כותרות TheMarker >
    ';
    0

    השמיים שבתוכה - תודה (חלק ד')

    2 תגובות   יום שלישי, 18/6/19, 14:55

    "וכך, החיים מתנהלים להם מרגע אחד של פורקן למשנהו. וייתכן שלעתים קרובות אצטרך למצוא את הפורקן שלי בפרוזה כושלת, כמו שגבר פונה ברגעים של מצוקה למה שנקרא בלי כחל ושרק "זונה", משום שהוא זקוק לפורקן בכל מחיר" (עמ' 60).

    הרבה אמת בקטע אחד, קצרצר, שני משפטים, שהם הרבה יותר שירה מפרוזה. לא כושלת.

    למשל:

    "וכך,החיים מתנהלים להם מרגע אחד של פורקן,

    למשנהו.

    וייתכן שלעיתים קרובות אצטרך למצוא את הפורקן שלי

    בפרוזה כושלת,

    כמו שגבר פונה ברגעים של מצוקה למה שנקרא(בלי כחל ושרק)

    "זונה"

    משום שהוא זקוק לפורקן

    בכל מחיר".

     

    זהו שיר. אפשר לתת לו כותרת. אפשר גם לא. 

    השיר הזה מתאר היטב את תחושת החיים במערב המפותח. יש רק רגעים, אין רצף, ומדי פעם יש פורקן. מתי הולכים לזונה? אומר השיר - ברגעים של מצוקה. גבר שהולך לזונה לא בא מתוך הרגשת חופש ואושר ונעימות. הוא במצוקה, והוא מחפש דרך לברוח. הוא לא יקבל תשובות, הוא לא ימצא שאלות. הוא לא יקבל אהבה ולא יתן אהבה. לכן אני אומר – תחושת חיים. אלה הם אינם חיים ממש. התיאור הזה עומד בניגוד גמור לאנשים שהתעוררו אל החיים, שחייהם חיים ממש, שם אין מצפים לפורקן רגעי משום שההיות, הרגע, מספקים מתוך עצמם ואין חוסר או ריקנות, משום שהפנים מלא עד גדותיו, לא להתפקע, אלא כמו שצריך בדיוק. ואין המטרה כי הדרך היא המטרה, וכל נקודה שבה אתה נמצא, היא הנקודה המושלמת עבורך, ושם תמיד רצית להיות, ואתה כה מופתע שאתה שם, וזה לא ממש חשוב שהגעת, כי הנה חלף הרגע, וכעת אתה במקום אחר, לא חשוב באותה המידה.

    למה המילה זונה מופיעה במרכאות? מפני שאין באמת זונה. יש אנשים. חלקם עושים כך, חלקם אחרת. המילה זונה היא מילה טעונה. בכל השפות. אתי מודעת לכך, אבל לא מקבלת את זה, מפני שזוהי קטגוריזציה של בני אדם. מפני שמן המקום שאתי עומדת בו, לא רואים זונות, או שופטים, או רופאים או חברי פרלמנט. כולם מאוד קרובים זה לזה, ממלאים איזה תפקיד, איזו עמדה שיש למלא, ואין עמדה אחת עליונה על משנתה. ועל־כן מרכאות.

    בלי משים, אתי כותבת שירה.

     

     

    היום האחרון של 1941

    אתי נוסעת לבקר את הוריה בדוונטר. היא עוברת בדרך "בתוך נופי נשמתה". היא מסבירה זאת בתחושה שהנוף שבחוץ משקף את מה שקורה בתוכה. זהו "נוף רחב ידיים ושטוף אור" (62), הוא כותבת אבל מיד מוסיפה "זה נשמע נורא. מספיק". המילה נשמה, אולי כבר לא פסולה, אבל "נשמעת נורא", על אף שהיא רחבת ידיים ושטופת אור. זה עדיין לא זה.

     

    בערב האחרון של 41' היא עם ס. הם הולכים לרופא, ואחר כך מטיילים בעיר, "מתים" לעוגות קצפת. היא מסכמת את השנה שלה, "העשירה והפורייה, ולמרות הכל, גם המאושרת שבכל השנים שעברו", בשתי מלים: "העמקת המודעות".

    היא מוסיפה ומפרטת את המשמעות של הדבר, ואינה נעצרת בשתי המלים המפורשות הללו. היא צריכה לדבר עוד, כי לדברים יש משמעות משל עצמם, והם באים לידי ביטוי בעולמה בפרט ובעולם בכלל. היא אומרת שהעמקת המודעות הביאה לניצול הכוחות הטמונים בה, שהיא למדה להקשיב לעצמה וללכת עם מה שצומח בתוכה, ולא להקשיב לקולות מבחוץ. ולבסוף: "זאת רק ההתחלה, אני יודעת. אבל זו לא התחלה צולעת, זאת התחלה שיסודותיה מוצקים" (שם). אתי אמרה, לא אני. 

     

    תחילת השנה מביאה איתה את "אפקט ינואר", לא רק בבורסות העולם, אלא גם בקרב בני האדם. יש תחושה של התחדשות, שינוי כללי, חובק עולם. זה לא שספרה כלשהי משתנה בתאריך, אלא הרבה יותר מכך. זה זמן לסיכום, למחשבה. אנו מפנימים את התבגרותנו הבלתי־נמנעת, וקרבים לזקנה הברוכה.

    את אומרת: "מסתבר שאני בתקופה של פריחה. ס. אומר שאני כולי קורנת… לפני שנה הייתי חולה אנושה, הייתי ישנה שעתיים בצהריים, מחסלת חצי קילו אספירין… מפחיד ממש…

    עשיתי דרך קשה וארוכה עד שחזרתי ומצאתי את המחווה האינטימית כלפי אלוהים: לעמוד בערב על יד החלון, ולומר: תודה לך אלוהים" (65).

     

    אנו מקבלים הזדמנות להציץ לתוך מחשבותיה של אתי, שהולכת ומשילה מעליה עוד ועוד כבלים, ושחייה כבר רוחניים במידה רבה מאוד. הזכרון של לפני שנה מקבל את התואר "מפחיד". היא מעידה על עצמה שהיתה חולה. חולי רוחני להבנתי. לא להתמודד, לא להסתכל, לחשוש, להעלם אל תוך השינה, אל תוך הרוגע האספיריני. אבל עכשיו היא במקום אחר, מוצאת את היכולת לעמוד בלילה ליד החלון ולהודות לאל. זה לא קל, להודות לאלהים. זו הכרזה עדינה, פנימית, שאתה מאמין, וזה דורש אומץ. ומודעות. ויש בזה הרבה עצב. לא ייאוש או תסכול. עצב, ש"טמונה בו התקומה", במלותיה. מילולית, מהמלה עצב אנו יכולים לגזור עיצוב – העצב כרגש מעצב. היחס אליו הוא חשוב ביותר. אין להבהל מן העצב, אלא ללמוד ממנו, להתעצב באמצעותו כבני אדם. אותו שורש מניב גם את המילה עצבים ואנו רואים שהרגש הזה נמשך אל המקומות העמוקים ביותר שבתוכנו, ואף מעניק למערכת העצבים את שמה. אם חושבים על זה באופן מילולי, אז יש לנו צינורות דקיקים בגוף, ואנו קוראים להם עצבים, עצב ביחיד. יש עצב ביד, ועצב בשן, ועוד עצב כאן, ועוד אחד שם. אנו מלאים עצב. גם התורה רואה את העצב כמקדם גדילה: "בעצב תלדי בנים" (בראשית ג', 16). אם לא נקרא זאת מילולית, נוכל לחשוב על המלים הללו כמשל על התולדות שבאות מן העצבות. בנים מלשון בינה, הבנה, תובנה, וגם בנייה. כלומר, גם להבין, וגם להבנות.

    אתי מודעת למקום שהיא נמצאת בו. לכך שהדברים עדיין אינם שלמים: "המזג שלי עדיין לא הגיע להרמוניה עם הנפש" (שם). זו הצבעה על מצב, לא שיפוט של מצב. היא לא אומרת אני כישלון, אני גרועה. היא רק מציינת עובדה. זה אפילו קשה יותר מלהודות לאל. והיא מוצאת גם נקודות אחרות להצביע עליהן: "הנפילות כבר לא עמוקות כל-כך". היא יודעת שזה חלק מקצב החיים, ושהכל בסדר, לשונה שלה.

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/6/19 13:41:
      איזה יופי של אבחנה. הדבר חמק מעיניי לחלוטין. אחלה הערה.
        21/6/19 11:29:

      "וכךהחיים מתנהלים להם מרגע אחד של פורקן למשנהווייתכן שלעתים קרובות אצטרך למצוא את הפורקן שלי בפרוזה כושלתכמו שגבר פונה ברגעים של מצוקה למה שנקרא בלי כחל ושרק "זונה", משום שהוא זקוק לפורקן בכל מחיר" (עמ' 60).

       

      מה שמעניין בעיניי בקטע הזה, זה שהיא מחברת בין כתיבה ופורקן, זה לא מובן מאליו, ושים לב שהיא מציינת איזה סוג של כתיבה במיוחד גורם לפורקן, פרוזה כושלת, לא פרוזה מצליחה, מניין ההבדלה הזו שהיא עושה, אולי בגלל שפרוזה מצליחה דורשת עבודה רבה והשקעה, ועד שאתה מגיע לתוצאה משביעת רצון פחות או יותר, אתה מותש ואין לך כוח יותר. לעומת זאת פרוזה כושלת לא דורשת עבודה והשקעה מרובה, אתה זורם עם עצמך ומה שיוצא יוצא, וזה בדיוק פורקן.