כותרות TheMarker >
    ';
    0

    השמיים שבתוכה - אתי הילסום ואני (חלק א')

    4 תגובות   יום שבת, 15/6/19, 21:46

    אתי הילסום נרצחה באושוויץ ב־1943, קצת לפני יום הולדתה השלושים. 
    היא הותירה אחריה יומנים עמוקים מאד, יוצאי דופן באיכותם, שפורסמו בהולנד כארבעים שנה אחרי מותה.  

    לפני כשש עשרה שנה נתקלתי ביומנים בסמינר בחוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב. 

    אני מעלה כאן, בחלקים, את עבודת הסמינר שהגשתי אז. היא לא היתה ברשותי עד כה, אך לפתע פתאום נמצאה לי. 

    העבודה מכילה אמירות שאין אני מסכים עמן בהכרח, בכל זאת עבר זמן רב מאד, אבל היא נגועה בהתלהבות הראשונית שהתעוררה בי אז, ואחרי שקראתיה מצאתי שאין היא מביכה מדי. אני מקווה שגם בקוראים תתעורר להבת אהבה ביחס לאתי, שכן היא דמות ייחודית עד מאד, מעוררת אהבה רבה, ואולי גם אהבת עולם. 

     

     

     

    אתי ואני נוסעים לאושוויץ

     

     

    "ומתוק האור וטוב לעיניים לראות את השמש"

     

    קהלת, י"א, 7

     

     

     

    הקדמה ופרק ראשון

     


    הקדמה

    "השטן ירד עלי אדמות והצביע על מישהו – אתם שונאי". כך טוען הפרופ' שלום רוזנברג בספר "שיחות על אלוהים". הוא גם גוזר מטענה זו אי אילו מסקנות בדבר מציאותו של האל, ו"יהודיותו" של האל.

    ואולי הפוך. אולי השטן ירד עלי אדמות, והיה מי שהצביע עליו – אתה השטן. עדותם של היהודים התהפכה. במקום להעיד על אמיתת קיומו של האל, העידו היהודים בגופם, על אמיתת קיומו של השטן.

    היהודי כמעיד.

    בכל יום קוראים יהודים בעולם את קריאת שמע. "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". אינני יודע כמה מהם שמים ליבם לכך, ששתי האותיות המוגדלות בתוך הפסוק הן האותיות ע', וְ – ד'. עֵד.  בתוך קריאת שמע אנו מעידים על מציאות האל, אחדותו, קדמותו ואינסופיותו לעדי עד. ויש אומרים יותר מזה:

    לא רק בקיום המצוות, לא רק בקריאת שמע, אלא בעצם הוויתו היהודי הוא אמונה. הוא איננו מאמין בדבר או לא מאמין בו. הוא הוא אמונה. כך פרנץ רוזנצוויג: "מי שנולד יהודי מעיד על אמונתו בהוסיפו הולדה לעם-עולם. אין הוא מאמין במשהו. כל עצמו – אמונה הוא; איש אמונה הוא באורח אי אמצעי, ששום דוגמטיקן נוצרי לא יוכל להעפיל אליו" (כוכב הגאולה, 362). 

     

    אלה הן שתי דוגמאות למחשבה יהודית על יהודיות, אמונה, אלהים. אחת בת ימינו, והאחרת מוקדמת, מלפני השואה.

    רבות הדעות, רבות עוד יותר המילים, שנהגו, נאמרו ונכתבו בנושאים אלה מאז השואה. חלקם פילוסופיה, חלקם לא.

    יומניה של אתי הילסום בוודאי אינם הגות, לא סדורה ולא מחוייבת. היא כותבת את מחשבותיה ואת חוויות היום־יום שלה. זהו סוג מסויים של ספרות. היומנים כתובים בכשרון רב, ומובעים בהם רעיונותיה האישיים של הכותבת, אבל זו איננה הגות במובן של פילוסופיה שיטתית, מובנית. כך גם ספריו של פרימו לוי, שהם ספרות יפה לכל דבר, סיפורים מצמררים, אמיתיים, עם התחלה אמצע וסוף, ועם אלמנטים ספרותיים, המשמשים כמכווני תודעה אצל הקורא.

    גם דרשותיו של הרבי מלובביץ' בנושא השואה אינם בדיוק הגות. בעיקרם הם חזרה על טיעונים קיימים בדבר עומק המושג וקוצר המשיג, ו"הגנה" על האל ועל האמונה בכל דרך שהיא. צידוק הדין יכול להיעשות בדרכים שונות, אבל צידוק דין לעולם איננו הגות. הוא לכל היותר יכולת רטורית מרשימה, הבאה לשמר את תפישת המציאות של המצדיק או של המגזר אליו הוא שייך. אין כאן פריצת דרך מחשבתית. אלכסנדר דונט עושה בדיוק את אותו הדבר, רק לצד השני. טיעוניו אינם צידוק דין, כי אם צידוק עמדה: התקפה רבתי על האל ושלילת קיומו, התפלמסות עם  מגיני האמונה, התקפה על האמונה, וקריאה לעזוב את הדתיות – ולהוותר עם הערכים (א. דונט, קול מתוך האפר).

    כך, שהמושג הגות הורחב מאוד, והוא כולל בתוכו גם ספרות, דרשות דתיות, דעות אישיות, ואמונות חדשות-ישנות,  שנצרפו מחדש בכור ההיתוך הפיסי של אושוויץ.

    זוהי איננה ביקורת על הכותבים, על כתביהם, או על הסמינר. זוהי ההתבוננות שלי בדברים. אין כאן נכון או לא נכון, רע או טוב. יש רק את רשמינו אנו, רשמיו של כל אחד, כפי שנצרבו בנפשו. אבל לפני שאצלול לאוקיינוס המלים והדעות בנושא אל, אדם, עולם , אוקיינוס שהיה אינסופי עוד לפני השואה, והגדיל את סדר אינסופיותו אחריה, לפני שאצלול לשלות את פנינתי שלי, האישית, כמה מלים, ברשותכם.

    בעד השתיקה אני. אחרי שנים של חיפוש מצאתי תלם. ולעת עתה, התלם שלי הוא. מן העקרונות החשובים בדרכי זו  היא השתיקה. ההתבוננות. הבחינה. ההמנעות מתגובה.

    נודעת נטייתם של אנשים להגיב:הוא אמר כך, אז אני אומר כך. כך וכך קרה, אז עלינו להגיב באופן זה.

    בני החוק השלישי של ניוטון אנו. כמו כדורים הנזרקים על קיר וחוזרים למקומם, כמו כל גוף שעליו מופעל כח, אנו מגיבים. ואני אינני חפץ, אינני דומם. חפץ אני להשתחרר מן האוטומטיות. לפני הדיבור יש לחשות, ורק אחר כך לומר. מעט מאוד, מדויק מאוד. יקר הוא מצרך הדיבור, אך הפך זול עם השנים. משמעות כה רבה אנו יכולים למצוא במילה הבודדה "הנני", שנאמרה פעמים לא רבות מדי בתורה. כמה משמעות נמצא באינספור המלים הכתובות בעיתונים, בספרים, בתמלילי להיטים, המתפרסמים תדיר בימינו אנו?

    "וישמחו כי ישתקו, וינחם אל מחוז חפצם" (תהלים, ק"ז, 30)

    כמה מדויק הוא משורר התהילים. להגיע אל המטרה מתוך שקט, לא מתוך ברבור ומאבק. השקט מוליד שמחה, הנחיה תבוא מאליה, עם השקט ועם השמחה. ומהו מקום זה, אליו אני שואף? זהו מקום החיבור בין האין והאינסוף, המקום שבו אין משמעות לדבר, וכל דבר מקבל את מירב המשמעות. זהו מקום האחדות.

     

    ובכל זאת, למרות שאיפתי לשתיקה, כותב אני הרבה מלים. ככה זה. עלי להגיש עבודה, ולא אוכל להגיש דף ריק. אבל ברצוני להבהיר: אין אני מסכם חומר כתוב. אין אני מגיב על רעיונות אלה או אחרים. את חוויית השואה שלי כותב אני, את חוויתי ותו לא. לא אטען נגד א. דונט, ולא בעדו, לא נגד חנה ארנדט, ולא בעדה, לא בעד ונגד פ. רוזנצוויג וכו'. כל אלה היו ואינם, וזהו יחסי היחיד כלפיהם. ועם זאת, אשתמש בעבודה בדבריהם, ובדבריהם של רבים אחרים. בלי לשפוט. לא לי המשפט. למעשה, אני טוען, וכך אטען במהלך העבודה, כי הדרך הנכונה ביותר, לבד משתיקה, לדבר על השואה, היא הדרך החווייתית־אישית. לא להיות צודק, לא לנסות לשכנע אנשים בראיית עולמי, לא לתקוף ולהתגונן, אלא לספר סיפור. את סיפורך האישי. ספר, ספר, סיפור.

    יהיה מי שיאמר שטועה אני, יהיה מי שיאמר צודק, תהיה הביקורת אשר תהיה, אין לי דבר לומר לכם מעבר למה שנכתב. אכתוב ואעלם, כפי שצריך להיות. יעמוד החיבור ויספוג הוא.

    אז אחרי שבחי השתיקה, אפשר נצא למסע.

     

     

    פרק א

    "הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים". כך מסתיימים יומניה של אתי הילסום. משפט זה מסכם את דרכה הרוחנית של אתי, אותה מצאה בתוך האפלה שכסתה את עין השמים, בעולם של שנות המלחמה. לאורך כל כתביה היא לא מתפלמסת, לא טוענת נגד ובעד, כמו לא מוצאת טעם בכל אלה. היא מתמודדת עם קשייה, עם הוריה, עם אהובה. היא מספרת על ההתמודדות שלה עם בעיות היום־יום. זוהי אחת התגליות המופלאות שהיא גילתה לעולם, שהיא גילתה לי. היו חיי יום־יום בתוך המלחמה. היו אהבות גדולות וכעסים קטנים, צחוק ובכי, תסכול והשלמה, ואפילו רופאי־שיניים ובתי־קפה, ודרכה של אתי בתוך אירועי היום יום הללו היא כה מרשימה. רציתי לרגע לכתוב – דרכה הקצרה של אתי, אבל כשקוראים אותה, לומדים אותה, רואים אותה במלוא הדרה, וחושבים שחייה היו כה מלאים, וכי אין הם נמדדים במושגים של שנים. מה טעם לו חייתה 87 שנים? ואולי 60? מה זה משנה? חייה, כמו גם חיינו, אינם נמדדים בכמות, אלא באיכות, ואתי ידעה לתת לחייה איכות אינסופית. מהי איכות זו? במהלך העבודה אטען כי אתי חוותה "הארה". הארה ממש, בדיוק כמו זו של בודהה, בדיוק כמו זו שנזירים מזרחיים מקדישים לה את חייהם. להם יש את דרכם להגיע אל האור, לאתי היתה את דרכה, והיא הלכה בה בעוז וברב־כח, בחן ובחסד וברחמים. היא הגיעה אל שלמות הקיום וגילתה בתוכה את אינסופיותו של האדם בזמן ובמרחב.

     

    היומנים, כפי שהובאו לדפוס ולתרגום, נפתחים בהגיגיה של נערה מתבגרת. בשלב זה שנות ילדותה מאחריה, היא כבר אישה צעירה, אך דומה שעדיין לא בשלה לכתיבה בוגרת יותר, עמוקה. היא כותבת מתוך עצמה אל עצמה, ומבטיחה מדי פעם "לשים לב" לדברים מסויימים, לעקוב אחר תחושותיה, לגדול. אנו מתוודעים אל חבריה, אל משפחתה, ואל "משפחתה המאומצת" – חבריה במקום בו היא עובדת כאם־בית. אנו מכירים גם את חברותיה הקרובות ושומעים על יחסיה איתן, ומעל לכל אנו פוגשים ביוליוס ספיר, ס. כפי שהיא קוראת לו. מאהבה הכריזמטי, המיוחד, הסוחף. מורה לרבים ותלמיד החיים, שהגיע לרמה מאוד גבוהה של מודעות, ועסק באבחון אישיות דרך כף־היד. בסופו של דבר, אני טוען, עלתה התלמידה על רבה. הוא היה מורה נפלא, יוצא־דופן, הוא מאבני הדרך החשובות ביותר בדרכה של אתי אל ההארה. הטבעיות שלו, החן של תנועותיו, של קולו, של עיניו, ניכרים בכל מילה שכותבת אתי עליו. אני מאמין בכל לבי, שלו חזה בהצלחתה של אתי להשתחרר מן הפחדים האנושיים כולם, ולחיות מעבר לגבולות גופה, היה נמלא אושר. הוא לא היה נאלץ להסתיר צביטה של מורים רבים, כשהם נוכחים שתלמידיהם גדלו הרבה מעליהם.

    הוא אומר לה: "אני חושב שאהיה לך קרש קפיצה לאהבה הגדולה באמת" (השמיים שבתוכי, 40). האם ישנה אהבה גדולה יותר מאהבתו של המואר כלפי האל? כלפי הכל? אהבה אמיתית, קוסמית, גורפת, ללא פרוד וללא שפיטה?

    לטעמי לא.

     

    מהי הארה?

    זו שאלה קשה. אחת מן השאלות הקשות ביותר. היום נוטים העוסקים ברוחניות לראות את ההארה כשחרור מוחלט. האדם המואר מגיע לדרגה שבה אין הוא מאויים עוד. הוא אינו חושש מפני כאב, או רעב, או מחלות, או כליונם של אהוביו. בעצם, כולם אהוביו. הוא מפסיק לערוך הבחנות ולקטלג באופן גורף, עמוק ומוחלט. אין עוד שלי ושלך, אין עוד אני ואתה. אין קרובים יותר וקרובים פחות. אין דוחה ומושך.

    אין ואין ואין. אז מה יש? יש קיום. לי זה מזכיר מאוד את תורת תארי השלילה של האל. האל אינו זה ולא זה וגם לא זה וגם לא זה ולא זה ולא זה, ואפילו זה הוא אינו. אז מה הוא כן? הוא הווה. וגם זה נתון לדיון.

    כך גם המואר (או ה"עֵר"). הכל – ההוויה, הקיום, היש – הופכים לאחדות אחת עבור המואר. הוא עצמו מתאחד עם הבריאה כולה וכך מתאיין ומתגדל עד אינסוף. הוא ואלהים, אחד המה. אין עוד פרוד בעולמו. אוהב הוא את הכל. לא חומד, או מתאווה, או מקנא. לא קשור לדברים, או דואג להם, או רכושני כלפיהם. אוהב. בעיקרו של דבר איבד המואר את עצמו, ומצא משהו גדול הרבה יותר. הוא הפך לאין ולכוליות בן־רגע, וחששו מפני המוות גז לעולם. תפישת המוות שלו משתנה. אין זה עוד האין המוחלט והמפחיד, הפרידה מן האני ומנעמיו, אלא עוד שלב אחד בדרך. לא השלב האחרון, פשוט שלב. הוא אינו מונע יותר על ידי דחפים פנימיים, הוא מניע (כאן פתאום צץ לרגע האל הקוסמולוגי של אריסטו ומפרשיו – המניע הבלתי מונע).

    האדם הער מוותר על הרצון. אין הוא רוצה עוד דבר. משאלותיו אינן קיימות וקיימות בו זמנית, והן כה פשוטות, עד שכאשר הוא מושיט יד, הן מיד מתקיימות. כזה הוא המואר. במידה רבה מת האדם המואר עוד בחייו, וכך פג חששו מן המוות. בנעורי קראתי שיר יפני קצר, כעת אני מבין מדוע נשאתיו עמי:

    "הו בני הנעורים,

    אם פוחדים אתם מפני המוות –

    מותו מיד.

    משתמותו פעם אחת לא תמותו עוד".

    זה יכול להשמע צורם לאוזן מערבית המקדשת את החיים הנוחים, את השפע והצריכה, והרואה במוות קטיעה פתאומית וכואבת של התענוג המתמשך הזה הקרוי חיים.

    אבל בהווייתו הכוללת של המואר, המוות איננו שלילי. הוא אינו צורם ואינו מאיים. הוא קיים, כמו כל דבר אחר, ומשמעותו אינה גדולה יותר או גדולה פחות. כל הדברים כולם הם שווי משמעות, ולכן כולם חסרי משמעות, ובעלי המשמעות כולה. את התפישה הזו אני מזהה אצל אתי הילסום. בהמשך אני מתכוון להצביע על התקופה בה חוותה אתי את ההארה, ולחזק את טענתי באמצעות כתביה.

     

     

    אבל עוד לפני שאצביע על כך, ניתן לזהות בקלות רבה ביומנים, את אותם המושגים המשמשים בפיהם של מוארים, ומחפשי האור:

    "אנשים חרדים בצורה מוגזמת לגופם האומלל. ואילו נפשם נשכחת וקמילה באיזו פינה נסתרת. אנחנו לא חיים כמו שצריך, ההתנהגות שלנו לא מכובדת… אינני שונאת איש, אני לא חשה מרירות. וברגע שאהבת הבריות נזרעת בתוכנו, היא צומחת למימדים אינסופיים. רבים היו קוראים לי שוטה ותלושה מן המציאות, לו ידעו מה אני חשה וחושבת. ובכל זאת, אני חיה את המציאות יום-יום. האדם בעולם המערבי אינו רואה ב"סבל" חלק מן החיים. משום כך הוא אינו מסוגל להפיק מן הסבל כוחות חיוביים" (שם, 112).

    מעורר פליאה. אישה יהודייה, בתוך התופת של השואה, לא שונאת. לא מרירה. חיה את המציאות יום יום. לדעתי, היא משתמשת במילה "מציאות" במובן העמוק שלה, הדתי – מציאות זה האל. טענה זו נשמעת ברבות מן הדרשות הדתיות, ובימינו אף חדרה לשיח הדתי היומיומי. האדם איננו מציאות, הוא כאן ואז נעלם. רק אלהים הוא מציאות, הוא הוויה, הוא מתקיים בכל מקום ובכל זמן. כשאתי אומרת – אני חיה את המציאות – היא מתכוונת לכך. זוהי המציאות, ואם קשה לי עכשיו אדע להפוך זאת ללא קשה. היא מצאה את הדרך להפיק כוחות חיוביים מן הסבל. היא לא בוכה על מר גורלה וזועקת חמס נוכח פני האל. להיפך, היא אומרת – לו הזכות לבקש מאיתנו הסבר על התנהגותנו המחפירה.

    היא מדברת על אינסוף, על אהבה אינסופית הצומחת בתוכנו, לו רק נשכיל לזרוע את הזרעים. אלה הם בדיוק המלים בהם משתמשים הפילוסופים המזרחיים ומורי דרך אחרים, בבואם לדבר על ההארה: נפש, אינסוף, אי־שנאה, אהבה, מציאות, "סבל" וכוחות חיוביים.

    היא מפתחת יכולת לשוחח עם אלהים במילותיה שלה. זהו אינו דבר פשוט או עניין של מה־בכך. לשוחח עם האל, להיות בדיאלוג רציף איתו, זה דבר קשה מאוד. רבי נחמן מברסלב, שחסידיו מוכרים לנו מאוד, פיתח את הנושא של שיחה עם האל. הוא הטיף, בין היתר, לשעה אחת של התבודדות ביום, ובשעה זו להשיח עם האל, בשפתך שלך. בכל מקום בו תמצא את חסידי נחמן, תשמע את המלים הללו – התבודדות, שיחה.

    אתי הילסום לא הכירה את רבי  נחמן ולא את חסידיו. היא פיתחה לעצמה, בדרכה הטבעית, הזורמת, הנינוחה, את היכולת הזו. אני מזמין אתכם לשוחח עם האל, שיחה ארוכה, גלויה, פתוחה. שבוע אחד. יום אחד. תראו כמה שזה קשה.

    מה שאני אומר זה, שבעצם, בדרכה אל האור, פיתחה אתי, מתוך עצמה ובעצמה, טכניקות מדיטטיביות, המשמשות כבר שנים ארוכות את אנשי הרוח ואת מבקשי האור. והיא עושה זאת בחן רב: "דבר אחד אבטיח לך אלוהים, רק הבטחה אחת קטנה: אני לא אעמיס את דאגות המחר על כתפי ההווה, אבל גם זה דורש תרגול וניסיון. כל יום קיים ועומד בפני עצמו. אלוהים, אני אעזור לך להחזיק מעמד בתוכי, אבל אני לא יכולה להבטיח שום דבר מראש. רק דבר אחד הולך ומתבהר לי: אתה לא יכול לעזור לנו, אנחנו צריכים לעזור לך, ובכך נעזור גם לעצמנו" (שם, 110). זה נראה כה קל, לפנות כך אל אלהים, אבל זה לא. המלים האלה הם דוגמא אחת, שניטלה כמעט באקראי מתוך הספר. הן קיימות לכל אורכו, במיוחד אחרי שאתי רואה את האור, ומשתחררת מכבליה, שהם גם כבלינו.

    איך משתחררים? כדי להשתחרר, על האדם להרוג את כל עברו, ואת כל עתידו. לא פיסית, כמובן, אלא נפשית, בתוכו פנימה. אולי יותר נכון לומר, רוחנית. ברוח ולא בנפש. עליו להשתחרר מכל מה שהכיר. מאביו ומאמו, מחבריו ומסביבתו, מן המאכלים שאהב, מן המוסיקה שריגשה אותו. לא לזנוח, לא להתנכר, לא לשנוא. להשתחרר. להבין את מקומם של הדברים הללו בעולם, להבין את המשמעות שבאי־משמעותם.

    את המאבק העז ביותר לשחרור מנהלת אתי לנהל מול אהבתה לספיר. הוא הקשר החזק ביותר, הוא השורש. וכדי להשתחרר באמת, יש להרוג את השורש. בלב. להרוג בלב, ברוח, לא ללכת ולהרוג אנשים. והיא מודעת לזה: " … והסכנה היחידה האורבת לי היא, שלבי ישבר מרוב אהבה אליו" (114).

    שוב, לקרוא ולא להאמין. יהודייה, החיה תחת השלטון הנאצי, טוענת שהסכנה היחידה האורבת לה היא האהבה. לא הכיליון, לא המוות, לא הרעב, הסבל והעינויים. האהבה. אכן, אחרת היתה דרכה.

     

    במהלך העבודה אשזור מלים ומשפטים של אנשי אור אחרים, או לפחות כאלה המיוחסים להם, במטרה להראות כיצד ההבנה הטמירה הזו, שאליה הגיע כל אחד מהם בדרכו, דומה אצל כולם דמיון רב. עד כדי כך, שאפשר יהיה לטעון, שהם כולם מדברים ממקום אחד. זה אמור להפתיע, שכל כך הרבה אנשים שנתפשים "מוארים" או "ערים", מפיקים את אותם התובנות, בשינויי נוסח קטנים.

    אבל לפני כל האזכורים, משה רבנו. כדי להראות שגם מתוך התורה שלנו, תורת משה, אנו יכולים ללמוד על אור והארה. איפה? בהרבה מקומות. אבל כדי להתחיל ממקום כלשהו, נבחר את הפסוק:

    "כי קרן עור פניו" (שמות ל"ד, 29). על כך כותב הרמב"ם, כי משה ראה את האור באופן מתמיד. בפתיחה לספר "מורה נבוכים" מביא הרמב"ם את משל הברקים. הוא מתאר את החיים כחשוכים, ואת הנביאים ככאלה, שמדי פעם מבריק להם הברק, והם רואים את הדברים כפי שהם. יש מי שרואה האור פעם אחת, יש מי שרואה מספר פעמים. על משה רבנו הוא אומר – הברקים הבריקו לו ברצף עד שחי באור כל הזמן, כלומר ראה את המציאות כהווייתה בכל העיתים.

    כך ש"דיבורי הארה", והשימוש במושג אור אינם זרים לרוח היהדות. להיפך, הם טמונים עמוק ביסודותיה. עמוק מאוד. בעצם, אם חושבים על זה, מלותיו הראשונות של א-להים עצמו הן: "יהי אור". עכשיו אפשר לא לקרוא אותן רק כציטוט דבריו של אלהים בתוך הסיפור, אלא כציווי: חיו כך שיהיה אור בקרבכם. ומיד אחר כך כתוב – "וירא אלהים את האור כי טוב". אכן, טוב האור.


    לפני שאגש אל גוף העבודה, מבט על יחסה של אתי אל האור:

    חמש פעמים בלבד מזכירה אתי את האור ביומניה, ועוד פעמיים במכתבים. אצטט מן היומנים בלבד:

    "אני מלאה כל כך אור וקלילות שכל מילה נראית לעומתם כבדה כעופרת" (17).

    "נוף רחב ידיים ושטוף אור. ושוב התחושה שאני צועדת בתוך נשמתי" (61).

    "עדיין איני מצליחה לבטא את תחושת החיות והאור שבי, האוצרת בתוכה גם את כל הסבל והמצוקה" (105).

    "ואי שם בתוכי מצויים אור וכוח ואהבה, שאינם מותירים מקום למרירות" (116).

    "אם לא נמצא בנו את העוצמה והאור שבעזרתם נוכל לפתוח דף חדש במקום אחר, הרי אנחנו אבודים… ואני אמצא את הדרך לאותו אור חדש…עלי לעבור במחילות חשוכות עד שאצא פתאום אל האור(121).

     

    הציטוט הראשון הוא ממש בתחילת הדרך הרוחנית של אתי. במשפט השני היא כבר נמצאת בשלב מתקדם מאוד, היא כבר קרובה יותר לעצמה. שלושת הציטוטים האחרונים הם אחרי ההארה כשהאחרון שונה מן השניים שלפניו, משום שכאן כבר מודעת אתי לשינוי שחל בה. איך אני יודע? עקבתי אחר התפתחותה הרוחנית. בכלל, חמשת המשפטים הללו מתווים את ציר ההתקדמות שלה לעבר האור, ועוד לפני שנתעמק אפשר לראות כיצד המלים שצמודות למילה אור משתנות: בתחילה קלילות. אחר כך נשמה, ולבסוף זה כבר כח ואהבה, עוצמה וחיות.

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     


    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/6/19 23:09:
      הציטוט שהבאת מעמ' 110 מרתק ונוגע ללב עד כאב, לא רק שהיא לא באה בטענות לאלוהים, אלא היא ממש חופנת ומערסלת אותו בידיה, היא מוכנה לעזור לו, אבל לא מבטיחה דבר מראש, אח, זה כל כך יפה. מה שכן, הטענה שמדובר בטכניקה מדיטטיבית, שאפשר למצוא כדוגמתה גם אצל אחרים, נראה לי שעושה קצת עוול לדיבור שלה, כאילו יש לו כוונה ותכלית להגיע להארה בזמן שהוא פשוט נובע ממנה. חוץ מזה, אם הייתי יודע שככה נראית עבודת סמינר, אז יכול להיות שהייתי הולך ללמוד באוניברסיטה.
        16/6/19 20:50:
      אני עושה לרגע סדר, יש אלוהים, יהודי מעיד, אור פילוסופיה - הגות, כתיבה, שואה, ואתי פילסום; כל החיבור הזה הפך להיות אצלי אפשרי, שהוזכר פרימו לוי. אני גם מסיק כאן ששפיטה ערכית (נכון לא נכון, טוב רע) אינה אפשרית אם עוסקים בכתיבה שהופכת להיות הגות. פה זו כבר פרשנות שלי: אלוהים הוא רעיון פילוסופי כי הוא אינו תלוי בקיומו או באי קיומו. , ומה שהופך את הרעיון לפילוסופי מצד אחד אתה צריך לטעון טיעון הגיוני אונטולוגי, ומן הצד השני אתה נדרש להיות נאמן למקור שהוא אינו תלוי בקיומו או באי קיומו. כלומר: כל מה שקשור באל או בפילוסופיה אתה נדרש להיות בעל יכולת לטעון טיעונים מורכבים, זה בהחלט מה שעשית כאן טענת טיעון מורכב מאד.
        15/6/19 22:39:
      אהבתי את ההקדמה. ברשותך אקרא כל יום קצת, בלי נדר, חומר כזה לא נועד לקריאה מהירה.
        15/6/19 22:15:
      מרתק. תודה