כותרות TheMarker >
    ';
    0

    השמיים שבתוכה - פעימות (חלק ז')

    4 תגובות   יום שישי , 21/6/19, 09:21

    המלחמה עושה את שלה, והתמשכותה מתישה את הכל. מזה כשלוש שנים נתונה היבשת במצב של מלחמה, ובשלב זה גם ארצות־הברית ויפן כבר מעורבות עמוק בתוכה. האנשים יגעים, למודי אבדן וסבל, מגדרים עצמם בפני הכאב המתמשך. גם אתי בונה חומות סביבה, אבל אלה חומות של תפילה. היא מתפללת הרבה, ואומרת שהיא יכולה לדמיין מצב שבו היא תכרע על ברכיה ימים שלמים. אחר־כך היא מספרת שבעת הליכתה ברחוב, ראתה שיח ורדים. על־ידו עמדו חיילים גרמנים. נבחין כאן שהיא לא ראתה את החיילים ואת האיום הנובע מהם. היא לא נבהלה וברחה. היא ראתה שיח ורדים, כלומר בחרה לתת מקום בתודעתה לחיים הטבעיים, לפריחה, לצבעוניות ולריחניות. וגם, ללא ספק, עמדו שם אנשים לבושי מדים. היא לא נותנת לזה בלעדיות. זה רק חלק משלם. זה יפה מאד. אחר־כך היא מדברת עם חבר, (כנראה עם ס.) על העתיד. הם רוצים להשאר יחד. היא אומרת: יבוא יום ואכתוב. זוהי נקודה מעניינת. ראינו שהיא מתמסרת לחיים, אנו חוזים בנקודת מבטה המיטיבה והאוהבת. היא במקום טוב. כשהיא אוכלת היא אוכלת, וכשהיא נוטלת ציפורניים אז כל תשומת הלב שלה מוקדשת לעניין. אבל כשהיא כותבת, היא לא מצליחה להתמסר כל־כך. היא אומרת יבוא יום ואכתוב, לשון עתיד, למרות שאפשר לראות בקלות שהיום הזה כבר הגיע, ואיכשהו היא לא שמה לב.


    החברים של אתי: מיכלאנג'לו וליאונרדו, דוסטוייבסקי ורילקה, אוגוסטינוס הקדוש, ושליחי הברית החדשה. היא אומרת – אני בחברה טובה. ועם כל אלה בקרבה היא פונה אל אלהים: "קשה לפעמים לתפוס ולעכל מה שהברואים בצלמך מעוללים זה לזה בימים פרוצים אלה… אני לא חושבת שאני מנוכרת לחיי העולם הזה, כמו שידידי הקרובים אומרים עלי בטוב לבם. כן, אני יודעת שלכל אדם המציאות שלו, אבל אלהים, אינני בעלת חלומות והזיות… אני מביטה בעולמך בעיניים פקוחות, אינני בורחת מהמציאות, ואיני מחפשת מקלט בחלומות נעימים.. אני ממשיכה להלל את הבריאה למרות הכל" (75).
    אחר כך אנו קוראים את המילים הבאות:

    "שכבתי בזרועותיהם החשופות של החיים, והרגשתי בטוחה כל־כך, ומוגנת. וחשבתי לעצמי, זה מפליא כל־כך. אנו שרויים במלחמה, אנשים נשלחים למחנות ריכוז, מעשי האכזריות היומיומיים הולכים ורבים. כשאני הולכת ברחוב, אני עוברת על פני בתי רבים שמוכרים לי: בנם של אלה בבית הסוהר, אביהם של אלה נחטף, אלה סובלים משום שבנם נידון למוות, וכל הרחובות והבתים האלה קרובים לביתי שלי. אני רואה את הבהלה שבאנשים, את הסבל האנושי ההולך ומצטבר, אני יודעת על הרדיפות, והדיכוי, ושרירות הלב, והשנאה חסרת האונים והסאדיזם…

    ובכל זאת – ברגעים של הסח הדעת והתבודדות אני מוצאת את עצמי נשענת על חזה החיים, וזרועותיהם הרכות והמגוננות עוטפות אותי, ואני שומעת את פעימות הלב שאיני מסוגלת לתאר אפילו: כה איטיות וכה קצובות וכה חרישיות, עמומות כמעט, אבל כה נאמנות, נצחיות, וגם טובות כל־כך, ורחומות. ככה זה, זאת תחושת החיים שלי, ואין מלחמה או מעשה אכזריות, ויהיו חסרי טעם ככל שיהיו, אשר יוכלו לשנות אותה". (75-76).


    אתי מוכנה. רק עוד דחיפה קלה. היא כבר אומרת את כל המלים הנכונות, היא כבר מרגישה אותן באמת ובתמים. החיים חשופים, כבר אין חוצץ בינה ובניהם. אין לימודים, חברים, משפחה. יש חיים, והם עירומים בנוכחותה. היא שומעת את פעימות ליבם, והן טובות. המוות והאכזריות אינם משנים זאת. החיים רחומים. אנחנו לא כל־כך, אבל זה לא מעניין אותה מה אנחנו. היא חיה. היא ניצבת על הגבול שבין העולם שבחוץ לעולם האמת, היא יודעת מה היא רוצה, ואין עוד דרך לעצור את תנועתה. רק עוד הפניית ראש אחת קטנה, שלום אחרון, ואחר־כך היא תהיה שם. מוארת. 

    כן, אחר יש קצת ס. ואם להתחתן איתו או לא, וכשפניו נראו זקנים היא נרתעה. זה הבהיל אותה. והיא לומדת: אסור להגיב לכל שינוי קטן, "כיוון שאין לזה כל קשר לדברים החיוניים והאמיתיים". זהו עיקרון חשוב ביותר בחיי רוח. לא להגיב. לפעול כן, להגיב – לא. תגובה איננה פעולה רצונית של אדם. היא, כשמה, תגובה על אירוע חיצוני. המגיב הוא נפעל ואין הוא פועל.

    אם תחושת החיים שלי טובה, אז כל ההרג מסביב לא ישנה זאת, ואם פניו של ס. נראו לפתע זקנים אין בכך דבר, שהרי הוא נותר אותו אדם מקסים ומורה נהדר. אין זאת אומרת שעלינו להמנע מבחינת הדברים. אבל עלינו לדעת שבחינה היא תהליך ארוך, מתמשך, ולא שיפוט רגעי. אפשר לומר למעשה, כי כל מה שאתי עשתה בשנה האחרונה זה להתבונן, לבחון, ואט־אט לזנוח את האמונות שניטעו בה בילדותה, כחלק ממערכת אמונות ממוסדת, חברתית, ותחת זאת היא פיתחה מערכת של תפישות אמיתית יותר, מערכת עצמית, ולא כזו שמולבשת מבחוץ.

    זה עשוי להיות מסוכן.

    מה זאת אומרת לפתח מערכת עצמית של תפישות? זה נשמע כאילו כל אדם יכול לבוא ולהגיד "כך וכך מתאים לי, זו מערכת התפישות שלי, וכך אני פועל. אין לכם זכות לשפוט אותי". אנו מרגישים שעלינו להתגונן מפני תפישה כזו, משום שבכוחה לסכן אותנו ואת היקרים לנו. 
    כל זה נכון רק בעולם שבו הכל יחסי, ואין נקודת עוגן שהיחסיות נמדדת מולה.

    הכל יחסי, אומרים אנשים רבים בחושבם שהם מצטטים את עיקר משנתו של אלברט איינשטיין. לא! לא ולא.

    הכל יחסי ביחס לגורם קבוע. במקרה הפיסיקלי מהירות האור היא הגורם הקבוע במערכת. היא לא משתנה לעולם. היא לא מאיצה ולא מאיטה. היא שם, וכל הגורמים האחרים, מסה, אורך, זמן, משנים את עצמם ביחס אליה. שהרי לו היה הכל יחסי, היתה היחסות מאבדת משמעות, וממילא לא ניתן היה לדעת מה עומד ביחס למה.

    אנלוגיה זו מתאימה גם לעולם המוסרי. אדם לא יכול לעשות "מה בא לו". עליו למצוא נקודת אחיזה אמיתית וקבועה, ובהתייחס אליה לפתח את השקפת עולמו, לעצב את תפישותיו, ואולי גם להתנהג על־פיהן. אם אין נקודה כזו הרי שהכל מותר, ומהר מאד הכל מתמוטט. בעולם המוסרי רוחני נקודת העוגן המוחלטת היא אלוהים. אלוהים הוא הגורם הקבוע במערכת, הוא הטוב המוחלט, הוא הרחמים הגמורים. הוא מהירות האור המוסרית. הוא האור.

    הוא מאפשר לעצים ולעשבים לצמוח, לחיות לגדול, לדוממים להתקיים, ולבני האדם לחשוב וליצור. הוא אינו רע לעולם.

    את מה שאנו מכנים טוב ורע בעולמנו, אנו מודדים לפי הטוב הזה.

     

    כעת נוכל לבחון את מערכת התפישות החדשה שאתי בנתה לעצמה. המערכת הזו אינה מנותקת מסביבתה, ממה שקורה בעולם באותו הזמן. היא לא ממציאה לה ניו־אייג', אלא מתחברת אל המציאות ברבדיה העמוקים ביותר. הריטואלים שלה הם אישיים, ולא קיבוציים, התפילות שלה הן אישיות – בכל פעם נוסח אחר, המובע בפיה ובשפתה שלה, ולא, כתפילות רבות אחרות, חזרה על נוסחאות תפילה חקוקות ורבות־הוד. אתי דבקה באל, מכירה במציאותו ובנוכחותו. היא מאמינה בו. להאמין זה לא עניין קל, ולא מובן מאליו. אמונה היא התמודדות מתמשכת, רציפה. היא חמקמקה, עדינה, שברירית. עלינו לטפח אותה, להתייחס אליה ברוך ובעדנה. עלינו לאחוז בה בראותנו מוות ואי־צדק המתחוללים לנגד עינינו. עלינו להמנע מתגובה מיידית כשאנו נתקלים בזוועות מעין אלה, ולבדוק כיצד אנו יכולים להכיל אותן בתוך אמונתנו. כך נוהגת אתי. היא עושה זאת בתוך התופת של השואה ושל מלחמת העולם השנייה, כשהעולם כולו נאבק על חייו. היא מוצאת בתוכה את הכח לחמול על הקורבן ועל התוקפן כאחד. ההתקוממות שלה היא כנגד השיטה, שיטה שהשתלטה על יוצריה, וכעת גם הם עבדים לה.
    קשה מאוד לקרוא את הדברים הללו. מה, אנחנו מרחמים על הנאצים? חומלים עליהם?

    לא על הנאצים. נאצים זה המערכת, השיטה. אבל על האנשים שמהם הורכבה המערכת – אולי כן. כך, היא יכולה לחמול על אותו איש גסטאפו צווחן, שיותר משהפחיד אותה – הצחיק אותה. והיא, כתלמידת בית־ספר מרדנית העומדת מול מנהל זועם, התפקעה מצחוק, ובין פרצי הצחוק מצליחה לומר  – "זו ההבעה הטבעית שלי", והוא נותר משותק וחסר־אונים מול צעירה יהודייה, שיכול היה לצוות להרגה, ולו עשה־כן, לא היה איש פוצה פיו.

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/6/19 14:54:
      פשש.. יפה מאוד, כלומר הכותב לפני שש עשרה שנה הבחין בשאלה הזו ועשה לה כבוד. לעצם העניין, אנחנו לא יכולים לדעת מה היה קורה עם אתי אלמלא המלחמה, מצד שני אי אפשר להתייחס למלחמה כאל אירוע שהתרחש ברקע בזמן שאתי היתה בדרך להארה. אם אתי הגיעה להארה, עדיין לא קראתי את ההמשך, זה קרה בגלל שהמלחמה זעזעה והרסה את העולם היציב המוכר סביבה, אחרת, אם הייתה חיה בתקופה של שלום ושלווה, היא היתה נדרשת להרוס את העולם המוכר ולשבור את דפוסי המחשבה בעצמה, ורוב האנשים לא נוטים לעשות את זה, גם אם מבטיחים להם הארה מעורפלת ברקע. לא לחינם רק אחוז קטן באוכלוסיה שואפים להארה, לא בגלל שהם לא רוצים אלא שזה בלתי אפשרי עבורם. יש איזה נוזל, שכחתי את שמו, לאחר שמוזגים אותו לכוס ומקישים בכפית על דופן הכוס, כל הנוזל מתגבש בבת אחת והופך למוצק. ואם לא מקישים, הוא ימשיך להיות במצב צבירה נוזלי. וזה לדעתי מה שעשתה המלחמה לאתי, שהיתה ללא ספק נוזל מיוחד במינו, היא הקישה על הדופן שלה. אגב יכול להיות שהיו עוד הרבה כמו אתי בזמן המלחמה, רק לא כולם השאירו אחריהם יומנים ששרדו והפכו לספר שהגיע אליך.
        23/6/19 12:48:

      אריה, מצאתי את הדברים הללו בחלק האחרון של העבודה, שיעלה כאן היום, מאוחר יותר:

       

      "בכל מקרה, בתשובה לשאלה האחרונה, התשובה שלי היא כן. אני אופטימיסט. כולנו יכולים להתעורר. בכולנו טמון הפוטנציאל. אנו צריכים מורה טוב, וסביבה מתאימה. הסביבה שבה אתי התעוררה היא כל כך רחוקה מן האור, שיהיה מי שיאמר שזה מפתיע שדווקא שם זה קרה. יהיה מי שלא. בכל מקרה, זהו מקור נהדר לכל מיני תובנות עמוקות, או לאמירות ספרותיות יפות. זה מעלה את השאלה, האם היתה אתי עוברת את התהליך הזה גם בחברה שבה שורר שלום, ושפע שורר בכל. אני לא יודע לענות על זה."

       

      וכמו שלא ידעתי אז, גם היום אינני יודע.

        23/6/19 10:52:
      אני לא יודע. מאות מיליוני אנשים בעולם היו נתונים במצב מלחמה באותן שנים, אחת - רק אחת - עשתה את הדרך שעשתה אתי. כלומר התנאים הסביבתיים אולי באמת דרשו דריכות יתר, עירנות, אבל לאו דווקא נוכחות והתבוננות. המאמץ לשרוד הוא מאמץ מתיש, גוזל כמעט את כל כוחות הנפש. במידה רבה זנחה אתי את מאמצי השרידה המיידיים, והקדישה את כל כולה לגדילה רוחנית.
        23/6/19 00:11:
      מרתק, אבל יש דבר אחד שהכותב לא לוקח בחשבון, והוא המצב הנפשי המיוחד בזמן מלחמה. זה לא מצב רגיל, כאשר חיים על הסף ובכל רגע יכול ליפול עליך טיל, אתה מסתכל אחרת על העולם, זה מצב של ערנות יתר, תמיד חלק ממך קשוב לרעשים ולקולות מסביב, ובקיצור אתה לא יכול להרשות לעצמך לשגות בדמיונות שווא ואתה נוכח יותר בעולם, וכמו שאתה יודע, נוכחות בעולם היא תנאי להארה. כלומר לדעתי, עד כמה שהספקתי להכיר אותה דרכך, היא לא בחרה בדרך אלא הדרך נכפתה עליה, וסביר להניח שאלמלא המלחמה היא הייתה פונה לכיוונים אחרים.