כותרות TheMarker >
    ';
    0

    השמיים שבתוכה - כורעת (חלק ג')

    3 תגובות   יום שני, 17/6/19, 12:18

    החיים בהולנד כבר אינם כה נוחים. מוטלות הגבלות על היהודים, אך הן עדיין אינן חמורות. מותר לעבוד, לבלות, לקנות. יש לענוד את הטלאי הצהוב, אבל זו איננה הגבלה במובן הפיסי. בהסתכלות רוחנית ודאי שזו הגבלה – הצבת גבול בין אדם לחברו, ויצירת מצב של פירוד. הרוחניות מחפשת את האחדות השלמה, הפשוטה, האלהית. אבל השליטים עבדי־עצמם, מפרידים. לא לחינם נאמר – הפרד ומשול, ולא אַחֵד ומשול, שאם תאחד – במי תמשול? למעשה לא תהיה ממשלה, יהיה רק קיום.

    נחזור לאתי. גם פרק ב' בחייה הרוחניים של אתי נפתח עם ס. טוב, זה לא מפתיע, הוא בכל זאת המורה שלה. הוא אומר לה, כפי שראינו בפתיחה, שיהיה לה לקרש קפיצה לאהבה הגדולה באמת. היא כותבת: "מוזר, אני שימשתי קרש קפיצה להרבה אנשים" (40). (אינני יודע למה היא מתכוונת. אינני יכול למצוא בתוך היומנים משהו שיסביר את המשפט הזה. אולי היא מתכוונת לכך שסייעה לאנשים רבים להגיע להבנות משמעותיות בחייהם.)

    בהמשך היא אומרת כי הקשר הרוחני נותן לה הרבה יותר מאשר הקשר הפיסי: "ייתכן שאני נוטה להפריז בערכו של הצד הפיסי, מתוך איזו אמונת שווא שזה נשי מאוד" (שם). היא עדיין עסוקה בס. וביחסיה איתו, אך ממקום אחר. היא איננה חוששת להודות בפני עצמה שאמונתה זו, בדבר חשיבותה של הפיסיות, היא אמונת שווא. היא מוותרת על ה"ייתכן": "כן, אני מפריזה בחשיבות הפיסיות", היא כותבת, אבל יוצאת משם למסקנה חשובה – "עלינו לקבל את הדברים כמו שהם… רק אז נחשף ערכם האמיתי". היא מוסיפה כי השוואת הדברים לערכם המוחלט, לא מאפשרת להגיע לנקודה שבה אפשר לחיות את החיים בממדיהם האמיתיים. זוהי תובנה חשובה. כעת היא יכולה לעמוד מול אמונותיה, ולא מול חלומותיה, להתמודד עם מידת אמיתותן, ולהסיק מסקנה. זה לא תהליך פשוט. אנשים רבים ימשיכו להגן בלהט על עמדתם, ויתקשו להגדיר אותה אשלייתית, או מוגזמת, או שקרית. אבל כאן מדובר ביותר מאשר עיסוק ביחסיה עם ס. זהו עיסוק בהוויה הנשית שלה, בהיותה אישה. היא מעלה שאלות בדבר נישואין, משוחחת על כך עם ליזל, ואף עם האן, אבי "משפחתה המאומצת", שאצלו היא עובדת, וגם נרקם בניהם קשר גופני. פתאום, מתוך העיסוק הרגיל בנושא זה (ממה אתפרנס, האם אהיה בתולה זקנה, האם ילעגו לי) היא שוב מגלה אמת. אני מתביישת ברוחניות, היא כותבת. האספקט הפיסי נחלש בגלל העיסוק הרוחני, ואני מתביישת. אנו ממש יכולים לראות איך מתוך בחינתה של אתי את עצמה, את יחסה כלפי חשיבותם של היחסים הפיסיים, היא גדלה. היא לא עוצרת ב"מה יהיה ומה יגידו". היא מזהה את המצב, ומצביעה על נקודת החולשה. היא מתביישת ברוחניות. עכשיו היא תוכל להמשיך ולחזק את עצמה בכיוון זה. וכך בדיוק היא עושה. היא לא בורחת מן הקשיים שהמחשבות הללו מעמידות. היא לא מנחמת את עצמה באמירות כמו "אין נישואים מאושרים". להיפך, היא אומרת, "אני מאמינה בכך שיש נישואים כאלה, ואני אולי מסוגלת לממש אותם, אבל אם לא אתחתן זה יהיה מתוך ידיעה שזו אינה דרכי, ולא משום שאלהים לא שלח לי גבר", כמו שאמרה לה ליזל (43).

     

     

    בשלב הזה, אם מקשיבים היטב, אפשר לשמוע אמיתות פנימיות, אולי גם פניניות, שמתחילות לגדול בתוכה. היא אומרת  "להגיע לעצמאות פנימית זה תהליך איטי וכואב" (44). היא כבר לא מתביישת. תחת זאת היא נוכחת במחיצת הקושי והכאב. הניתוק כואב לה, ההתקדמות האיטית כואבת, הנסיגות שבאות מדי פעם – "קורה שאת מתמלאת ייאוש ובדידות ו ח ר ד ה" היא כותבת לעצמה בגוף שלישי (שם, ההדגשה במקור). היא כותבת את המשפט הזה אחרי שהיא אומרת מפורשות – כשאת מגלה אמיתות בגיל כה צעיר – ייתכן שהדברים הללו (ייאוש, בדידות וחרדה) יקרו. היא סולחת לעצמה. שבע יפול צדיק, פעם שנייה.

     

    חולף לו עוד חודש. עבורנו זה מאוד פשוט. להפוך דף, ומנהרת זמן תיקח אותנו 60 שנה לאחור, חודש קדימה. אבל באירופה של אותם ימים היה כל יום עידן בפני עצמו, וחודש היה נצח.

    בחודש הזה היא עושה צעד מסויים, ונעה מכיוון ההבנה לכיוון החוויה. היא אומרת "אני לא צריכה יותר להבין את הדברים הללו, אלא לחיות אותם". הכל הופך להיות בעל־משמעות. גם מקלקול קיבה אפשר ללמוד, היא אומרת, ומקבילה בין הרעב הפיסי שתוקף אותה לפעמים (ולזלילה שבאה אחריו וגורמת לכאבי בטן), לבין הרעב שלה לרוחניות, המוביל לעיסוק אינטנסיבי מדי בתכני הרוח, שבתורו מוליך לסתימת אותם ערוצים רוחניים. היא מדברת על אוכל בכלל, ושוב מוצאת הזדמנות לנגח את אמה, שעוסקת בכך כל היום, ואוכלת בשקיקה רעבתנית. היא רואה זאת, ורחמיה נכמרים. בניגוד לעבר, היא אינה עוצרת בכעס הרגיל על אמהּ, אלא יוצאת לדיון על הפחד, אותו הפחד שדוחף את האם לאכול בצורה "חייתית ומגעילה", לשונה של אתי. הפחד להחמיץ, היא אומרת, גורם להחמצה של הכל, בגללו אי־אפשר להגיע למהות הדברים. הרב נחמן מסכים.
    בעצמה היא מזהה דווקא נטייה לסגפנות. היא רוצה לאכול לחם שחור, פירות, ולשתות מים. וזהו. קצת לפני כן היא מעירה לעצמה על שום שאכלה שתי פרוסות, ושתתה שלוש כוסות תה: "וילכו וישמנו, עד שלא יכלו לנוע, והלכו ודבקו בקרקע" (43). היא גם חמודה, בנוסף להיותה תיכף־מוארת. נכון שזה מחוייך, אבל היא מעירה לעצמה על כל־כך מעט. חשוב לזכור שבהולנד עדיין לא שורר רעב.

    בתוך כל המחשבות האלה, היא מספרת לנו על רומן שמתרוצץ בראשה, "הנערה שלא יכלה לכרוע ברך, או משהו כזה", לשונה שלה. היא מספרת בכך הרבה על עצמה, על מאבק שיש בתוכה – כן לכרוע ברך, לא לכרוע, מה זה אומר? האם זה אומר לוותר על הכבוד? יותר מזה אולי? ולא רק זה. היא מעידה למעשה על הצורך שלה לספר על עצמה, אולי מתוך אמונה פנימית שהסיפור שלה יכול לעזור לאנשים אחרים. אבל היא עדיין לא יכולה.

     

    עמ' 50: "משהו קורה לי ואני לא יודעת אם זה סתם מצב רוח או משהו מהותי". אפשר שחלוקת הפרקים עד כה לא היתה ברורה דיה. המשפט הזה של אתי מסביר זאת היטב. היא נמצאת במקום אחר משהייתה בו. היא מתחילה להריח, היא מרגישה שמשהו קורה, משהו עדין, בלתי־ניתן לניסוח, עד שכדי לנסות לתארו, צריך לכתוב עליו כל־כך הרבה. אבל מילה אחת תספיק. בדיוק כמו שאלהים אומר בראשית דבריו "יהי אור", ובעצם מגלה את הכל. לא צריך יותר מזה, אבל אנחנו עיוורים לכך. אנחנו תמיד צריכים יותר. אתי תכתוב יותר מאוחר: "את פיסת הנצח המצוייה בתוך כל אחד מאיתנו אפשר לתאר במילה אחת, אבל אפשר גם להקדיש לה עשרה כרכים עבים" (84).

     

    תחושת המציאות שלה השתנתה. היא ניצבת כעת ברמה רוחנית אחרת. כן, מסביב הכל אותו־דבר, כשם שהיה תמיד, אבל עכשיו, הכל אותו־דבר אחרת, לפחות בשני רבדים: הרובד הראשון הוא שהחברים שהיו לאתי אתמול הם עדיין חבריה היום. וכך גם הבגדים שלה, העיר שלה, הכל עדיין שם. אבל עכשיו, כשהיא עצמה עשירה יותר, כל הדברים הללו הופכים עשירים יותר, כאילו הצופה הוא שקובע את טיב התוצאה של תצפיותיו. וזה ממילא נכון. מאוחר יותר נוכל למצוא את אתי אומרת זאת ביחס לס.: "כשהוא אומר שולחן ומישהו אחר אומר שולחן, הם מדברים על שני שולחנות שונים לחלוטין. הדברים שהוא אומר, גם הדברים הרגילים ביותר נשמעים מרשימים יותר, חשובים יותר, ואולי גם משמעותיים יותר…אצלו הדברים נובעים ממקורות עמוקים יותר, עזים יותר, וגם אנושיים יותר מאשר אצל רוב האנשים" (64). ברובד השני, כשאני אומר שהכל אותו־דבר, אני מתכוון לכך ממש, מילולית. כלומר, שמעתה כל הדברים כולם נושאים את אותה החשיבות, ובעת ובעונה אחת את אותו חוסר־חשיבות. הכל חשוב ובלתי־חשוב גם יחד. הכל רגעי, חולף, ועוד מעט קט ייעלם. היא חושבת הרבה על הצורך להתנתק מן התלות בכל הדברים כולם, כולל יחסיה עם חבריה ועם אהובה. לא להתנתק מהם, אלא מן התלות בהם. 

    אם כן, משהו השתנה בתוכה. אחר־כך היא תכתוב שוב (51) שהיא מרגישה שהיא מתנתקת מס. למרות שכבר היתה מנותקת ממנו. היא בוחנת את הדברים, אבל הפעם לא עם הראש, אלא עם הרוח. היא הפעילה את הנפש, וכעת היא מתחילה לראות תוצאות: "בתוכי, אני חופשייה יותר" (52). ואז יש נסיגה.

    תמיד יש נסיגה. זה לא דבר שצריך להבהיל אותנו, או לעצור את התהליך. ככה זה. תמיד תהיה נסיגה. עד שיום אחד לא תהיה. כך או כך, אחרי כמה ימים היא מצטערת על המחשבות בדבר הניתוק מס. וחושבת להתנצל בפניו. אלא שהיא לא עוצרת במחשבה הזאת ורצה לבקש סליחה. היא משתמשת בידע החדש שלה על־מנת להגיע לתובנות נוספות. תובנות שכליות, אמנם, אבל זו דרך הלימוד. קודם מבינים בשכל, ואחר־כך מבינה הנשמה. היא מבינה שעל האדם "להזכיר לעצמו שוב ושוב שעליו להשתחרר מתלותו באחרים, ועם זאת עליו לכבד את אי־תלותו של האחר". את התובנה הזאת היא מנסה ליישם ביחסה כלפי אביה, העומד לבקר. תגובתה הראשונה היא אוף אחד גדול. אבל אחר כך היא נרגעת, ומחפשת דרכים אחרות להסתכל על הביקור, ללמוד לתת לאביה גילוי אחד פשוט של אהבה.

     

    אחת המשוכות הגבוהות הניצבות בפני מבקשי הרוח היא המשוכה הפוליטית. השאלה היא מדוע בכלל יש לנקוט עמדה, ולמה זה חשוב להגן עליה? אתי נקלעת למשבר של ממש בעניין זה. היא נוכחת בויכוח בין ס. לבין מישהו (אולי ליזל לוי) בעניין ישו והיהודים. קשה לה ששניהם התחפרו בהשקפות עולם כה סדורות. "מתועדות להפליא", היא כותבת. היא מרגישה שכל השקפת עולם כזו מסתירה משהו. תרמית, היא אומרת. אבל גם היא רוצה השקפת עולם. היא רוצה להגן על משהו בלהט רב. זה מאד רומנטי, להגן על משהו בלהט. עם זאת, היא אומרת שתמיד עולה בה התגובה: "זה באמת חשוב כל כך? למה אנשים מתרגשים כל כך? מה הם מנסים להוכיח? התחושה הזו מלווה אותי תמיד ברקע" (54).

     

    אחר־כך, באופן מרשים מאוד, היא מבינה את תחושת אי־הנוחות העולה בה, מתוך בחינת יחסיה עם אביה, והתבוננות אישיותו. לטענתה הוא מכסה על חולשותיו בהילה פילוסופית מרשימה, אבל מעורפלת מאוד, כזו שלא נוקטת עמדה, ולא חודרת לשורשי הדברים. ואז היא מבינה שהיא צריכה לצמוח מכאן. "כ ן לנקוט עמדה, כ ן להתמודד עם הדברים". היא מדגישה את הצורך הזה, למרות שברקע תמיד תעמוד השאלה – "זה באמת חשוב כל כך?" (55). היא מצליחה לחיות עם עוד פרדוקס: נכון, זה לא באמת חשוב, אבל צריך להגיד את זה. וכך, כשהיא מצליחה לקשור בין מצב רוחה לבין הוויכוח בין חבריה ולבין הביקור של אבא, היא מתמלאת אנרגיות. "חזרו אלי כוחותי, וחזרה גם האהבה" (שם).


    עובר עוד זמן קצר, והמשפטים של אתי הופכים ליותר ויותר ברורים, גם לה וגם לנו:

    "לא עוד א נ י רוצה או צריכה; החיים עצומים וטובים ומרתקים ונצחיים, וכשאני שמה את הדגש על עצמי בלבד, ואני מתמרדת ומשתוללת, אני מחמיצה את נהר החיים העצום, והחזק והנצחי… ברגעים כאלה נושרות ממני כל השאיפות האישיות, ואני שומעת מעלי את משק כנפי הנצח" (58).

     

    "אין אני", אומרים כל המורים.

    אומר הנביא של ג'ובראן חליל ג'ובראן: "כי החיים והמוות חד הם, כמו הנהר והים שהם אחד" (הנביא, עמ' 78, הוצאת תמוז, תרגמה: נועה זאלוד). 

    אומר אושו, כמעט באותן מלים: "כמו כל נהר שהולך אל הים, כך צריך כל נהר מודעות ללכת אל המוות". זאת לאחר שהוא מבהיר כי האוקיינוס מסמל את המוות, המקווה העצום חסר המקור, לעומת הנהר המסמל חיים, שיש לו מקור, יש לו גדות. בכלל, נפוצים דימויי הנהר אצל מורי הדרך. אני מרגיש שאתי לא שאבה את הדימוי הזה מן החוץ, אלא הוא בא מנפשה עמוק פנימה. שהוא שלה. כלומר, היא לא הראשונה להגות אותו במוחה ובשפתיה, אבל עת היא כותבת את אלה המלים, שלה הן, ורק שלה. אפשר שזאת סתירה, אבל עלינו לדעת לחיות עם סתירות.

     

    ואז היא כורעת ברך.

     

    "בלי שהתכוונתי לכך.. משהו חזק ממני הוריד אותי על ברכיי.. אני עדיין מתביישת לעשות את המחווה הזאת, שהיא לא פחות אינטימית ממחוות האהבה" (59). אמנם כבר כרעה קודם־לכן, אבל היה זה ניסיון מאולץ, ולא נביעה טבעית, תוצאה של עמידה במחיצת החיים. עכשיו, על הברכיים, היא משיגה עוד פיסה של שחרור.

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/6/19 09:34:
      בוקר טוב איל, היא דמות מרשימה ללא ספק, והמסע שלך בעקבותיה מרשים לא פחות, צריך הרבה מרחב בנשמה כדי להכיל אישה, וזה מה שעשה הבחור הצעיר שהיית לפני שש עשרה שנה, הוא הפנים אותה באצבעות, והנה מצאנו עוד שימוש לאצבעות. אגב, מאחר והזכרת את דון חואן של קרלוס קסטנדה, כנראה עברנו מסלול חניכה דומה פחות או יותר, ואולי אף מקביל, לפני שש עשרה שנה פתחתי את הבלוג הראשון. ואם זה מה שכתבת בזמנו, אז היית משוכלל הרבה יותר ממני, הרבה יותר.
        19/6/19 15:45:

      תודה אריה, אני רוצה להדגיש כי הדמות שלי היא לא הסיפור כאן, ולא אני הוא זה שכותב, אלא איל אחר, צעיר בהרבה מזה הנוכחי, תמים יותר, מפותח פחות.

      עם זאת, השתוממותו של הצעיר הזה מאתי היא לא עניין של גיל או התלהבות ראשונים. אתי עברה מסע שלא ייאמן, שהתחיל בהולנד ונסתיים באושוויץ, והיא בחרה, באופן יוצא דופן שלא לראות בעצמה קורבן, אלא לקחת את הנסיבות - קשות ככל שתהיינה - ולצמוח יחד איתן.
      שמח מאד שאתה קורא, ומודה לך על כך. בתוך כמה ימים יבואו הדברים לכדי סיום, ואתה תראה עד כמה הדמות שלה מאירה באופן אחר, עמוק, משלים ומקבל, את המציאות המטורפת של הימים ההם.

      מאד מעניינת ההערה של הידידה שלך, "קריאת אצבעות", משום שאתי עצמה מתעניינת מאד בכירולוגיה, ומסייעת מאד לאנשים באמצעות קריאה שכזו, מעין קריאת אצבעות.

        19/6/19 13:06:
      ככל שאתה חושף אותה כך היא מסתתרת, ואילו הדמות שלך עולה ומבצבצת. ידידה שלי קוראת לקריאה הזו שלך קריאת אצבעות, כלומר לפרק את הטקסט ולחשוב אותו מבפנים תוך כדי כתיבה, ואתה עושה את זה בכישרון רב, לא אומר, השאלה רק מה המשקל של דיבור יומני, שבין אדם לעצמו, ביחס לדמות שלה בכללותה, האם הוא הכל, כפי שאתה מתייחס אליו, או שהדיבור הזה הוא רק פינה בנפש שלה, שהיא נסוגה אליה מדי פעם, האם היא באמת עשתה את הדרך שאתה מצביע עליה, או שמדובר במבט שלך, שמשתוקק להארה. אלה שאלות שעלו אצלי במהלך הקריאה ואין לי תשובה עליהן, אני רק משתף אותך.