כותרות TheMarker >
    ';

    פוסטים אחרונים

    כשהעיניים מדברות

    7 תגובות   יום שלישי, 18/6/19, 21:27

    אני יודעת משהו, אמרה לי ולרינה כשישבנו יחד במרפסת של הבית שלי, מתבוננים בשמש הניפרדת לאיטה מהיום לאט מפנה את מקומה לערב על ריבוא כוכבב. שמיים ניצבעים בצבעי כתום אדום כמו משורטטים במכחלו הגדול של אלוהים.

    מילותיה של ולרינה כמו העירו אותי מהירהורים עמוקים ששקעתי לתוכם על כוחם של דברים להשתנות ועד כמה אנחנו שולטים או לא שולטים בתנועות השינוי... כמו השמש השוקעת והיום המפנה את מקומו...

    טאו ! שמעתי לפתע את קולה הילדי רועם לכיווני, סלחי לי ולרינה, אמרתי, נדדתי רחוק ..., היא הסתכלה בי במבט תוהה כמו לא ירדה לסוף כוונתי ואחר שבה ואמרה - אני יודעת משהו, חיוך התפשט על פני בהביטי במבט עינייה הרציני עד לכאב. 

    מה את יודעת שאלתי מחויך, מנסה להשוות את נימת קולי לרצינות שניבטה מעינה.

    שלעינים יש שפה משלהם,  אמרה בקול שכמו אין עליו עוררין. לרגע קטן אחד נשימתי נעתקה, נדהם ממילים גדולות כל כך שיצאו מפיה של ידידתי הצעירה כל כך. תוהה ביני לבין עצמי עם הבנתי נכון את דבריה, שאלתי - שפה?

    כן טאו, ענתה לי ולרינה, שפה! מבטי ככל הנראה הסגיר את מבוכתי וולרינה שהייתה ילדה שהבינה היטב בדברים כמו מבוכה, לא השאירה לי זמן רב לתעות במבוכתיי והסבירה

    לפעמים אנשים לא צריכים לדבר, היא אמרה, הם מתבוננים. ושם, במבט שלהם, יש את כל מה שכבר צריך לדעת וכאילו עוד לפני שפתחו את הפה לדבר, הם כבר אמרו הכול. במבט. ולפעמים המילים מנסות לשקר את המבט. אבל המבט תמיד אומר את האמת והמילים... המילים לא .. לא תמיד.

    שתקתי, הייתה כל כך הרבה אמת בדברים של ולרינה,שוב תהיתי איך בגיל צעיר כל כך היא מבינה דברים כבדי מישקל כל כך אך ולרינה שכמו קראה את מחשבותי אמרה, תראה טאו זה בסך הכול דיי פשוט, אם רק מסתכלים באמת. למשל יוניתה שאיתי בקבוצה, קיבלה מישחק חדש, מישחק כזה עם חרוזים שאפשר ליצור בו כל מיני תכשיטים, וכשהיא החזיקה אותו ביד עוד לפני שדיברה העינים שלה אמרו לי... אני לא משתפת.

    כן... הנהנתי זה קורה כך, שאנשים יש להם דברים.. והם פשוט לא רוצים לשתף...

    למרות שהיה שם באמת הרבה, אמרה ולרינה, ואפשר היה בקלות לשתף ושישאר לה הרבה, אבל העיניים שלה אמרו : לא!

    כן ולרינה, אמרתי בעצב, זה כך את יודעת, לאנשים יכול להיות הרבה והם לא ירצו לשתף, בכול מיני דברים..., רציתי להמשיך ולהגיד אולי לנחם ולהגיד שגם ההפך הוא נכון, אבל ולרינה המשיכה כמו הייתה על איזה כביש ראשי דוהרת במרחבי הכביש בלי שום יכולת להעצר..

    והיה גם את דניאל.. היא אמרה ויכולתי להרגיש שכמעט קשה לה לבטא את השם שלו ביגלל כאב גדול כל כך שהתחבא מאחורי הסיפור.

    דניאל.

    הכרתי את דניאל, ילד יפה למראה, חכם, מהקבוצה של ולרינה, ידעתי שולרינה מאוד חיבבה את דניאל, כולם חיבבו את דניאל, היה לו מבט מכשף בעינים שכולם, מבוגרים כילדים נישבו מיד בקיסמו. היה משהו בחזותו החיצונית שהזכירה לי תמיד דמות מתוך סיפוריו של טולקין, דמות שכאילו קסם ניטע בה והיא אחרת.. אולי סוג של elf, הייתי מתבונן בו לעיתים משחק עם ולרינה בגן המישחקים מנסה לרדת לפשר חזותו האחרת, הקוסמת. הם היו ידידים טובים ולרינה ודניאל ולכן לא הבנתי למה ביטאה את השם שלו ככה, בכאב...

    דניאל ? שאלתי והבטתי בחברתי הצעירה ויכולתי לראות איך קווים של עצב החלו להצטייר סביב עיגולי עינה. 

    כן נאנחה בשקט, דניאל..

    אתמול טאו, כשראיתי אותובחצר, קראתי לו, הוא המשיך ללכת וכשקראתי לו שוב הוא הסתובב והסתכל עלי, והרגשתי איך פתאום הנשמה שלי קופאת מהמבט שלו והוא לא היה צריך לדבר כי העיניים שלו כבר אמרו לי ...

    ולרינה השתתקה, הביטה לריצפה וכאילו ניסתה למדוד בעינה את אורך המרחק ביני לבינה.

    מה אמרו שאלתי בשקט את ולרינה, מנסה ללכת מסביב לכאב ולא לגעת בו, כמו פצע פתוח שמחטאים בעדינות רבה מסביב ומשתדלים שלא לגעת במקום הצורב..

    אמרו שאני אלך משם. שאתרחק. שהוא לא רוצה לשחק איתי יותר.

    והעיניים שלי שאלו אותו למה? וראיתי שהוא הבין, כי הוא מבין את שפת העיניים, כי דניאל... דניאל הוא קצת כמוני וגם קצת אחר.. אבל את השפה של העיניים ואת הדיבור שהם מדברות הוא מבין באמת באמת טוב.

    רציתי לחבק את חברתי הקטנה, למצוא מילים של ניחומים, אבל היא חכמה מימני המשיכה ואמרה, 

    המבט שלו אמר, זהו. וככה וסוף. 

    והם אמרו גם אם תרצי אני לא רוצה לא היום ולא מחר ולא ביכלל.

    ואני ידעתי שאת כל זה הוא אומר למרות שהוא לא אמר אפילו לא מילה.

    אבל אני לא יודעת למה, טאו וזה רק כמו פצע כזה שהוא קצת שורף והרבה כואב, ושום דבר ששמים לא ממש עוזר..

    ישבנו שם בשקט אחד ליד השני ולרינה ואני, ושתקנו, הכרתי את הכאב של ולרינה טוב כל כך וידעתי שכול מילות הנחמה הם קצת כמו עלים יבשים בימים ראשונים של סתיו, שרק מתחילים לנשור והרוח מתחילה שוב להראות את נוכחותה אוספת אותם לאיטה ולוקחת אותם, איתה, למקומות אחרים, קצת כמו מנקה הרחובות, רק שלרוח יש סוג של ריקוד שהיא רוקדת איתם, ויש אחדות בינהם, כמו ברית ידידות בין רוח ועלה. 

    ורלינה שכמו קראה את מחשבותי אמרה בקול עצוב ושקט, כמו עלים שניפרדים מהעץ, כי הגיע הזמן, וצריך להיפרד.. והעץ נישאר והעלה... הולך... עף עם הרוח למקום אחר.

    מילותיה המדודות, כמו טוו בי חוטי זיכרון, אחד לאחד,יוצרים מארג של זכרונות, על אמא, שעיניה תמיד עברו דרך ואף פעם לא התעכבו  לרגע, לראות. וחשבתי לעצמי עד כמה, גם היום, ימים ארוכים אחרי פרידתה מהעולם, מבטים של מכרים, שחולפים על פני מבלי לעצור לרגע ולראות ... מיד מחיים לי אותה ושוב אותו כאב עתיק ישן מציף, מכווץ עד כאב. 

    ופתאום קולה הרך המחבק של ולירנה שולף אותי שוב מהירהורי  - בוא טאו, בוא נלך קצת, נאסוף עלים..

    ידה הקטנה ניטמעת בתוך ידי הגדולה, ואנחנו צועדים ביחד, זה לצד זה לכיוון הגן הקרוב.

    כל אחד ומבטיו.

    כל אחד ועלי השלכת שלו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/6/19 22:33:

      חיוש היקרה. כמה מעודדות ויקרות לי מילותייך.

      נוטעות אמונה וחוזק.

      תודה אישה יקרה

       


        25/6/19 22:31:

      מחזק!תודה מלב!

        24/6/19 18:13:
      ידה הקטנה ניטמעת בתוך ידי הגדולה, ואנחנו צועדים ביחד, זה לצד זה לכיוון הגן הקרוב. מעולה
        21/6/19 19:14:

      יעל יקירתי נשיקה

      כמה התגעגעתי לסיפורייך המרגשים והמעוררים מחשבה

      ישנו ביטוי עתיק " העיניים הם החלון לנשמה "  / "העיניים הן ראי הנפש"

      נפלא בעיניי כמו תמיד שבסיפורך קיימות שתי דמויות אחת בוגרת טאו והשנייה 

      ילדה קטנה ולמרות שנידמה שלמבוגרים יש עולם משלהם ולילדים יש העולם שלהם

      ישנם דברים בנפש - שלהם אין גיל

      וכולם קטנים וגדולים חווים וחשים שמחה ועצב, אכזבה ותיקווה אהבה ודחייה.

      כשטאו ניזכר באימו (שהלכה לעולמה ) שעינייה עברו דרך ומבטים של מכרים...

      ליבי התכווץ בכאב ודמעות ניקוו בעיניי,

      ולרינה ראתה בעיניי חברייה את הדחייה וטאו מהרהר איך אמו ואחרים לא עצרו לרגע להתבונן

      אל תוך נשמתו - שניהם כואבים ומרגישים דחויים 

      כמו שכתבת  " כל אחד ועלי השלכת שלו"

      תודה יקירה, כתיבתך מרגשת וסוחפת כמו תמיד

      * כוכב אהבה וחיבוק אוהב

      שבת טובה

       


        20/6/19 10:49:

      מרגישה, מרגישה משהו עמוק בפנים שנובע מהכתיבה שלך.
      המון רוך, עדינות ומשמעות.

        19/6/19 15:34:

      צטט: אהובהקליין 2019-06-18 22:24:15

      תודה רבה אהובה יקרה, 

      הכישרון והרגש מאפיינים גם מאוד במאוד 

      את ציורייך

      יעל

        18/6/19 22:24:

       יעל היקרה.

      נשיקה

       את כותבת בכישרון  ורגש רב.

       יישר כוח.

       בברכה


       ובשורות טובות.

       אהובה

      תגובות אחרונות

      פרופיל

      יעל..
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין