כותרות TheMarker >
    ';
    0

    השמיים שבתוכה - קקאו (חלק ה')

    1 תגובות   יום רביעי, 19/6/19, 08:37

    הערה: אני מזכיר כי הדברים נכתבו לפני כשש עשרה שנה, וכי דעתי היום איננה כדעתי אז. אבל אלה הדברים שנכתבו, והם מובאים כאן עם עריכות קלות בלבד. 

     

     

    הופכים עוד דף, עובר עוד חודש.

    המצב סביב הופך יותר ויותר קשה. אנשים נחטפים ומעונים למוות, ואיש לא נותן על כך את הדין. למעשה, זהו הדין. היהודים בני מוות הם, אשמים מלידה.

    (כ- 40 שנה לאחר מכן יעלה מחזה בגרמניה, יתורגם לעברית, ויוצג בישראל. שם המחזה יהיה "נולדו אשמים", והוא יעסוק בקשיים הנפשיים, החברתיים, הפסיכולוגיים של בניהם ובנותיהם של חיילי המשטר הנאצי. זה עלה בראשי, תעשו עם זה מה שתרצו).

    בכל אופן, אתי כותבת ביומנה: "שוב עונה מישהו למוות… כמה פרופסורים קשישים ושבירים כלואים עכשיו בצריף קר, לא רחוק מהמקום שהיו מבלים בו את חופשות הקיץ שלהם… אין להם דבר משלהם… זה נעשה כדי לגזול מהם כל צלם אנוש, ולטעת בהם רגש נחיתות" (66). היא שומעת על כך באוניברסיטה, ואומרת כי הבוקר שם היה עגום. והנה, היא מוצאת נקודת אור – שיחה עם אחד מחבריה, יאן בול "העקשן והזעפן". הוא שואל אותה במרירות מה גורם לאנשים להרע כך לאנשים אחרים. והיא עונה לו תשובה, שהיא, לדעתי, הפנמה של עמדה פוליטית מסויימת, אותה עמדה שעליה היא רצתה להגן בדבקות ובלהט. הפוליטיקה שלה היא אחרת, פנימית: "אתה מדבר על אנשים, אבל אל תשכח שגם אתה אחד מהם" יאן מסכים ללא ויכוח, להפתעתה הגמורה, והיא ממשיכה: "הרוע נמצא גם בנו, המשכתי והטפתי. לפי דעתי אין פתרון אחר, שום פתרון אחר, אלא להתרכז בעצמנו, ולבער את הרע מקרבנו. אני לא מאמינה שאפשר לתקן משהו בעולם, בלי שנתקן קודם את עצמנו. וזה נראה לי הלקח היחיד שאפשר ללמוד מהמלחמה הזאת: שצריך לחפש את הרע בקרבנו, ולא בשום מקום אחר". היא תופסת רגע בזמן, והופכת אותו לנצחי. הוא רגע חי. הם עומדים בחוץ, מחכים לחשמלית. הידיים של יאן כחולות מקור, כואבות לו השיניים. הם מדברים. הם לא "זורקים זה על זה תיאוריות חברתיות נוקשות", לא מגינים על עמדות מובנות, סדורות. הם מדברים. היא כותבת: "מה שאמרנו זה לזה לא היה תיאוריות. הפרופסורים שלנו עצורים, ידיד של האן נרצח והרשימה עוד ארוכה, ואנחנו אמרנו זה לזה: יש בזה משהו זול כל־כך, ברצון הזה לנקום. אין ספק שזאת נקודת אור" (67). החיים מתחוללים סביבם, מתחוללים בהם. אלה חיים לא קלים, אבל הם לא רוצים לנקום. היא מדברת על הרע שבתוכנו, על ביעור הרע מקרבנו. זוהי, כמובן, אמירה דתית לחלוטין – "ובערת הרע מקרבך" (דברים י"ג, 6). זהו אחד הציוויים המדוברים ביותר, הרע שוכן בתוכנו, ועלינו להלחם בו כל העת, עד הכחדתו. רק אז נהיה חופשיים.
    אומר רבי שניאור זלמן מלאדי: "להלחם עם גופו ונפש הבהמית שבו…ולבטשם ולכתתם כעפר… מלחמה עצומה עם גופו…"(ספר התניא, פרק ל'). נכון שרבי שניאור זלמן מדבר על האופן שבו עליך להתקדש, ללמוד תורה, לחיות על פי חוקיה. אני טוען שאתי מדברת על אותם הדברים בדיוק. דרכה של אתי אל האלהים, אל האינסוף, שונה מדרכו של רבי שניאור זלמן, אבל שניהם מצאו את נתיב האור במקומם שלהם, שנאמר "בכל דרכך דעהו" (משלי, ג', 6). השורות האחרונות של הרשומה היומית של אותו היום מסתיימות במלים: "החיים נמשכים כרגיל, ומדוע לא?" זה לא קל לקרוא, להבין, להפנים, ואף לא קל להאמין לזה. אנחנו מאד רגילים לכך שיש חיים ויש שואה, ושזה לא אותו הדבר. אבל אומרת לנו אתי, יהודיה החיה בהולנד הכבושה בידי הנאצים, שהחיים נמשכים כרגיל. זו הסתכלות אחרת לחלוטין מזו המוצגת באופן כמעט בלעדי בזיכרון הקולקטיבי שלנו. חשוב לשמוע גם את הקול הזה. 

    הרבה יותר מאוחר, בהיותה במחנה המעבר ווסטרבורק, היא מקיימת שיחה דומה עם חברה – קלאס סמליק. היא אומרת לו כמעט את אותם הדברים, והוא "הלוחם הוותיק והמושבע במלחמת המעמדות, אומר בתדהמה ותמיהה כאחת: כן, אבל…זאת הנצרות! ואני, שהייתי משועשעת מהמבוכה הפתאומית, אמרתי בקור רוח: כן, ולמה לא בעצם, למה לא הנצרות?" (עמ' 136).

    לא אחת קורה שאנו מוותרים על נכסינו, כי מישהו אחר לקח אותם מאיתנו, ובנסיוננו להבדל ממנו, אנו מרחיקים את נכסינו שלנו מעם עצמנו. אבל לא. מה שמקס קורא נצרות הוא לגמרי יהדות. לבער את הרע מקרבנו. באופן סמלי הקרב הוא בדיוק החלק שמוקרב לקרבן. אנו קוראים בחומש: "וירחץ את הקרב ואת הכרעיים ויקטר על העולה המזבחה" (ויקרא, ט', 14). כלומר, הקרב עולה לעולה אחרי שהוא נרחץ, עובר תהליך של טיהור. אחר כך הוא יכול לשמש עולה – מלשון עליה – ולהיות קרבן – לשון קרבה – אל אלוהים. אתי לוקחת את דבריו של קלאס, וזה משעשע אותה קצת, והיא ממשיכה בקו שלו. היא לא נבהלת מהמילה הזו, נצרות, שרבים מאיתנו למדו לפחד ממנה. אנו נראה בהמשך כי היא שואבת מדבריו של ישוע הנוצרי, לומדת ממנו לא לדאוג, מנסה להיות כשושני השדה.

     

    [במאמר מוסגר אוסיף כי לדעתי קיים הבדל גדול בין הנצרות לבין הכנסייה. הנצרות של ישו היא יהדות. הנצרות של הכנסייה היא ממסדיות שהפכה לכוחנות. ישו אומר דברים נכוחים. הוא חרד לקדושת בית־המקדש, והוא בא לסלק משם את הרוכלים וחלפני הכספים. הוא מדבר על בטחון באלוהים. הוא אומר מפורשות כי הוא אינו בא לשנות אות אחת בתורת משה. אני חושב שהוא פשוט בא לפתוח את התורה, לקרב אותה אל הפרט, לאפשר לכל אחד ואחד להפוך להיות מקדש לאל. תורת משה קשה היא, תובענית. תרי"ג מצוות זהו אינו עניין של מה בכך. זה בלתי אפשרי לאדם אחד לקיים את כולן, כל הזמן. ישו, או ישוע, אם נקרא לו בשמו, ראה את הפשטות שבתורה. ראה איך לקחת את התרי"ג, ולצרוב אותם אל תוך גופו ונפשו של כל אחד ואחד.

    אישית, אני מאמין שלכל יהודי ויהודייה ניתנות 612 מצוות, תרי"ב, מתוך ה – 613. תרי"ב – אותיות ברית. וכך אחרי הימולנו, מצווים אנו לעוד מצווה אחת בלבד: הדִּבֵּר הראשון – אנכי השם אלוקיך, הגורר את "ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך" (דברים, ו, 5-6). מתוך היראה והאהבה כבר תבאנה כל המצוות האחרות, בעדינות, כחלק מתהליך רוחני, ולא באופן מגושם ומכני. זהו תהליך שעובר כל חוזר בתשובה. בתחילה הוא מאמין כך פתאום – במעין קפיצה לא מוסברת – בנוכחות האל ובאמיתתו. הוא מתחיל לשחק עם העניין הזה, לזהות את האל בכל מקום, למצוא משמעויות בדברים לכאורה חסרי משמעות, שאולי ללא נוכחות אלוהית הם באמת חסרי משמעות. תוך כך, לאט לאט, לוקח על עצמו המאמין החדש עוד ועוד חובות, עד שמתישהו בתוך התהליך, שלעולם אינו פוסק, הוא הופך את דרך חייו. אין אני חפץ לעסוק בפוליטיקה של החזרה בתשובה בימינו, אבל אני מקווה שיש מי שיכול לראות את יופיו של התהליך בטהרתו, במנותק מן המפלגות ומעלליהן.]

     

    חזרה לאתי.

    מצב רוחה מצוין. היא קמה בבוקר חורפי אחד באמסטרדם הכבושה על־ידי הצבא הנאצי. עליה ללכת אל משרדי הגסטאפו יחד עם אהובה, ס. היא כותבת על הבוקר הזה: "נטלתי ציפורניים, שתיתי כוס קקאו… אכלתי פרוסה מרוחה בדבש, והכל עשיתי בהתמסרות" (67). אנו חוזים בשיאו של תהליך. כמה מאיתנו יכולים להתמסר כל־כך, זמן קצר לפני פגישה מלחיצה? לפני מבחן, טסט, ראיון עבודה? אתי הולכת לגסטאפו, ומתמסרת לשוקו שלה, לפרוסת הלחם שלה, לציפורניים. היא חווה את הרגע במלואו, מבלי לחשוב על תוצאות הפגישה, או עד כמה היא מסכנה. היא לא מסכנה כלל. יש לה לחם, שוקו, מיטה חמה בחורף הולנדי קפוא. 

    והיא ממשיכה: "יש בי רק אמון רב, והכרת טובה על שהחיים יפים כל כך, ולכן זהו רגע היסטורי: לא משום שאני צריכה לגשת עוד מעט לגסטאפו, אלא משום שלמרות זאת החיים נראים לי יפים" (שם)

    אחר־כך היא מספרת על מה שהיה שם, בבניין הגסטאפו, כשעמדה מול חייל צעיר וצווחן. היא מוצאת בליבה לרחם עליו, על כך שהוא מחפש סיבה לצעוק, להשפיל לנזוף, ולאיים. היא צוחקת לו בפנים. הוא מתרגז וצורח. היא שוב צוחקת. הוא נראה לה כל־כך מסכן. היא אומרת לו שזו ההבעה הרגילה שלה, היא לא צוחקת בכוונה, והוא מעיף אותה לכל הרוחות. היחס שלה לאותו בחור־חמד היה אחר מהיחס שנתנו לו הנחקרים האחרים. חלקם אולי ראו בו איום לקיומם, חלקם אולי ראו בו את האדם שבכוחו אולי להקל עליהם. אתי ראתה בו איש מסכן ומעונה. כל כוחו ניטל ממנו אל מולה, עד שלא נותרה לו ברירה, אלא לסלקה מעליו. היא אומרת: "בעצם אני לא פוחדת. ולא משום שאני אמיצה כל כך ובטוחה בעצמי, אלא משום שאני יודעת שיש לי עסק עם בני אדם, ושתמיד אנסה להבין ככל יכולתי את מה שנאמר או נעשה, ולא חשוב מי הדובר" (68). היא מדברת על יחס. איך אני, כאדם, מתייחסת לדברים? לי, ורק לי, יש את היכולת להחליט מה ארגיש באותו רגע, ואיך אתייחס לרגש הזה. לכן היא אינה מתרגשת מנער הגסטאפו. להיפך, היא היתה רוצה לעזור לו. לטפל בו, לחסל את הרע שבו, ולא לחסל אותו. היא יודעת שאנשים כמוהו ראויים לרחמים כשהם נטולי כח, והם מסוכנים מאוד כשהם בעמדת שליטה כלשהי. היא מאשימה את החברה שמשתמשת באותם אנשים, אבל לא את האנשים עצמם. היא טוענת שהשיטה גבהה מעל ממציאיה. עכשיו גם הם נשלטים בידיה, בכח שטני. גם הקרבנות, גם הממציאים, נתונים תחת שלטון שטני. 

    אתי נמצאת כעת במקום שאין בה טיפת שנאה כלפי בני אדם. יש בה חמלה. כלפי הכל.

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/6/19 21:31:
      הקטע האחרון, ההכנות לפגישה בגסטפו והעימות עם החייל הצווחן, פשוט מכמיר והורס, הטיפשות היא ללא ספק מקור הרוע והאכזריות בעולם.