פעם אחת היה לי כואב ממש. ממש עד כדי כך שלא יכולתי לדבר.

זה מדהים. אני לא יודע להסביר את זה וזו הייתה הפעם היחידה שזה קרה לי.

נפרדתי מאהובה. פרידה קשה, כואבת. שוברת.

הייתי הרוס שבועות.

החלטתי שאיני יכול להתמודד עם זה יותר לבד.

הייתי צריך עזרה.

המקום היחיד שיכולתי להרשות לעצמי היה מחלקת בריאות הנפש באיכילוב.

קבעתי תור לפגישת בירור.

הגעתי לשם בבוקר הפגישה רגוע ושקט לגמרי.

המתנתי בשקט בחדר החיצוני מקווה לבדיקה ע"י פסיכולוגית נחמדה.

לא היה לי קשר רגש עם גברים.

קיוויתי שזו תהיה אישה.

התבדיתי.

נכנסתי לחדר קטן, שולחן קטן, שני כסאות וחלון.

בחור צעיר ישוב מעלעל במה שנראה כמו תיק רפואי. כנראה שלי. הייתי מטופל שלהם פעם, מזמן.

לא הכרתי אותו. אחרי כמה שאלות הכרות וברור פרטים אישיים הוא התרווח בכיסאו, נשען לאחור והפנה אלי מבט מצפה.

-היא עזבה אותי, הספקתי לומר ופרצתי בבכי.

הייתי המום. לא הבנתי מאיפה זה הגיע.

לקחתי הרבה אויר. ממש הרבה, וניסיתי לומר משהו, אבל כלום.

יצאה לי יבבה. כל כך התביישתי. כל כך הייתי בטוח שאני חזק כמו קיר, בלתי פגיע. שהייתי מופתע. חייכתי בהתנצלות ובמבוכה מול המבט הסבלני של הפסיכולוג הצעיר ושוב ניסיתי לומר משהו, אך לא יצא כלום.

השתנקתי, נחנקתי והוצפתי בדמעות.

בכיתי והתייפחתי כמו הגיע סוף העולם, כאילו הייתי בן חמש.

לא יכולתי להפסיק לרגע. להסביר, רציתי לספר את הסיפור.

רציתי להתנסח, לדבר בבגרות עד כמה זה הכאיב שהיא הלכה,

להיות מרוחק , טיפה זחוח ושווה נפש. רציתי להתנהג קול, רגוע, גבר גבר - יצא לי ילד - טוטאלי.

ישבתי שם במשך ארבעים דקות ובכיתי כפי שלא האמנתי שאני מסוגל.

בכיתי על עצמי ועל ילדותי המבוזבזת.

בכיתי על חיי שחולפים סתם, בלי תכלית.

בכיתי על כל האהבות העצובות שהיו לי ועל כל הנשיקות שהפסדתי.

בכיתי על זה שאני בוכה ובכיתי בגלל שלא יכולתי להפסיק

כל העטיפה האיכותית שהבאתי מהבית והניסיון, התמסמסה בדמעות של תמהון.

עד שהפסקתי פתאום. זהו. יבש המעיין.

הפגישה נגמרה. השתתקתי.

למעשה לא אמרתי כלום וכשהבכי נפסק פתאום, פחדתי לדבר.

פחדתי שהבכי יחזור.

קמתי והלכתי. לא אמרתי שלום, לא אמרתי תודה.

מאז לא בכיתי כמעט.

עכשיו, כמעט עשר שנים אחרי הבכי הזה, אני נזכר בו בגעגוע.כבר עשר שנים.

אני ממש מקווה שזה עוד יקרה ושיהיה לי על מה לבכות.