כותרות TheMarker >
    ';
    0

    השמיים שבתוכה - מזרחה (חלק ח')

    2 תגובות   יום שבת, 22/6/19, 20:39

    (הערה: במידה רבה זהו החלק החשוב ביותר, העמוק ביותר, החריף ביותר. נוקב לב ונפש ורוח ונשמה. אין לי אלא לקרוא את דבריה ולהשתאות. איך היא יכולה? כמה כוחות יש לה?)

     

     

    גזירות חדשות על היהודים. עליהם למסור את אופניהם, נאסרה הנסיעה בחשמלית, ואסור לקנות אצל הירקן. אסור לצאת מהבית אחרי 8 בערב. הגזירות הללו צועקות: "אנו באות לקחת מכם עוד צלם אנוש. לקלף מעליכם עוד שכבה של התנהגויות אנושיות פשוטות". לרכב על אופניים, לקנות ירקות. רק אחרי כל הקילופים האלה, כשכבר לא נותרה דרך אחרת להשפיל, רק אז ייקראו למחנה המעצר.

    אתי כותבת: "כשיורד עלי דיכאון בגלל הגזירות האלה…אני יודעת שלא הגזירות כשלעצמן הן הסיבה לדיכאון, אלא שיש בתוכי המון עגמה, והיא מחפשת לה דרך להתבטא, ולהוכיח את עצמה" (80).

    יש לאתי, כמו לכל היהודים באמסטרדם (ובאירופה בכלל יש לומר), כל הסיבות שבעולם להיות עצובים, כועסים, מפוחדים, קורבניים. זה אנושי, זה מובן, וגם צפוי עד מאד. אבל לא אתי. היא מצליחה לשמור על הצלם שבה, ולא נותנת לגזירות הללו לגזול את חרותה הפנימית. מבחינתה, הן כמעט לא אמיתיות (המלה "כמעט" חשובה כאן מאד, שכן היו אלה גזירות אמיתיות, ממשיות, ואנשים רבים נרצחו בעטיין). הן לא סיבה לתגובה יוצאת דופן, אבל הן כן נותנות לעגמומיות שבתוכה אפשרות להתבטא. אבל, וזה ייחודי מאד, עגמתה היא פנימית, ולא חיצונית. היא לא נגרמת בגלל הגזירות, אלא מהווה  ביטוי אנושי למבנה הנפש שלנו, כפי שהתפתחה לאורך ההיסטוריה, האבולוציה. אתי מוסיפה – "אצלי הכל  מתחיל בפנים ויוצא החוצה, אף־פעם־אחת לא להפך. בדרך כלל הגזירות האיומות ביותר – והן אינן מעטות – מאבדות הרבה מהאיום שבהן, לאור האמון והבטחון שבי" (שם). כבר דיברנו על האמת הפנימית שלה, אמת שנובעת מתוכה ולא מוכתבת מבחוץ. כאן אנו יכולים לראות את היישום של אותה אמת בחיים ממש. המציאות היא פנימית, מה שקורה בחוץ אינו מהווה סיבה לכלום. הבטחון והאמון שבפנים, מפשיטים את האיום החיצוני, ומציגים אותו במערומיו. הוא אינו כה מפחיד. רק הפחד ממנו מפחיד, ועל הפחד הזה אפשר להתגבר.


    אתי מציגה בפנינו עוד מכוחותיו של ס. היא מלאת פליאה על יכולתו לטפל בשישה אנשים נוספים, ולהקדיש להם מזמנו. היא מתארת את עבודתו אתם ככזו שמסלקת את המוגלה, וחושפת את הכוחות הטמונים בהם, עד אשר "מנשמותיהם המיובשות מתחילים לנבוע מעיינות המים החיים". הוא קוסם. היא משווה אותו לדמות של כומר טוב בספר שהיא קוראת, שמתווך בין אלהים ובני־אדם, ואשר מבין את מי שנמצא בתהליך התהוות, משום שלדברים הגשמיים אין אחיזה בו. אחר־כך היא כותבת על עוד נסיגה שחלה בקרבה. היא רוצה אותו לעצמה, את ס. שלה. שהיא תהיה מוגבלת, והוא יהיה מוגבל, וכך הוא יהיה רק שלה. זרימת המים החיים שלה נחלשה מאוד, והיא כועסת על־כך, וגם על עצמה – "אני קטנונית". ואז פתאום היא לא אוהבת אותו. ולבסוף, מתוך הבלבול הזה היא מוציאה את המשפט הבא, ובדמיונה, היא שמה אותו בפיו של ס: "בכל סוג של יחסים יש נסיגות. צריך להמתין בשקט עד שזה יעבור, הכל שוב יבוא על מקומו" (81). להמתין בשקט. לא להגיב. להתבונן במצב, ולא להבהל. או־אז אפשר לבחון כמה דברים כמו: מה אני לא אוהב? מה קרה? למה זה קרה? מה אני רוצה שיהיה? מה אני חושב שיהיה? היא גם אומרת לעצמה לא לייחס לרגעים הללו חשיבות כאילו הם נצחיים. לא להסחף אחרי מצב רוח של רגע, במיוחד כשזה רגע מנומנם. פשוט להמתין בשקט. זה יעבור.

     

    אתי חוזרת לגזירות שהוטלו, ומעידה על עצמה שאין להן השפעה רבה עליה. היא טוענת שהיהודים מסכימים להיות מושפלים. לדבריה, לכל מעשה השפלה צריך שני צדדים, ולו לא היה צד מושפל, הצד המשפיל היה מתפוגג. היא אומרת שצריך לחנך את היהודים לחשיבה כזו, ואז היא מתארת את הבוקר שלה: היא נוסעת על אופניה, ובכל מקום שלטים האוסרים על יהודים להכנס או לעבור. אסור להם לפנות לדרכים המובילות אל הטבע. והיא אומרת: "נהניתי מהשמיים הרחבים המשתרעים לפני בשולי העיר, ונשמתי את האוויר שאין עליו הגבלות… השמיים משתרעים גם מעל פיסת הדרך המותרת לנו" (83). היא יכולה להכיל בקרבה כל־כך הרבה, עד שהיא איננה נפגעת כלל. היא אומרת שהחבלה הקשה ביותרת נגרמת לנו על ידי עצמנו. היא מתכוונת ליחס ולמשמעות שאנו נותנים לדברים. אם לא נרגיש כלואים, לא נהיה כלואים: "החיים יפים בעיני ואני מרגישה את עצמי חפשייה" (שם). היא יכולה לחוש את השמיים בכל מקום, כי הם נובעים מתוכה: "השמיים שבתוכי רחבים וגדולים כמו השמיים שמעלי. אני מאמינה באלהים, ואני מאמינה בבני־האדם, ואני מעיזה לומר את הדברים האלה בלי בושה מזוייפת" (שם). זהו, היא על סף סיום חוק לימודיה. עכשיו כבר לא משנה לה מה יגידו ומה לא.

    היא מסבירה את משנתה הפוליטית: "אדם לא צריך להתבייש בכך שהוא עובד על עצמו, זה באמת לא סתם אינדיבידואליזם חולני. ושלום אמיתי בעתיד ייתכן רק כאשר כל אדם יגיע לשלום עם עצמו, ויעקור מתוכו את השנאה לזולת, ויהיה מוצאו מה שיהיה, ויהפוך אותה למשהו אחר, אולי במשך הזמן לאהבה אפילו… אני משוכנעת שזה הפתרון היחיד" (83-84). היא מבחינה בין עבודה עצמית לבין עיסוק אובססיבי בעצמי. נכון, יש מצב של "אינדיבידואליזם חולני" כלשונה, שבו אדם עסוק ברצונותיו שלו בלבד, ולא אכפת לו אם מישהו אחר ייפגע בדרך להגשמתם. הוא ורק הוא. הצרכים הפשוטים שיש לכולנו, אוכל, שתייה, שינה, הופכים אצלו לתאוות, והוא עסוק אך בהם ובהגשמתם, והכלל נתפס בעיניו ככלי לשימוש עצמי. לא על זה היא מדברת. היא אומרת מפורשות – להגיע לשלום פנימי, לעקור את השנאה מתוכנו, להפוך אותה לאהבה. לטוות זהב מקש. לבער את הרע מקרבנו. במצב כזה, פגיעה באחר איננה באה בחשבון, אלא מורחקת ממעגל החיים, שכן אין לה יותר מקום. למעשה אתי מדברת על מצב של גאולה כללית – כל אדם יגיע לשלום עם עצמו, מה שאומר שהיחסים החברתיים לא יהיו מבוססים יותר על פחד ועל צבירה, אלא על אמון, שיתוף ונתינה, כאשר כל אנשי העולם ערבים זה לזה. היא חותמת את רשמיה מאותו היום באומרה: "אני אדם מאושר, ואני מברכת על חיי, כן, גם בשנה הזאת 1942 לספירה, השנה המי־יודע־כמה למלחמה".

     

    לכל אורך היומנים, אנו רואים שאחרי שיאים של הבנה באה נסיגה. הפעם היא כותבת להרתה (כך במקור), ארוסתו של ס. החיה בלונדון. היא לא  ב־א־מ־ת  כותבת לה מכתב ומתכוונת לשלוח, אלא כותבת להרתה דמיונית, נמענת־נפקדת. בתחילת המכתב יש רגש נקם. יש קנאה. אבל מהר מאוד אתי עוברת מקנאה לחמלה. היא חולקת איתה את אהבתה לס. היא כותבת שהוא פתח לה את השער כלפי היקום. היא כותבת שהמחיר על כך הוא יקר, שנים של דם ודמעות. אבל, היא מוסיפה, זה שווה כל גרוש, וכל סבל (85). היא מספרת להרתה שיש אישה אחרת באמסטרדם, שמתפללת עבורה (עבור הרתה). זה לא עניין של מה בכך, כי המתפללת ההיא אוהבת גם־כן את ס. אהבה גדולה. אבל היא מוצאת בתוכה מקום לאהוב גם את ארוסתו, ולהתפלל בעבורה. אתי מעידה על עצמה שהיא עדיין לא בשלה לכך.

     

    וכל זה נשמע כל־כך מוזר, כשמסביב המלחמה מתכערת מאד, והנאצים כבר החלו בהשמדה. סביר מאד יהיה אם נשאל על מה ולמה היא בכלל מתעסקת באהבות ובקנאות. או בהורים שלה. אלא שאלה הם החיים, והיא לא מוכנה להפסיק לחיותם. להיפך, היא לומדת כיצד לחיות באופן מלא ומשמעותי. אתי כותבת שהיא מנותקת מהוריה, למרות שמפרידים בניהם רק שעתיים נסיעה. היא יודעת שהם אינם רעבים, ושישנם אנשים הדואגים להם, ודי לה בכך. ברקע מסתובבות שמועות שכל יהודי הולנד יישלחו בקרוב לפולין, ורשת השידור האנגלית הודיעה שמאז אפריל 41' נספו 700,000 יהודים בגרמניה ובארצות הכבושות. ואתי בשלה: "החיים אינם נראים לי חסרי משמעות. ואלהים לא חייב לנו הסבר על חוסר המשמעות שהוא תוצאה של מעשינו שלנו. אנחנו הם החייבים הסבר! אני מתּי כבר אלף מיתות באלף מחנות ריכוז. חוויתי הכל על בשרי, וידיעות חדשות כבר אינן מדאיגות אותי. בדרך זו או אחרת הכל ידוע לי. ועם כל זאת חיי יפים ורבי משמעות, כל רגע ורגע מהם" (88). המשפט הזה בא מיד אחרי שהיא מספרת לנו על השבע־מאות־אלף שנספו. חייה יפים ומלאי משמעות, למרות מאות־אלפי נרצחים, אחיה, בשר מבשרה. דבריה ממחישים היטב את היותם של הדברים כולם חשובים בדיוק באותה המידה, ולא חשובים כלל.


    בקטע האחרון אפשר למצוא כמה תובנות: חוסר המשמעות הוא תוצאה של מעשי ידי האדם. האל לא חייב לנו כלום, אנו אלה שחייבים לו. אני, אתי, חווה את היותי אחדות אחת עם העם היהודי. לכן מתי אלף מיתות באלף מחנות, כי הייתי בכולם, כי אני כולם. העם היהודי הוא אחד, ובאופן רחב יותר – הכל הוא אחד. לכן "הכל ידוע לי". ומתוך כל זה ודאי "שחיי יפים ורבי משמעות".

     

    היא ממשיכה למצוא יופי בכל מקום. למשל, זמן־מה לפני כן היא מספרת על חוויותיה כשהתבוננה בציורים יפניים. הדיוק שבהם מרשים אותה, ואז היא יודעת: "כך אני רוצה לכתוב. לתת מרחב למלים. אני שונאת ריבוי מלים. הייתי רוצה לכתוב רק מלים שהן חלק אורגני מאיזו שתיקה גדולה, ולא מלים שכל מטרתן להחריש את השתיקה ולנפץ אותה. המלים צריכות להדגיש את השתיקה" (77). זאת משום שהשתיקה יפה היא, והיא הדרך היחידה לקשור קשר. אין דרך טובה יותר. עלינו לדעת שהדיבור הוא הכרח ושעלינו לכבדו. ממש כשם שנשימה היא הכרח. מי מאיתנו שם לבו לנשימותיו? מעטים בלבד, רק אלה המתרגלים נשימה. אתי מלמדת כי עלינו לשים לבנו בכל העתים לדברים הטריוויאליים ביותר. עלינו להבין כי הדיבור הוא יקר, ולכן יש למעט בו ככל הניתן. עלינו ללמוד להדגיש את השתיקה, ולהפסיק להכביר מלים. גם דוד המלך ידע: "לך דומיה תהלה" (תהלים ס"ה, 2). היא מתארת את אחד הציורים היפניים שראתה – ענף פורח בפינה התחתונה של הדף. זה הכל. כמה משיכות מכחול מעודנות – דיוק בקטן שבפרטים – ומסביבן החלל הרחב, לא ריק, אלא מלא השראה. היא רוצה לכתוב כך. "מלים על רקע ללא מלים. ויהיה קשה יותר לבטא את השתיקה ואת הדממה, מאשר למצוא את המלים. יהיה עלי למצוא את היחס הנכון שבין המלים לשתיקה, השתיקה שמתרחש בה יותר מאשר בכל המלים ואין הכוונה לשתיקה מעורפלת וערטילאית, אלא לשתיקה שיש לה קווים ברורים וצורה משלה" (שם). עד כמה שהקטע הזה איננו ברור, כך בדיוק הוא ברור. שוב, התייחסות למושאים באמצעות היפוכם, בו־בזמן, על־מנת להמחיש את אמיתות קיומם ואת עוצמתם. השתיקה כאיכות המבטאת יותר מכל המלים, שתיקה שאיננה מעורפלת. אנו נוהגים לומר על מלים שהן מעורפלות, מהי שתיקה מעורפלת? ולעומתה, מהי שתיקה עם קווים ברורים? היא נסחפת בתוך הנוף היפני שבראשה. היא רוצה לטייל בנופים יפניים, היא מאמינה כי הם יעזרו לה להבין כיצד ברצונה לכתוב, כדי להעמיק את הידיעה, בלשונה. בכלל, היא אומרת, "אני מאמינה שיום אחד אפנה מזרחה, כדי למצוא שם בחיי היומיום, את אותו הדבר שכאן אני חווה אותו כיוצא דופן" (שם). נמצאת כאן עדות ישירה לכך שרעיונותיה של אתי בדבר החיים עולים בקנה אחד עם הפילוסופיה המזרחית, והיא מאמינה שחיי היום־יום במזרח עשויים להתאים לאופן שבו היתה רוצה לחיות את חייה שלה. אולי שם היא תחדל מלהיות יוצאת־דופן.

     

    אתי פנתה מזרחה, אבל הגיעה רק עד אושוויץ.

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/6/19 09:01:

      יותר משהכילה אותן, היא התעלתה מעליהן. באמת אדם יוצא דופן. 
      ביומנים יש מקומות שהיא נזכרת בעבר, איך היתה "מכורה לאספירין" ובורחת אל השינה, ולקראת הסוף יש מקום שהיא כותבת שלפעמים "הדאגות מטפסות עליה כמו כינים" וכי "יש להתנער ולהשיל אותן". 

       

      שימן, תעשה טובה, גם לי גם לך, קרא את הספר. הוא נכתב גם בשבילך. 

        23/6/19 21:07:

      זו באמת שאלת השאלות מניין היא שאבה את הכוחות הללו? יותר מדי התמודדיות מלוות סבל שעלמה צעירה יכולה להכיל ולמרבה האירוניה היא הכילה אותם. האם היא מספרת גם על רגעי כעס, חרדה?
      ההשפעה של המינימליזם היפני על רעיונותיה וכתיבתה קצת ריככו את הקריאה לקראת הסוף, ואת הכאב שלופת בבטן לאורך כל הקריאה.