כותרות TheMarker >
    ';
    0

    השמיים שבתוכה - מוארת (חלק ט')

    0 תגובות   יום ראשון, 23/6/19, 11:53

    1 ביולי 1942

    השמועות על המתרחש בפולין לא מפסיקות לזעזע. אתי אומרת שהגוף שלה מרוסק לאלפי רסיסים, ובכל רסיס מתקיים כאב אחר, תוצאה של השמועות הללו. נפשית, היא אומרת, הספקתי לעכל את זה, אבל פיסית – עדיין לא. מוזר לה שהגוף מפגר אחרי הנפש.

    היא כותבת שהתפללה המון, ושכל תפילותיה מבקשות פשטות רוחנית. היא קמה מוקדם בבוקר, חרדה אוחזת בה, כמו בכולם, אבל אחרי שעה היא שוב "סמל השלווה". והיום נמשך ונמשך, והגוף כואב לה. זהו יום קשה וארוך. בתוכו היא הספיקה לתת שיעור ברוסית, ובערב היא תעניק טיפול פסיכולוגי לנערה קתולית – "אחת מאלה שקשה להם" (88). היא אומרת שהטיפול בלא־יהודים בתקופה כזו, נותן לה תחושה של עוצמה גדולה. ולפתע פתאום היא כותבת: "התחיל יום חדש. האור של היום השתנה, וכל העייפות עברה". היא בדרך לס. הידיד-מורה-מאהב שהופיע בחייה לפני ששה-עשר חודש, והיא מרגישה שהיכרותם נמשכת כבר אלף שנה. לפני שהיא יוצאת אליו היא כותבת על הסבל (89), על כך שאפשר ללמוד לסבול נכון, בכבוד. היא כותבת שהאדם בעולם המערבי המיר את יכולתו לסבול באלפי פחדים, ושחייו אינם חיים: פחד כניעה, ייאוש, מרירות, שנאה. לאבד חיים כאלה, היא אומרת, זה לא לאבד הרבה. היא קוראת להשלמה עם המוות, נורא ומחריד ככל שיהיה. היא רואה את עצמה בשדות הקרב בפולין, שדות ירוקים של רעל. הכינים בפולין אוכלות גם אותה. היא מזדהה בכל נימי נשמתה עם גורל עמה. היא מתה עם כל נרצח, בכל טרנספורט, בכל אקציה, בכל הוצאה להורג, ובכל מוות מרעב או ממחלה. יום אחד היא מתה 33,771 פעמים, יחד עם הנרצחים בבאבי־יאר (על פי סטאלינגד, אנטוני ביוור, עמ' 47). היא אומרת  שהיא חיה כל רגע אלפי מונים. כעת היא חיה דרך כל אדם בעולם.


    יום־יום היא איתם, ועם זאת היא גם באמסטרדם, עומדת על־יד השיח, מסתכלת אל פיסת שמיה. יש בנו מקום לכל אלה, לאלהים מצד אחד, למוות אכזרי ונוראי מצד שני.

    "עלינו ללמוד לשאת את הסבל בתוך עצמנו, ולא להטיל על אחרים את משא פחדנו וקשיינו". כל־כך הרבה אומץ יש בה, תוצאה של עבודה קשה. האומץ צמח בקרבה בשנה האחרונה, וכעת הוא עץ איתן ומשגשג. היא מביטה אל מקומות שכה מפחידים את כולנו, והורגת את הפחד. דבר אינו מפחיד יותר, הכל מתקיים על רצף, חלק מתהליך, ולכל אחד ואחד יש חלק. אתי החליטה שאת חלקה היא תבצע היטב. עלינו ללמוד וללמד זאת, ביד חזקה, היא אומרת. היא כותבת "דיבורים מוליכים לאי־הבנה". אנשים לא מבינים אותה. היא יודעת שהיא אחת למיליון. קשה לאנשים עם האמיתות האלה. עבור חלקם האמת היא הרצון לאכול, ושיטפלו בהם, ולבכות כשקשה. ולשאת את סבלם בלא חן. זה מה שהם מכירים. אחרים ייאבקו. יקומו להרוג את רוצחיהם. אבל לא היא. אין באפשרותה להעביר את תובנותיה כי, כאמור, דיבורים מוליכים לאי־הבנה, ואילו השתיקה לא. זוהי משמעות של שתיקה שקוויה ברורים, שתיקה שאינה מעורפלת. כעת היא כותבת מעט מלים על דף ריק, והן מדגישות את השתיקה. כשהיא אומרת את אמיתותיה, אנשים לא מבינים אותה. זהו אחד השיעורים החשובים לאדם הער: ההתעוררות, על־אף היותה מרתקת ומושכת, לא מתאימה לכל אחד ואחת, ולא כולם רוצים בכך. גם את זה עליה לקבל. יש מי שצריכים לחיות באפילה. ישעיהו הנביא מבטיח אור גדול בקץ־הימים, אור הלבנה כאור החמה הוא אומר, אבל אם מישהו רוצה את האור הזה לפני אותו קץ מובטח, עליו לדעת שזוהי דרכו שלו בלבד, ולאו דווקא של אלה הסובבים אותו. עוד מעט עליה לצאת לפגישתה עם סמ"ך, ספיר האהוב שלה, אבל היא ממשיכה לכתוב. עוד כמה דברים שהיא חייבת לומר. היא אומרת שהיא מקצה לסבל את מקומו,שהיא יודעת שהמקום שהוא תופס בחיינו אינו קטן כלל. גדול או קטן, זה לא משנה את העובדה שגם הוא צריך מקום. היא מכירה בכך שהסבל קיים מאז ומתמיד, ובכל תקופה לובש פנים אחרות, פעם אינקוויזיציה, פעם מלחמה, פעם רעב, פעם מחלה. מה זה משנה איזו צורה הוא לובש היא שואלת, ומשיבה – מה שכן משנה הוא האופן שבו אנו מתייחסים אל הסבל, כיצד אנו חווים אותו. היא שואלת את עצמה אם כל אלה אינן אלא תיאוריות יפות שאני מפתחת מאחורי? והיא עונה שאינה סבורה כן, ואף אומרת, "בקרוב אעמוד מול מבחן המבחנים". הימים קשים מאוד, השיחות מלאות בביטויים המדגישים את אי־בטחונם של החיים בעתיד. איש אינו יודע מה יוליד יום, ואם יזכה לחיות עוד מעט קט. החושך התגבר עד־בלי־די, מה שמבליט עוד את קרני האור הבודדות המנצנצות באפלה. אתי יודעת שיקיריה בסכנה, והיא אומרת, לפעמים אני כורעת תחת הנטל, אבל אני בו בזמן חשה את הצורך לשלב ידיים – לדעתי בתפילה – ולתת לחיים את הכבוד המגיע להם – הם ראויים שיחיו אותם למרות הכל. אין זאת אומרת שהיא תמיד בשליטה, אבל, היא כותבת, "ב ש ל ב  מ ס ו י י ם  צ ו מ ח  מ ש ה ו  ב ת ו כ ך,  ואתה  י ו ד ע  ש ל ע ו ל ם  לא  ת א ב ד  א ו ת ו  ע ו ד" (90, ההדגשה במקור).

     

    זהו, אתי התעוררה, ולעולם לא תישן שוב. אורה יזהיר בכל העיתים, הרבה אחרי שגופה יעלה בלהבות, ויאיר את פנים הקרמטוריום, יחד עם גופותיהם של ששת המיליונים. וגם אם נפשם של רבים מהם כבתה, הם האירו בגופם, עת הועלו באש בתוך הכבשנים. את אורה של אתי אפשר להרגיש עד היום, ואם עברתם איתי את הדרך הארוכה עד לכאן, אני חושב שתסכימו. אם לא, אני מקווה בשבילכם שאתם יכולים לראות את יופיים של היומנים, את יופייה של אתי. להבחין ביופי זה תמיד חשוב.

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    [כל זה נשמע מאוד מיסטי, על כל הקונוטציות שהמילה הזו מכילה בקרבה. חבל שהמילה נפגעה, אבל שימוש מוגזם במילים, כמו בכל דבר, פוגע בהם. לכן ברצוני לדון בקצרה ביחסה של אתי למיסטיקה. פעם אחת בלבד ביומנים היא מתייחסת לזאת, וכך היא כותבת: "אנחנו מנסים להציל כל כך הרבה בחיים באמצעות מיסטיקות מעורפלות. אבל המיסטיקה צריכה להישען על בסיס של כנות מוחלטת, ועל בחינה קרה ונוקבת של הדברים (82)". מה שנקרא מיסטיקה רציונלית. כלומר, תהליך הבנייה המיסטית חייב לעבור דרך הרציו. שיהיה על מה להישען, שיהיה כלי נייטרלי, שבאמצעותו ניתן לבחון את הדברים באופן קר ונוקב, ואם הם לא נראים לנו, אז לא לקבלם, להרחיקם מעלינו.

    עלינו להמנע לחלוטין משקר עצמי, מהעלאה של רעיון מקרי כלשהו, מופרך יותר או פחות, ואז הליכה אחריו משל היה אמת. הרעיון חייב להיות מגובה, ולא מעורפל ותלוש. מעניין לראות את מערכת היחסים המתפתחת בין הרציונל לבין המיסטיקה. כל אחד מהם מעמיד את השני במבחן בלתי פוסק. הרציו יאמר למיסטי: "הבלים, אינך יכול להוכיח דבר". והמיסטי ישלוף את נשק יום הדין, ומניה־וביה ישיב: "אתה לא יכול לפתור פרדוקסים פשוטים, וחוץ מזה – אפילו המתמטיקה שלך איננה שלמה". על מנת להביא לשלום בין הצדדים הנצים, צריכה הנשמה להתערב, לתווך בין השניים, וללמד את הרציו לחיות עם סתירות, מחד, ואת המיסטיקה לכבד את מסקנות ההגיון, מאידך. או־אז, כאשר ילמדו השניים לבטוח זה בזה, תגלה סוף־סוף האחדות, ייווצר המיסטיקן הרציונליסט, שאינו מתפתה לכל מכשף ומעונן, אבל יכול להכיל בקרבו, למשל, אמונה מוחלטת ואהבה אינסופית. את זה, אני חושב, היא למדה מאחד מחבריה, אוגוסטינוס, שהיא כל־כך אוהבת לקרוא.]

     

    על כל פנים, אתי התעוררה. מה משמעות הדבר? מה בדיוק השתנה? המון שאלות עולות כעת.

    אתי כותבת: "נכון, אני עדיין יושבת אל אותו שולחן כתיבה, אבל אני מרגישה שאני צריכה למתוח קו מתחת לכל מה שנאמר עד עכשיו, ולהמשיך מכאן והלאה בניגון חדש" (שם).

    היא עומדת פתאום בפני הכרה חדשה. הנאצים רוצים להשמיד אותה, ואת כל היהודים. אבל ההבנה הזאת לא משתקת אותה. להיפך. עכשיו היא משתחררת: "אני משלימה. עכשיו אני יודעת. לא אטריד עוד אחרים בפחדים שלי, לא אגיב במרירות כשאחרים לא יבינו מה קורה לנו, ליהודים. לא אניח להכרה אחת לכרסם באחרת, או לשים אותה לאל. אני ממשיכה לחיות ולעבוד באותה מידה של דבקות, והחיים נראים לי רבי משמעות, ל־מ־ר־ו־ת  ה־כ־ו־ל, גם אם אני מעיזה בקושי לומר את זה באוזני אחרים" (שם, ההדגשה במקור).

    מן המלים הללו אפשר ללמוד הרבה על רוחניות. אפשר ללמוד הרבה על אתי. זה היינו־הך, רוחניות ואתי.

    היא חפצה לא להטריד אחרים. כלומר, שנוכחותה לא תעיק על אחרים. שרעיונותיה לא יפגעו באחרים.

    היא רק תהיה על ידם, מוכנה לעזור, להקשיב, לתמוך. לא להטריד. שבה ועולה כאן הגישה האזוטרית – לשמור על האמיתות הללו מפני ההמון, ועל ההמון מפני האמת. זאת משום שההמון איננו מוכן. עדיין. כלומר, יש להיות מוכן לרוחניות, והחשיפה אליה עלולה לפגוע במי שלא.

    [ההפתעה הגדולה שלי: אתי משייכת את עצמה. היא יהודייה, בת לעם היהודי. ציפיתי שעם ההתקדמות הרוחנית שלה היא תפסיק לראות בעצמה פרט מסויים השייך לקבוצה מסויימת, וכי היא תראה את הכלל בלבד. אבל לא. היא יהודייה, ומהר מאוד זה נעשה ברור מדוע. אדם רוחני אינו מפסיק להשתייך, הוא פשוט לא נותן משמעות מיוחדת לקבוצה שאליה הוא משתייך, ממש כשם שאינו נותן משמעות מיוחדת לכל דבר אחר. המשפט ששבה את לבי הוא שהיא לא תניח להכרה אחת לכרסם באחרת. זה משפט מצמרר, משום שההכרה האחת הזו, היא שהיהודים כולם נלקחים להשמדה. אבל אתי לא הופכת את זה לכותרת צעקנית. היא קוראת לזה "הכרה אחת". ואז היא מוסיפה, שהיא לא תתן לה לכרסם בהכרה אחרת. משום שהאחת אכן לא עליונה על האחרת, ויש לה מקום בדיוק כמו לחברתה. ומהי אותה הכרה אחרת? שהעולם יפה, ושהחיים רבי־משמעות. ואמנם יכולות שתי ההכרות הללו לדור בכפיפה אחת, אך רק האדם הער יכול להכיל זאת בקרבו.]

    "החיים והמוות, הסבל והשמחה, השלפוחיות ברגליים, העייפות והיסמין שמאחורי הבית, הרדיפות, מעשי האכזריות הרבים מספור, כל זה מצוי בתוכי. כל זה הוא שלמות אחת, ואני משלימה איתה  כולה" (91). היא סיפרה לנו קודם על השמיים שבתוכה. עכשיו היא מפרטת מה זה שמיים. שמיים זה החיים והמוות, השלפוחיות והיסמין, השמחה והרדיפות. והם כל־כך יפים. אתי חיה את הכוליות באותו הרגע, ואני יכול לחוש זאת דרכה, כאן ועכשיו, בלי גבולות של זמן ומקום. 

     

     

     

     

    גם עורך הספר חש בשינוי. הוא מותח קו בין החלק הזה של היומנים, לבין הדברים שבאים אחר־כך. הוא משאיר קצת יותר מחצי עמוד ריק, והיומנים, בניגוד גמור לעריכת הספר עד כה, נמשכים מהנקודה בה הפסיקו –  אבל על עמוד חדש.


     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה