סאונות ואפשרות לעיסויים.

    בחוץ מספר בריכות גדולות שהכיפית בניהם היא מעגל מים בזרם חזק שפשוט דוחף את המתרחצים בסיבובים.

    כיף גדול נרשם פה, נהניתי לאללה, אבל יצאתי רעב כאילו לא אכלתי שבוע.

    החלטתי לחזור דרך השדרה המקומית אנדראשי הנקראית שאנז אליזה של בודפשט, ולחפש מקום ראוי.

    ממש לפני סגירה מצאתי את המסעדה הזאת.

    מסעדה תאילנדית בשם טום יאם שמבטיחה אוכל תאילנדי מסורתי.

    מה יכול להיות רע ?

    דגמתי:מרק טום יאם מעולה.

    תבשיל חזיר עם ירקות ואורז, טעים במיוחד, חצי ליטר בירה הונגרית קרה מאד.

    יצאתי בנזק שווה ערך ל 85 שקלים, לערך.

    במלון התעלפתי מעייפות ונרדמתי כהרף עין. 


    יום שישי 14.6

    חם בחוץ, כמו כל יום השבוע.

    אני מברר היכן נמצא טרמינל האוטוסים לשדה התעופה כדי שמחר אחסוך זמן. 5 דקות מהמלון. סבבה לי.

    מכאן, תחנה ראשונה בתחתית למוזיאון בית הטרור, מההמלצות ההכרחיות כאן.

    אומנם באינטרנט כתוב שהכניסה עולה 2000 אבל בפועל דורשים 3000, מכאן אני אומר כי מי שמתייג או קרא שבודפשט "זולה", אז היא כנראה כבר הרבה פחות ממה שהייתה לפני שנים אחדות, וזו רק דוגמא אחת.המוזיאון הזה (שאסור לצלם בו משום מה, וחבל) מתאר תקופה אפלה בחייה של האומה, אבל המוזיאון מעוצב בצורה מאד מעניינת.

    תאי הכלא שבמרתף מצמררים במיוחד, ומעבירים את תחושת הרוע האנושי.

    דילגתי משם עם המטרו אל בזליקת סנט אישטאוון.

    באתרי האינטרנט מומלצת התצפית הגבוהה אבל תלויה בטיפוס מפרך של 400 מדרגות. להפתעתי אני מגלה מעלית שחוסכת לי קלוריות רבות.

    תוך פחות מחמש דקות כבר הייתי בתצפית המרשימה.

    מכאן הליכה של עשר דקות הובילה אותי אל אנדרטת הנעליים המפורסמת לזכר יהודי הונגריה שנרצחו כאן על גדת הדנובה.

    מעבר לרחוב עומד בניין הפרלמנט המרשים מאד, ברם ראוי להזמין סיור מראש, ומי שבא בלי צריך לוותר או להתפשר על זמנים אחרים.

    החלטתי כי סיור במקום לא מספיק חשוב לי, אולי בהזדמנות אחרת.

    תפסתי חשמלית עם כיוון למלון. יתרונו של הכרטיס השבועי הוא באפשרות לנסוע גם אם לא יודעים בדיוק לאן. מקסימום יורדים ותופסים קו חזרה, מצד שני זוכים למראות אחרים של העיר.

    במלון ניצלתי את הזמן למקלחת מרעננת והחלפת בגדים מיוזעים ולכמה נשנושים ובירה קרה שיש בטרקלין ללא הגבלה.

    שוב יצאתי הפעם כבר עם קצת יותר ידע אל גבעת גלרט שם נמצאת מצודת הסיטידלה (סגורה) ופסל החירות (ההונגרי) שמשקיף על העיר מהנקודה הכי גבוהה.

    הטיפוס לשם מתיש, בזווית עליה חדה, ומעייף, בעיקר כשבחוץ 40 מעלות ולחות.

    ספרתי 380 מדרגות (מי שנמלט מהן בבוקר קיבל אותן אחר הצהריים ) שלא ברצף, אבל הנוף הניבט ממעל שווה כל טיפת זיעה.

    נפגשתי עם בכורי בשוק הגדול, ופנינו לשוטטות סתמית באיזור וישיבה עם המקומיים על אחד הגשרים ולצפות בשמש השוקעת מעבר להרי בודה.

    החלטנו לאכול ארוחת ערב ב(עוד) מסעדת תאילנדית.

    למי שתמה על מה אדם שמגיע לבודפשט מעדיף,( ולא את המטבח המקומי המפורסם) אנמק זאת בחיבתי למאכלים מזרחיים.

    מזרח אסיה בעיקר.

    גם מזרח תיכון, אבל עם מזרח אירופה אני פחות מתחבר.

    סלט פפאיה, סוג של אגרולים בדפי אורז, חזיר חמוץ מתוק ובירה היו ארוחה טעימה מאד.

    לקינוח בחרנו באטרקציה מומלצת.

    הפלגה לילית, כדי לראות את בודפשט המוארת דרך הדנובה.

    הספינה שבחרנו (בחושך) היתה קטנה יחסית לכל ספינות הקרוז וצפופה, אבל אוויר הליל החמים ונטול הלחות היווה פיצוי, והצלחנו להוציא כמה צילומים יפים.

    חזרנו לחדר כדי לגלות שיש בעיה עם המזגן והולך לעבור עלינו לילה חם במיוחד.


    יום ו' 15.4.19
    פקיד הקבלה שהוזעק לחדרנו לבדוק מה ניתן לעשות עם המיזוג לא הצליח לפתור לנו את הבעיה, כך שעבר עלינו לילה חם לח ורטוב.

    לא נעים. ממש לא.

    יצאתי לסיבוב אחרון בחסות כרטיס הנסיעה החופשי, עם אוטובוס קו 9 שמול המלון, ישר לאחד מבתי הקפה המפורסמים של העיר.

    קפה ניו יורק. תור ענקי משתרך בעיקר לראות ולצלם את האולם המפואר שמעוצב ברוח אריסטוקרטית אירופאית, כפי שגם לבושים המלצרים וחלק מהסועדים.

    נכנסתי, צילמתי, יצאתי.

    אני לא רוצה אפילו לחשוב מה עובר על מי שבא לקפה ועוגה.

    מעבר לכביש מסוף של החשמליות. קו 4-6 נוסע לאורך השדרה.

    איזה כיף, תפסתי חשמלית ממוזגת.

    מ'כפת לי לנסוע הלוך ושוב.

    בחזור ראיתי שהגענו לכיכר גדולה עם הרבה חנויות גדולות ותחנת תחתית.

    ירדתי לסייר.

    חנות דקטלון שצדה את עיני היתה סיבה להכנס ולעשות קנייה קטנה.

     אם לא הייתי מגיע הייתי מסיים את הטיול גם בלי זה.

    חזרה מהירה למלון בדיוק לפי הלו"ז שתכננתי.

    בירה אחרונה לצינון, ואחריה יצאתי שוב אל השדרה הסמוכה כדי לקחת את אוטטבוס 100E, ישירות לשדה התעופה.

    מחיר הנסיעה באוטובוס הוא כעשירית ממחיר מונית !!!

    נכון שזו לא נסיעה אישית ומהירה, אבל האוטובוס עוצר בשתי תחנות בלבד, והיה ממוזג.

    בשדה התעופה היה עומס עצום, אך למרות זאת כולם הצליחו לעבור בזמן.

    תמה חופשה קטנה.

    מחר עוברים לחופשה אחרת,

    קצת יותר ארוכה,

    ובעיר הרבה יותר חמה.

    חמה,

    אבל שלנו.


    ירון הולנדר.

    בודפשט, יוני 2019

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      ירון הולנדר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      רשימה