בנסיעה בתחבורה ציבורית נעימה וממוזגת, אישה ניהלה שיחת טלפון רמה בואכה צרחנית.
מצד אחד אני מודע מאוד לחשיבות המרחב האישי, התלת מימדי, האקוסטי ובכל מובן אחר. מצד שני, אני ממש לא אוהב להגיד לאדם מסויים מה לעשות או לא לעשות. הפתרון בדרך כלל הוא באמירה (או כתיבה) אוניברסלית, לגופו של עניין ולא לגופו של מישהו. בצורה כזאת, מי שמודעים יתחזקו אולי במודעותם ויפיצו אותה ומי שלא כל כך, אולי יקחו לתשומת ליבם.

מצד שלישי ואחרון, במצבים חריגים אני בכל זאת מעיר משהו. והאתגר הוא כיצד להעביר את המסר בצורה הכי פחות פוגענית והכי מכבדת.

 
אחד האמצעים הנפלאים ביותר לפתור אתגרי תקשורת מעין זה הוא ההומור. מי שמזלם לא שפר עליהם ועוקבים אחריי מספיק זמן כדי לספוג הטפות בעניינים שונים ובכללם על טבעונות למשל, יודעים כבר שבעיניי הומור הוא הוזלין של הבשורות הקשות. ועניינים כמו בעלי חיים וטבעונות, דתות ולאומים, מסורות והרגלים, הם עבור רבים תכנים לא קלים, שלרוב בני האדם קשה לערער ולחשוב עליהם מחדש. אז הומור.

סימנתי בעדינות לגברת עם האצבע שאני רוצה להגיד לה משהו, כמצביע בכיתה. כשהרחיקה לרגע את הטלפון מאוזנה בסקרנות אמרתי "יש מישהו שם מקדימה שלא שמע את המשפט האחרון, את יכולה לחזור על זה?"
למראה הפתעתה והבעת אי ההבנה שלה, עזרתי לה לפענח את כוונתי עם חיוך קטן, אז הבינה. היא אמרה "אוי סליחה" והמשיכה את השיחה בכמה עשרות דציבלים פחות.

אני לא יכול להגיד שזה תמיד עובד יפה אבל הומור הוא אחד הכלים הטובים ביותר שיש לנו. והבונוס: שלא כמו בשאר הדרכים האפשריות, נהנים במהלך השימוש בו. 

 
הוסיפו הומור לחיים. האתגרים והקשיים לא בהכרח יעלמו אבל גם לא יעלבו.