כותרות TheMarker >
    ';
    0

    השמיים שבתוכה - יפהפה (חלק ו')

    3 תגובות   יום חמישי, 20/6/19, 09:21

    הפגישה עם מקס.

    בגיל 19 עמדה אתי בקשר רומנטי עם בחור בשם מקס. כעת, כעשור שנים לאחר־מכן, הם נפגשים באמסטרדם. הפגישה מתקיימת לבקשתו – הוא עומד להתחתן, ומבקש להוועץ בה. "דווקא בי" היא כותבת. הם מטיילים בעיר אחרי קפה וסיגריה זולה, אולי עישנו תוך הליכה. הוא אומר לה שמשהו בה השתנה – הוא לא מתכוון לגיל, אלא  למשהו אחר, עמוק יותר מזה, תבונה ובגרות הוא קורא לזה, נעים לו להיות אתה. הם נבוכים קצת לפני הפרידה, לחי נוגעת בלחי, ואתי כותבת: "זה היה ממש יפהפה" (69). אחת האיכויות המוחשיות ביותר עבור מחפשי האור, היא האסתטיקה של הדברים. ישנם מצבים רבים מאד שאותם אין אנו נוטים לזהות כטובים או יפים במיוחד, אבל אם שמים לב, אפשר שלפתע פתאום יתבחן בהם יופי כה רב, מה שמביא להתפעמות גדולה. התבוננות שכזאת, לבד מן השכר המיידי שבא איתה, הופכת להיות כח מכוון בחיים, והאסתטיקה מקבלת משמעויות נוספות.
    אחרי הפגישה הנעימה אתי כותבת: "אני מתחילה להאמין שיש לי איזה גורל, ושבמהלכו של הגורל הזה יש משמעות לכל עובדה" (שם). היא מעידה על עצמה כי היתה זו היא שנתנה את הטון במהלך פגישה, ושמקס קיבל עובדה זאת בפשטות, מבלי לעשות עניין. זהו הישג חשוב בעיניה. היא מתקרבת עוד לעצמה, ומקס מבחין בכך ואין הוא מתנגד, או מנסה להטות את השיחה לכיוונו. הוא אדם בוגר, והוא מבחין בשינוי המהותי, העמוק, שעבר על חברתו, והוא מקשיב. מכאן אמירתה ש"זה היה ממש יפהפה". ובין היופי הזה והאמונה החדשה שלה, היא חיה את המציאות במלוא עצמתה: קשיים, גירושים, מחנות ופרידות – כל אלה יגיעו עוד מעט אליה. הפלא הוא שבעיניה כל אלה אינם נושאים יותר מדי משמעות: "…כשאדם חי חיי נפש, ההבדל בין חיים בתוך המחנה ומחוצה לו, אינו רב". היא תוהה אם תוכל לחזור על הדברים הללו גם בעתיד, אבל אנו כבר יכולים לראות שהיא הולכת וקרבה לתפישת האחדות בכל עומקה – אין הבדל בין זה לבין זה, כל עוד אני בתוך עצמי חופשי ומקודש. ממש כך, מקודש.

    "אדם צריך סבלנות, את יודעת. כמיהתך צריכה להיות כספינת פאר השטה לה לאיטה באוקיינוס רחב ידיים, ו א י נ ה מחפשת לה מקום לעגון בו" (70). שימו לב: אתי כותבת לעצמה. היא לא מדריכה איש, היא לא פונה אל העולם, או לאיזשהו ציבור אנשים. זוהי האמת שלה, המופנית מתוכה אל עצמה. היא ממשילה משל – ספינה. ולא סתם ספינה אלא ספינת פאר. למה פאר? בגלל אותה אסתטיקה שדיברנו בה לפני כמה שורות. הספינה לא חייבת להכיל מאות חדרים, בריכות שחייה, אולמות וחדרי אוכל או חדרי כושר. אפשר שתהיה זו סירת דיג קטנה. מה שחשוב הוא שתנועותיה תהיינה חינניות, נהדרות, מלאות הוד. זהו הוד הנובע מתוך הספינה עצמה, ולא כזה ניתן לה מן החוץ על־ידי נציג של ממשל כלשהו, יהא נציג זה רם מעלה ככל שיהיה. זהו יופי פנימי הנראה למרחוק. התנועות יפות, ארוכות, זורמות. אין התנגדות. פאר.

    השיט באוקיינוס רחב־הידיים הוא איטי. זה חלק מן היופי. ספינות פאר לא ממהרות לשום מקום. לא יתחילו בלעדיהן. הן תגענה כשתגענה, ויהיה זה הזמן המתאים לכך. האוקיינוס הוא עצום והספינה מודעת לכך. אין היא אבודה במרחביו – אוהבת היא אותם. הוא מאפשר לה רגיעה, שקט, וכן, לפעמים גם ללכת לאיבוד, רק על־מנת שתוכל לחזור ולמצוא את עצמה אחר־כך. ואין ברצונה לעגון. די לה בדרך. אין נמל אפור, סופי, המחכה לה. יש דרך וגם היא רחבת־ידיים, והיא מזמינה את כולנו לצאת מן הנמל, ולהפליג אל האוקיינוס הפתוח משל היינו ספינות פאר.

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     


    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/6/19 22:51:
      יש עוד. בימים הקרובים אעלה יותר חומר, כי בשבוע הבא אהיה עמוס מאד. אני מקווה שעד מוצ"ש אספיק להעלות הכל. תודה על קריאתך ועל הערותיך.
        20/6/19 21:51:
      זהו או יש עוד? הפעם לא התאפקתי וקראתי הכל, אפרופו ההתנהלות מפורקן לפורקן. אתי מרתקת ללא ספק, אבל כמו שכבר ציינתי, המהלך שעשית כאן מרתק לא פחות. על פניו זו עבודת סמינר על אתי, וככה ביו השורות אני מבחין בעבודת גמר פרטית אישית שלך על הדרך שעברת, ויש לא מעט קווים מקבילים, כשם שהיא לא מרצה את משנתה לאחרים ולא מטיפה איך לחיות נכון ואיך להתקרב אל האור, כך גם אתה לא מטיף על הדרך, אלא רק מספר על אתי. תודה שהבאת את זה לכאן, אהבתי מאוד.
        20/6/19 11:24:

      הערה:
      כשמצווה הקב"ה את משה למנות את יהושע לממשיכו, הוא מציין כמה פעולות שיהא על משה לעשות. אחת מהן היא "ונתת מהודך עליו". אחר כך ,כשבוחנים את הפעולות של משה בעת סמיכת יהושע, רואים שהוא מקיים את כולן, למעט ציווי זה. הוא אינו נותן מהודו על יהושע. תחילה נראה הדבר מוזר, משה מקיים את ציוויי האל בשלמות. אבל כאן חרג ממנהגו. ומה העניין?

      אומר משה – באמצעות מעשיו – שהוד אינו ניתן להעברה, שעל אדם להשיג את הודו בעצמו. יהושע קיבל הסמכה, קיבל הסכמה, אבל עד שלא ישיג את הודו שלו, ייחשב כמי שמושל מכוח ציווי, ולא מכוח אישיותו. לפיכך, כאשר קוראים את סיפור "שמש בגבעון דום", מבינים שאחד הדברים שרצה יהושע להשיג הוא את הודו שלו, הכוח שנובע מאישיותו, ולא מן הסמכות שהאציל עליו משה.
      ואלה הדברים נכתבים בקצרה, ויש עוד מה ללמוד, אבל עיקר העניין מצוי כאן.