כותרות TheMarker >
    ';
    0

    השמיים שבתוכה - סוף (חלק י')

    6 תגובות   יום ראשון, 23/6/19, 20:51

    סוף הדברים מכיל הרבה מאד קשקשת, ואין ברצוני להטריחכם בערימות הזבל שלי. לפיכך אקצר מאד את החלק הזה, ואותיר את הנחוץ בלבד. 

     

     

     

    "בעבר הייתי סבורה שעלי להניב יום־יום המון מחשבות מבריקות, ואילו עכשיו אני מרגישה כמו אדמת טרשים שאינה מצמיחה כלום, אבל מעליה פרושים שמים גבוהים ודוממים. ומוטב כך" (92).

    אין יותר לחץ. אני לא צריכה להוכיח יותר שום דבר. לא לעצמי ולא לאחרים. מוטב כך, היא אומרת. אבל אותה אדמה טרשית, עקרה, אינה בודדה. מעליה שמים. הם יהיו שם תמיד. יביטו, ישפיעו, אולי יהיו אדישים כלפינו, אבל הם שם. בדממתם הנצחית. וזה מרגיע.

    בגלל עצמת הכתוב, קשה לזכור שהדברים נכתבים תחת שלטון נאצי השואף להשמיד את הכותבת יחד עם כל בני עמה. עם זאת, בחלק מן הרשומות היא עוסקת בכך באופן ישיר, ואז נזכרים. אלא שהיא לא לוקחת את החתירה להשמדת היהודים באופן אישי. "לי", היא כותבת, "כבר לא יקרה כלום" (שם).

    זוהי תמונת ראי של "מלכוד־22".  יוסאריאן מתווכח עם חבריו בחדר האוכל בפיאנוזה. הוא טוען בתוקף שהאויב מנסה להרוג אותו, שחיילי האויב יורים בו. קלווינג'ר, חברו, עונה לו שאיש אינו מנסה להורגו. "אז למה הם יורים בי?", שואל יוסאריאן. "הם יורים בכולם", עונה קלווינג'ר, ואז הוא מתרתח, ומתחילה סצינה הלרית מובהקת (מלכוד־22, ג'וזף הלר, ביתן, 16). יוסאריאן חי רק למען עצמו, ולמען הנאתו. יש לו ראיית עולם סדורה, הוא יכול להצדיק את עמדותיו בכל מצב, מול כל אחד. הוא גיבור הספר ולכן ראיית העולם שלו נראית מושכת. הוא לא נחמד בכלל, ועם זאת הוא מקסים ושובה־לב. גבר של ממש. אבל הוא לכוד. במלכוד־22. אתי, בניגוד גמור ליוסריאן, לא לוקחת את הדברים באופן אישי. לה כבר לא יקרה כלום, משום שהיא גבהה מעל האישי, והיתה לאיש אחר. גם היא, בדומה ליוסאריאן, שוטחת את משנתה בפני חברים, "אבל", היא מוסיפה, "אין בזה טעם, וזה גם לא משנה" (92).


    היא כותבת על המוות. אין היא פוחדת ממנו. לדבריה, פחד המוות גורם לכך שהחיים שאנו מותירים לעצמנו הם "עלובים ומעוותים, שקשה בכלל לקרוא להם חיים" (שם). עכשיו היא מתייחסת אל המוות כאל מכר נושן. "הכל פשוט כל כך", היא כותבת. ובאמת, כשאתה תופש את חייך כלא־נפרדים, אלא כחלק מן המערכת כולה, כל היקום כולו, ולא רק במרחב אלא גם בזמן, הרי שנולדת ומתת אינספור פעמים. כשהתפישה היא כזו, אז המוות הוא  ב־א־מ־ת  מכר נושן. הוא  ב־א־מ־ת  בא אלינו והולך מאיתנו בכל יום ויום, משחר ההיסטוריה ועד עתה. בידינו הבחירה: או שנלמד להכירו, או שנמשיך לברוח ממנו, מותירים לעצמנו חיים שהם פגומים, עלובים ומעוותים.

    אמרה תורה: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע" (דברים ל', 15).  שבכל יום ויום אנו מקבלים את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע. בכל יום. גם עכשיו, בקוראכם שורות אלה, אנשים רבים מתים, ורבים עוד יותר נולדים. אנחנו מתים ונולדים. זה באמת כל־כך פשוט.

     

    ואז היא מתפנה ללכת לישון, ולחשוב על ס. ועל סידורי השינה של מחר. אבל לפני כן היא מתפללת בעבור החייל הגרמני הצדיק, שנתן אוכל לנערה, מפני שהיא מזכירה לו את בת הרב שבה טיפל לפני מותה. גם הוא סובל, היא כותבת, "ועלינו להתפלל למען הסובלים" (93). 

    לילה טוב.

     

     

     

    סוף דבר

    פגשנו מורה רוחנית. היא מאוד רצתה בזה, ולא זכתה לדעת שהוסמכה לכך אחרי מותה. היא כותבת בעצמה: "הייתי רוצה לחיות חיים ארוכים, כדי שאוכל להסביר את זה" (91).  במילה "זה" היא מתכוונת לתובנותיה בדבר שלמות וכוליות, אתם מוזמנים להציץ בקטע, זה עמוד קצר. היא לא עוצרת כאן. היא ממשיכה ואומרת, "אם לא אזכה לכך, מישהו אחר יעשה זאת במקומי, ומישהו אחר ימשיך לחיות את חיי מהמקום שהם נפסקו בו, ולכן עלי לחיות אותם כמיטב יכולתי, ובמלוא אמונתי, עד נשימתי האחרונה, כדי שמי שיבוא אחרי, לא יצטרך להתחיל מאפס, וכדי שיהיה לו קל יותר" (שם). יש לשים לב: על עצמה היא כותבת הייתי רוצה. לא בזמן  הווה. לא "אני רוצה". היא מכירה באופן עמוק במעמדה כנידונה למוות, ולפיכך, היא איננה יכולה באמת לרצות משהו בעתיד. לכן "הייתי רוצה". אבל על ממשיכיה היא כותבת בלשון כמעט נבואית – "מישהו אחר יעשה זאת במקומי". היא קובעת עובדה. הבטחון המלא שלה בדרכה מאפשר לה לקבוע: בבוא היום יראה מישהו את הכתבים שלי, וימשיך משם.

     

    אתי פתחה את לבה בפנינו ככל יכולתה, בהתמסרות אין־קץ. היא כספר הפתוח בפני תלמידיה. זהו ספר יפהפה, עדין אך חזק מאוד, ולמרות שנשרף הוא חי ובועט יותר מאי־פעם.

    בספרו "האמן ומרגריטה" כותב בולגאקוב את משפט הנצח שלו – "כתבי יד אינם נשרפים". אם כבר דימיתי את אתי לספר, עלי להחיל עליו את המשפט הזה. היא לא נשרפה. אמנם גופה בער, אבל היא עוד כאן, איתנו, מצביעה על כל פרט ופרט סביב, ובקריאה תמימה מאוד ועמוקה מאוד אומרת: "החיים יפים ורבי משמעות, והכל פשוט כל־כך". 

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/6/19 12:50:
      אהבתי את הסימניה"האחר באחרותו" הזווית של עמנואל לוינס, בעצם מאד מתיישבת עם מה שקראתי עד עכשיו אודותיה. עכשיו אני בטוח אקרא. שבת שלום...
        28/6/19 12:43:
      אני מניח שבעוד כמה זמן, אם נשאר בסביבה, נביט בעצמנו היום ונגיד אותו דבר, כמה תמימים היינו. זה לא נגמר. על אינשטיין כמדומני אמרו שהוא עומד על כתפי הענקים שקדמו לו. זה אפשרי בעולם המדע כי שם הידע נצבר נדבך על נדבך, יש סדר היררכי, מה קדם למה, ובחור צעיר שהולך ללמוד היום מתחיל מנקודת פתיחה שונה לגמרי מאלה שקדמו לו, ובעולם הזה של הנפש, עולם הרוח לשם הנוחות, אין סדר ואין היררכיה, אלא רק אינספור מורי דרך, חלקם מצביעים על אותה דרך פחות או יותר וחלקם על הכיוון ההפוך, ואתה לך תברר ותחפש מי מתאים לך. האם אתי היתה מורת דרך, לא בטוח, אבל היא הלכה בה ללא ספק. אז תודה על השיתוף איל, הערת מחשבות ששכחתי מזמן, ושבת שלום גם לך.
        28/6/19 11:46:

      אריה - העלית שאלות מעניינות, כאלה שקשה לתת עליהן תשובה אחת ברורה ומוחלטת.
      מאד מזדהה עם המבוכה העולה כאשר נתקלים בכתבי עבר, אבל אתה יודע, כאנשים מבוגרים ברור לנו שפעם היינו תמימים יותר או טיפשים יותר, וגם מיומנים פחות בכתיבה, ומכאן שיש מקום לקבלת העצמי הישן.
      לגבי הסוף, אני מניח שכל אחד מתחיל בהתחלה, אבל אם בנקודת הפתיחה שלו מונח ידע שנקנה והועבר על־ידי מישהו אחר, הרי שזו נקודת פתיחה שונה לגמרי מזו של אלה שקדמו לו.

       

      שימן - אני חושב שנגעת בנקודה. האחר. האחר הוא לא אני, הוא אחר, ואתי יכולה היתה לראות אותו באחרותו, ועם זאת לחמול עליו, להתפלל בעבורו, להבין את סבלו, גם אם היה האחר המשמיד, וגם אם היה אחר מיטיב. 

       

       

      ושוב, לשניכם, תודה, והמלצה חמה לקרוא את היומנים בעצמכם. 

      שבת שלום. 

        27/6/19 22:55:
      חבל, דווקא החלק הכי מעניין, אבל מה שעוד מעניין, מלבד המסע שעשית בעקבותיה, הוא מה השתנה בנקודת המבט שלך, בכל זאת עברו שש עשרה שנה. לא יודע, כשאני קורא משהו שכתבתי לפני שנים, אני כל כך נבוך שהאינסטינקט הראשון הוא להשמיד את כל הראיות, והנה אתה דווקא עושה לו כבוד, למרות שקיצצת קצת, עדיין השארת את העיקר. ועוד שאלה מעניינת, האם אפשר באמת להמשיך אותה מאותה נקודה שהפסיקה, או שאין ברירה בעצם, וכל אחד צריך להתחיל מהתחלה, אין פרוטקציה והנחות.
        27/6/19 22:44:

      במציאות בלתי אפשרית שכולם סביבה מאבדים צלם אנוש היא מגלה חמלה, האמירות שלה תמיד מאירות באור חיובי, עם פיקחות סובלנית, לכל דבר...  לאורך כל הדרך שקראתי, אמנם היא חושפת וכותבת על עצמה, אבל היא "אינה מרוכזת בעצמה"  תמיד מאד אנושית איכפתית לאחר. והמחשבות האוניברסליות שלה חוצות כל גבול אפשרי. כן אני חושב שכולנו היינו רוצים מורה רוחנית כזאת.

        23/6/19 20:54:
      אריה יקר, תודה על הקריאה. על כל הקריאות. וויתרתי על החלק שציטטתי בפניך קודם. אם תרצה, אוכל לשלוח אליך את הטקסט המקורי במייל הפרטי.