כותרות TheMarker >
    ';
    0

    השמיים שבתוכה - תמונה (חלק ב')

    2 תגובות   יום ראשון, 16/6/19, 15:47

     

     

    ''

     

    את החלק הזה נפתח עם תמונתה של אתי, המופיעה בעמוד השני של הספר, עוד לפני הכותרת והקרדיטים. אנו רואים אישה צעירה, מבטה מכוון מטה, כמו קוראת ספר או מכתב. אפשר שהיא עצובה, אולי מבויישת. קשה לומר, מפני שהעיניים מוסתרות. היא לבושה בקפידה, חולצתה פתוחה מעט, ועל צווארה ענק פנינים. היא אינה גאה בו, ועם זאת - אין הוא מביך אותה. היא אדישה כלפיו. האור מגיע אל פניה מצד ימין (שמאל בתמונה), וכך החלק השמאלי של פניה חשוך יותר. איננו מצליחים לראות את האוזן השמאלית, רק בדל זערורי. גם הלחי כהה ברובה. שפתיה יפות, שפתה העליונה דקה, מעוצבת מאוד, דומה קצת לסימן הסוגריים המסולסלים. השפה התחתונה עבה, בשרנית, כמו שנהוג לומר על שפתיים. והחיבור שבין האף והגבות יפה אף הוא, רציף וזורם. האף לא מסתתר, אלא מבליט את מקומו במרכז הפנים. הסנטר קטן, מעט משולש, והמצח גבוה, נוכח. שערה קצר ולא מסודר. אני חושב שהיא כן עצובה. אני חושב שהיא נפלאה.

     

     

    היומנים נפתחים בוידוי. אני אשה עצורה, אומרת אתי. אינני מצליחה לשחרר את הצעקה האחרונהאני מאהבת טובה, היא אומרת, אבל, היא מוסיפה, זה לא נוגע בעיקר העיקרים. ועוד: אני יצור מסכן ומפוחד

    התחלה לא קלה, וגם דומה למצבם של רבים מאיתנו. הפחד, הזעקה שלא יוצאת, לחשוב שאנו מאהבים טובים. גם לא ברור מהו אותו עיקר העיקרים עליו היא מדברת.

    אחרי הדברים האלה אתי מספרת על חוויותיה מפגישתה הראשונה עם יוליוס ספיר. היא מאד לא מרוצה. למראה של ליזל, חברתה, המחייכת לעברו חשה אתי "כמעט כאב": "עלתה בי מין תחושה מעורפלת של אי שביעות רצון… האיש הזה נוטל בגניבה מן הנערה הזו את חיוכה… הוא איש מסוכן" (8).

    בהקדמה כבר ראינו חלק מדבריה המאוחרים יותר, אחרי שהתוודעה לספיר והפכה להיות תלמידתו, אהובתו, וגם מזכירתו. השינוי ביחס אליו הוא עצום, ובא תוך זמן קצר מאד. כבר בפגישה הבאה איתו הוא מצליח לשחרר משהו בנפשה – "תחושת העצירות נעלמה, נעשיתי משוחררת יותר", היא כותבת. היא נוזפת בעצמה – "אני כבר לא נערה היסטרית בגיל ההתבגרות" – נזיפה שבאה בעקבות תחושותיה כלפי ספיר. אבל שלושה ימים אחר כך, מלים אחרות לגמרי: "באותן הפעמים הנדירות שהחסד מופיע, יש להעמיד לרשותו את המיומנות.. האמנם התחיל שלב חדש בחיי?.. סימן השאלה הוא טעות. שלב חדש התחיל!" (11). 

    הפתיחה הזו מגלה לנו אישה צעירה, קצת מבולבלת, קצת מאוהבת, נחמדה מאוד, ממש כמו הצעירות והצעירים של ימינו אנו. היא רומזת על כישוריה הרוחניים, ואף מכריזה כי התחילה תקופה חדשה (ובשלב זה אין היא יודעת עד כמה צדקה). אבל מהו החידוש, אותו הדבר החדש שהתחיל? הפגישה עם ספיר? ובכן, לא רק. החידוש הגדול הוא שהיא הפכה מאדם שאינו מקדיש זמן ומחשבה לתהליכים שעוברים עליו, לאדם שעוצר ומתבונן. תמיד היא היתה על מסלול, כמו כולנו, אבל מרגע זה היא מודעת לכך. היא עדיין לא בטוחה. המילה רוחניות מופיעה אצלה במרכאות, כך גם המילה התעלות.

     

    עוברים עוד שלושה ימים (ועמוד אחד), והיא כותבת שהשנאה איננה מטבעה, וכי השנאה העיוורת היא מחלה בנפש השונא. ואז היא מתארת התפרצויות זעם כלפי הגרמנים, ותחושות שנאה גואות. שוב, זוהי תחילת הדרך, הכל מעורבב עם הכל. כמו שנראה בהמשך, הבלבול הזה ייפסק, אבל כמי שעוקב אחרי תהליך התפתחותה, אני מצביע על מאפיינים של תחילת דרך, ובהם גם מבוכה. (היום "קל" לנו להבין שנאה לגרמנים, אבל זה לא טריוויאלי כמו שרבים חושבים. ב – 1941 השנאה כלפיהם עדיין לא היתה אוטומטית, וחייה של אתי, ושל יהודי אמסטרדם בכלל, היו עדיין סבירים).

     

    בשלב זה של חייה, שולטות באתי יכולותיה האינטלקטואליות. היא מסורה ללימודי הרוסית, ואף מלמדת את השפה, שבה היא ממש מאוהבת. היא דוברת גם גרמנית, ושיחותיה עם ס. מתקיימות בשפה זו. היא מבינה בשכלה את יופיו של העולם, ואת יופיים של הדברים. היא מתפעלת מדבריו של ס. בשכלה, ולא ברוחה, לא בנשמתה. הוא אומר לה: "מה שנמצא פה (והוא הצביע על ראשו), צריך לעבור לכאן (והוא הצביע על לבו)." היא ממשיכה – "כל החלקים היו מעורבבים, והוא צירף אותם לתמונה שלמה ומשמעותית" (15). אבל שורה אחת בלבד לפני הפסקה המרשימה הזו, שמעידה בפשטות שאתי נמצאת בשלב הלימודי עם ספיר (ואף מרמזת על העתיד לבוא), היא אומרת שהמילה נשמה היא "מילה פסולה". נזכור את זה.

    רבי נחמן, אולי במשפט הידוע ביותר שלו, אומר – והעיקר לא לפחד כלל. גם אתי סבורה כך. לא שהיא מכירה את הרב נחמן, אבל היא מתקרבת.  היא כותבת: "גם על תחושת הבהלה העמומה שלי אני צריכה להתגבר" (17). היא מצהירה כי אם תמות, היא רק היתה אומרת "חבל מאוד, היה טוב", וכי היא חיה כל רגע ורגע. זה יפה, אבל זה עדיין לא נכון לגמרי. זה עדיין בא מפה (ואני מצביע על ראשי). איך אני מעז? הנה, אחרי יומיים בלבד, ועמוד אחד בספר, היא כותבת – "שוב השתבש הכל, אני רוצה משהו ולא יודעת מה…". אני לא שופט אותה, אני רק אומר שהיא בתחילת הדרך. "שבע ייפול צדיק וקם", אנחנו אומרים. אז הנה, "נפילה" אחת מן השבע. הטיפול אצל ספיר נמשך, הקשר בין השניים הופך להיות יותר ויותר רגשי, ואף מקבל גוון ארוטי. אתי מתחילה להרגיש שוות כוח לאיש הזה, האיש הגדול, הסוחף, ששיגע את כל בנות אמסטרדם, ובעצם – את כל הבנות של כל עיר שבה אי פעם חי. היא מתחילה להרגיש שווה לו שבועיים בלבד אחרי פגישתם הראשונה. זו אחת הסיבות שהביאוני לטעון, כי עלתה התלמידה על רבה. מהר מאוד הוא נחשף בפניה. אדם כה חכם, ממציא שיטה, קורא נפשות, פותח את סגור ליבו בפני אישה צעירה, מעט מבולבלת, "רגילה". אני חושב הוא ראה את הפוטנציאל העצום הטמון בה. זוהי נקודת אור גדולה באישיותו, שכן יכול היה לשמר את המסתורין, זה עובד נהדר, וכולם סביבך חושבים שאתה גדול ומדהים ומושך. אבל הוא לא עשה כן. הוא דיבר, הוא נפתח אליה, והפך לחבר. למורה־חבר. למאהב־מורה־חבר.

    ואתי הפכה להיות קצת יותר חפשייה.

     

    עוד זמן חולף, ואתי מתחילה לדבר על מדיטציה. המילה מעט מפחידה אותה, אז היא קוראת לזה, "שעת דממה". את שעת ההתבודדות של רבי נחמן כבר הזכרנו, והנה אנו נוכחים בכך שגם זה נובע מתוכה, שכן היא בשלה לכך. היא יודעת שזה לא פשוט להתבודד. היא אומרת – "צריך ללמוד איך עושים זאת" (23). אבל היא כבר מתחילה לראות את המציאות מתוך העין הפנימית שלה. אמנם קיימות עדיין זוטות רבות בחייה, שמפריעות לה, מציקות, מוציאות אותה משיווי־משקל. למעשה, במהלך החיים אנו לומדים כי אין זוטות בחייו של אדם, אבל את זה יודעים באמת רק המוארים. הזוטות הללו מהוות חלק עצום מלשד החיים, וצריך רק לדעת כיצד להתייחס אליהן (בשיוויון נפש). גם האחרים יודעים זאת, אבל רק בפיהם, ולאו דווקא בלבבם.

     

    [חשוב לשים לב לכך שבשלב זה עורך הספר "קפץ" ממארס ליוני, ובכך איבדנו חדשיים של מעקב והתקדמות. זה מצער מאד, אבל זה מה שיש. לכן מעתה נראה חיבור חזק הרבה יותר של אתי לעצמי שלה, ולכן גם אמירות עצמתיות יותר וקרובות יותר.]


    בשבת, 14 ביוני 1941, היו מעצרים, ופחד רב שרר ברחובות. אתי כותבת – "טרור.. כרגע אני לא רואה את ההיגיון שבחיים ואת הקשר שבין הדברים…"(24). כבר קיבלנו את התחושה שככל שסיוטי המלחמה הלכו והתעצמו כך גם היא הלכה והתעצמה, כך שתהיה מסוגלת להכיל אותם. היא פָּתְחה את עצמה עוד ועוד, עד אינסוף. אנחנו, כקוראים, נהיה עדים לכך. היא כותבת כי הצליחה להשתחרר מאחיזתו של ס. אבל לא ברור לה איך. היא מוסיפה שדווקא היתה רוצה לדעת איך: "ה ת ה ל י ך עדיין אינו ברור לי… זה הלקח שלמדתי: שיקולים הגיוניים אינם מועילים… צריך פשוט להפעיל את הנפש, וכדי להגיע לתוצאות יש להשקיע אנרגיה" (25, ההדגשה אינה במקור). להפעיל את הנפש? מה זאת אומרת? איך מפעילים את הנפש? היא עונה על השאלה בתוך דבריה – שיקולים הגיוניים אינם עוזרים. כדי להפעיל את הנפש, צריך לזנוח את הרציו, לוותר על התגובות ההגיוניות הראשונות שלנו, על התבניות המוכרות. תחת זאת יש  להישאר במקום אי־ההבנה, ולא להבהל ממנו. לא לנסות להבין. פשוט לקבל את זה שיש עניין שחומק מהבנתנו. או־אז תופעל הנפש. כך שהמלים "להפעיל את הנפש" מכילות סתירה, משום שעל־מנת  להפעילה אנו לא נדרשים לעשות דבר. להיפך: אנו נדרשים לא לעשות. אז במה להשקיע את האנרגיה שכל־כך זקוקה לביטוי? בשמירה על שלווה. בניסיון לא להבין, ולא לערוך רציונליזציות של המצב. רק להניח לדברים. זה קשה, משום שזה דורש שהאנרגיה שלנו תופנה לכיוון אחר, חדש. ומכאן שזה אפילו עוד יותר קשה.

     

    הזמן חולף ואתי מנסה באמת להגיע לתוכה פנימה, להתקדם, להשיל מעל עצמה מועקות. היא לא מצליחה, אבל היא מנסה בכל כוחה. היא כותבת: "אני ח י י ב ת להבהיר לעצמי את הדברים, ואני ח י י ב ת לקבל את עצמי כמו שאני" (29). כאן ההדגשה היא כן במקור. היא מרגישה חובה. זו אינה תחושה זרה לתלמידים מחפשי רוח. משמעת היא עניין הכרחי בתהליך רוחני, כבכל תהליך אחר. לכן, למשל, היהדות דורשת קיום מצוות. הבודהיזם דורש התנתקות, מדיטציה וחיים בקהילה קטנה ושקטה. לפחות בשלב החניכה. הקיצוניים שם (אלה הנקראים סהאדו) פורשים לגמרי מן החיים, בלא בגד לגופם. חיים רוחניים אין משמעותם שאדם חופשי לעשות כרצונו. הדרך הרוחנית היא דרך ברורה, והיא מצווה עלינו לנטוש את רצוננו המצומצם, הפרטי. על מבקש הדרך להיות מודע כל הזמן לכל דבר המתחולל בתוכו. הוא ח י י ב להלחם, ובסופו של דבר, אחרי כל המלחמות, עליו להיפטר מן החובה הזו. כשאתה חופשי אתה כבר לא חייב. אתה אחד. אתה ממילא הדבר, ולא גורם שנלחם בו. 

    היא חשה התקדמות רוחנית בחייה, למרות הקשיים: "לפעמים אני מרגישה פח זבל ממש, יש בי עכירות וגאוותנות והססנות ונחיתות.. יש בי גם תשוקה בסיסית לטוהר והרמוניה בין החוץ לפנים" (30).

    כל־כך מוכר, וכל־כך קשה. היא משתמשת בדימוי הנפוץ של מקור, מעיין מים חיים שנחסם לפעמים: "המקור שאני ניזונה ממנו חוזר ונסתם בבוץ" (31), וגם: "יש בתוכי בור עמוק עמוק. ובבור הזה נמצא אלוהים. לפעמים אני מצליחה להגיע אליו. אבל לעיתים קרובות יותר הבור מכוסה באבנים וחול…" (35).

    היא מודעת לכך שהרעיונות הרוחניים עדיין גדולים למידותיה, וכי עליה לגדול לתוכם. כך למשל יחסה בשלב הזה כלפי אמה הוא גרוע מאד – זלזול מופגן. נכון, על־מנת שנוכל לחיות את חיינו, עלינו להתנתק מהורינו, המקור הראשוני של חיינו. אבל אין משמעותו של ניתוק זה זלזול, בוז או שנאה. יש לכבדם. לאהוב אותם הן כפרטים והן כחלק מן הכוליות. אי־אפשר לאהוב הכל ולא את ההורים. לא עשינו כלום.

    בתוך כל ההמולה הזאת אפשר למצוא עדות לכך שהיא מתחילה להבין את רעיון האחדות. היא אומרת כי שיר של רילקה, אהוב ליבה, משורר האמת שלה – שיר שלו אינו פחות חשוב מנער שנהרג בתאונת מטוס (34). זו דוגמא קיצונית מאד, אבל אתי מבקש להדגיש כי שני האירועים קיימים זה לצד זה, וכי אין לה כוונה להדגיש אחד על חשבון האחר. "צריך להשלים עם הסתירות", היא כותבת.

     

    עברה חצי שנה בחייה של אתי, חצי שנה מתועדת, משתפת. אנו כבר קצת מכירים אותה, ורואים את השינוי שחל בה. היא כבר לא אותה ילדה מפוחדת. וודאי, יש בה פחדים, אבל היא מנסה להכיר אותם, היא מתבוננת בהם בעיניים פקוחות, מבלי להיבהל. יש בה תשוקות ורצונות. היא רוצה להיות חשובה, היא רוצה להיות פשוטה. אבל היא במאבק מתמיד. היא כבשה לעצמה מעמד של לוחמת (כפי שקרא לזה דון חואן של קסטנדה). היא בוחנת את עצמה תדיר ביחס לדעותיה החדשות וביחס לידיעותיה החדשות. מתקיים בתוכה דיאלוג פנימי מתמיד, כמו אצל כל אדם, אבל איכותו שונה. הוא סובב סביב עניין אחד. לא פיזור נפש ומחשבות אקראיות על עבודה, בילויים או על המחר. תמיד תמיד על מה שעכשיו. מה מצבי עכשיו? האם אני בכיוון נכון? אם כן, כיצד להמשיך? אם לא, עלי לתקן. וכך עוד ועוד. לא יחלוף זמן רב, פחות משנה, והיא תנצח במלחמתה. חייה יהפכו שונים באופן עמוק, מהותי, ואנו נהיה עדים לכך.

     

    כאן מתגלה חלק מחשיבותם העצומה של היומנים. הם מספקים לנו ההזדמנות נדירה: גם לחזות בתהליך של הארה, וגם להציץ אל תוך נפשו של המואר בשלב שלאחר ההארה. אצל מורים רבים אנו מוצאים את הנטייה להתחיל ללמד. הם הבינו איזה דבר, וכעת יש להעבירו הלאה. אבל הם לא מסגירים דבר על מחשבותיהם, קשייהם, ההתמודדות הפנימית עם זכרונות העבר. הרי עברם קיים בתוכם, כפי שעברו של כל אדם קיים בתוכו. אתי הילסום מאפשרת לנו להציץ אל נפשה לפני, בזמן, ואחרי שהתעוררה. בכך שונים יומניה באופן מהותי מכתביהם של מורים אחרים: אלה אינן הרצאות על משמעות החיים. אלה החיים עצמם.

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/7/19 22:17:
      עצובה, נשית מאד, וגם יפיפיה שקוראת מכתב. היה נראה שלצלם יש כנראה גם חוש דרמתי, תמונה מאד קולנועית. השינוי אצלה מודגש בתהליך היא הופכת את הפחד לכלי עבודה, זהו באמת תהליך נפשי שדורש משמעת, היא מאד שמחה לה כי היא עושה לה סדר וגם משחררת...
        17/6/19 22:48:
      אהבתי יותר את החלק הזה, ואני חושב מה שהרשים אותי זה הניסיון שלך כגבר זכר להבין נפש של אישה במאה הקודמת, זה כשלעצמו תהליך לא פשוט בכלל. אם הייתי סטודנט באותו סמינר שלך, יכול להיות שהייתי עושה עבודה עליך, לבחון מה קורה לגבר שצולל ככה לנפש של אישה רגישה במאה שעברה בתקופת המלחמה הגדולה. בכל אופן בחלק הזה הצלחת לרכוש את אמוני כקורא ואני מצפה לחלק הבא, בלי נדר כמובן.