כותרות TheMarker >
    ';

    פתיחה

    ארכיון

    0

    הקונה מטטה

    0 תגובות   יום שני, 1/7/19, 14:58

    כאשר אני מקבל  רכב שיש לו כמה רמות גימור ו/או מנוע למבחן אני נכנס לסוג של התלבטות.

    האם אני צריך לכתוב על הרמה הבסיסית ביותר ממנה אפשר לעלות ככל שהפנטזיה והמחיר מאפשרים? או ללכת ישר על הסף העליון היוקרתי, זה שיש בו את מקסימום התוספות  והכוח כדי שגם הקורא הממוצע יהיה שותף להתלהבות שלי?

    והנה היום קיבלתי לידי את היונדאיי קונה דגם הבסיס והפעם נדווח מלמטה.

    127,700 שקל (על הכביש) ומכאן רק עולים.

     

     
    38 ק"מ בלבד העיד מד האוץ בקונה פרמיום השחורה שחיכתה לי בשישי בבוקר בסוכנות יונדאיי ברחוב יגאל אלון.

    מה דעתך על קטיף דובדבנים בצפון? שאלתי את אפרת שותפתי למסעות המוטו-קולינריים בשנים האחרונות.

    את מה שלא הספקנו לשתף עם הילדים שלנו אולי נוכל ליישם עכשיו, בבגרותנו? צירפתי תירוץ משכנע.

    והיא, מ'כפת לה? זורמת עם הרעיונות שלי ומתייצבת אצלי מוקדם כהרגלה.

     

    שמנו על מכשפת הניווט את המושג קטיף דובדבנים בצפון וקיווינו לטוב.

    על מערכת המולטימדיה (שארחיב עליה את דעתי בסוף) שיקפנו את הטלפון של אפרת עם אפליקציית apple car, היא, בתפקיד האחראי על המעטפת המוזיקלית (להלן אחמ"מ) עטפה אותנו בלהיטים דביקים מלפני כמה עשורים ששנינו אוהבים, מנוע הטורבו העוצמתי הצטרף בזמזום שקט וכמעט לא מורגש, שבעת ההילוכים דילגו בחדווה, בקרת השיוט (הרגילה) נקבעה על הסף החוקי ובאווירה עולזת פנינו צפונה, אל הקטיף הגדול.

     

    על כביש החוף התעורר בי חשק לדגום המלצה.

    כחובב חומוס מושבע אני פתוח להמלצות, אם כי קשה לדעתי להוריד קיסר שמולך ללא עוררין, אבל אני פתוח למגוון דעות ומוכן לשמוע.

    על חומוס אבו עלי בפורדיס שמעתי דברים טובים, לכן על כביש החוף סטיתי ימינה להיווכח במו פי.

    סמטאות הכפר פורדיס הסמוך לזיכרון יעקב המו אדם, צפוף כאן מתנועת קונים ומבלים, למסעדה חנייה צמודה לאורחיה מה שמקל בהחלט.

    חומוסייה משובחת על סמך ניסיוני היא כזאת שמוכרת אך ורק את המעדן. מסעדה שיש בה יותר פריטים בתפריט תתקשה להפתיע.

    ככה זה.

    אם אתה טוב במשהו אחד תתמקד בו, ורק בו. זהו טיפ שנכון להרבה תחומים ותמיד צודק.

    המסעדה מרווחת ויש בה הרבה מקום לסועדים, בניגוד למקדשי חומוס מוכרים כאן שקט מאד, מלצר חרישי מביא את המנות בזריזות.

    הפיתות שהוגשו היו בשרניות, אבל לא חמות. כדורי הפלאפל סבירים, והחומוס, לא שהוא גרוע, ממש לא. אבל לומר שהוא בליגת האלופות ?

    לא הייתי מניח ראשי על זה.

    לפחות המחיר שפוי, המסעדה נקיה והשירות מהיר.

    שמתי לב שאנשים שפוקדים את המקום יותר ממני מבקשים גם עלי גפן ממולאים.

    אולי הם יודעים משהו שאני לא.

    בינתיים הסתפקתי בציון המתון 8 בסולם אבו מסבחה.

     
    ברשימת אתרי החובה שיש לי במלאי יש כל מיני מקומות של "בהזדמנות".

    אחד מהם זה תל חצור, שנמצא על כביש הגישה לאיילת השחר על כביש 90 בואכה קריית שמונה. 

    אין ספור פעמים חלפתי בקרבת האתר ובכל פעם נשבעתי ש"בפעם הבאה שאעבור כאן". תמיד היו לי דברים אחרים בסדרי העדיפויות. היום העדפתי את האתר.

    בכניסה שואל אותנו נציג רשות הטבע והגנים אם אנו חפצים בסיור מודרך על ידי מתנדב וללא תשלום, בתחילה חשבתי שנסתדר לבד, אך משראיתי את המדריך המתנדב ראובן גלילי יושב בצד ומגרש זבובים, החלטתי להיענות להצעה שהתגלה כנכונה, חשובה ואפילו מהנה עד מאד.

    ראובן, פנסיונר חביב מלא ידע כרימון, מעביר לנו סיור פרטי מודרך באתר הארכיאולוגי הגדול ביותר בישראל.

    אנו למדים ממנו רבות על ההיסטוריה המורכבת של האתר, על חשיבותה של העיר עם השנים, על הממצאים שהתגלו בה החל מחפירותיו של יגאל ידין ואילך ועל מה שמתרחש כאן כיום.

    רשות הטבע והגנים עוברת מהפיכה של ממש בכול הגנים והאתרים הלאומיים, מנגישה אותם לכלל הציבור, משפרת ומייעלת והופכת כל אתר לפנינה של ממש, עם הרבה ידע ואמצעי הסבר מתקדמים שהופכים כל ביקור לחוויה מלמדת ומעשירה.

    ומילה טובה ומיוחדת מגיעה גם וכמובן על השירותים באתר.

    נהנינו למצוא חדרי שירותים מבריקים, מצוחצחים, שמורים ומתוחזקים ברמה גבוהה למרות שמדובר באתר שפוקדים אותו מטיילים רבים. 

    לא מובן מאליו, ושאפו לצוות המקום.

     

    חזרנו אל כביש 90 שממשיך צפונה ואל התחנה הבאה, שגם היא תמיד הייתה בבחינת "הפעם הבאה".

    דרך כורכר כבוש מובילה את הבאים מצומת הכניסה לחורשת טל אל אנדרטת אסון המסוקים ליד שאר ישוב.

    האסון הזה, שצרוב בליבו של כל אזרח ישראלי מונצח כאן באנדרטה מכבדת בעוצמתה השקטה.

    האנדרטה מעוצבת כגן סלעים דוממים הטובל בתוך מרחב פורח ומים זורמים, ומעצים את התחושה של חיים ממשיכים למרות הכאב והחלל.

     

    הכביש העולה אל רמת הגולן עובר בעוד אתר אותו לא פקדתי מעולם - תל פאחר מצפה גולני. (הכניסה דרך ציר הנפט, כביש צר, משובש ומזכיר רכבת הרים בהיותו גלי ולא שטוח.)

    האתר הזה בו התחולל קרב עקוב דם במלחמת ששת הימים ובו זכה קרוב משפחה בעיטור העוז על לחימתו שם, מעורר מחשבה על אותו יום.

    כפי שניתן לראות ממצפה גדות  (שנמצא דרומית לכאן על קו השיפולים המערביים של רמת הגולן) שהיה גם הוא מוצב סורי בשנות השישים של המאה הקודמת, גם זה חלש על כל העמק, ומפה ניהלו הסורים את הקרבות על המים עם מדינת ישראל והציקו לישובים הסמוכים, ומכאן ההכרח שהיה לכבוש את המקום ולהסיר את האיום הקבוע.

    רק קצה קצהו של הדמיון יכול לקחת את המטייל, ולנסות להעביר את התחושה של הלחימה בתעלות הצרות של המתחם המבוצר הזה שנשמר ברובו כפי שהיה באותן שנים.

     

    כביש 99 העולה ומתפתל כנחש בהר עד לישוב מסעדה, מאפשר לקונה להפגין את יתרונות המנוע החזק, ומאה שבעים ושבעה סוסים בועטים לוקחים את העליות האלה בקלילות, והרכב נטוע במרכז הנתיב בדבקות מעוררת ביטחון.

    צריך יותר מזה?

     

    לאורך הדרך העולה מפוזרים שלטים המזמינים את הטייל המבקר לסור לקטיף דובדבנים כאן ושם, אנחנו משום מה החלטנו להגיע אל מושב אודם.

    בכניסה לישוב שלטי ענק שמכוונים לא רק לקטיף כמו לעוד פעילויות ואטרקציות שיש כאן.

    כפי שציינתי בהתחלה מדרך הטבע והרעיון שמאחורי זה הוא לקחת את חווית הקטיף בעיקר אל הדור הצעיר שילמד מנין מגיעים המוצרים שהם רואים בסופרמרקט, אולם מה שמפתיע בביקור שכזה כי כל מי שמגיע נדרש לשלם כניסה למטע (25 שקלים לאדם)  ועוד תשלום על כל קילו פרי.

    לא רק שבעל המטע חוסך את עלות תשלום הפועלים אלא הפועל שקוטף משלם על הזכות הזאת, וכפועל יוצא המוצר שמחירו בשוק איקס עולה כאן למשפחה פי חמש או שש, וזאת לטעמי הוצאה מיותרת.

    אין לי בעיה עם תשלום עבור הפרי, (שזה מובן וברור) הכניסה בעייתית מבחינתי.

    אני לא טיפוס חסכן אבל לא אוהב להיות פראייר.

    ויתרנו על התענוג, והחלטנו לבדוק איך ניתן לפתור בסביבה את בעיית הרעב שהתעורר לפתע.

    (יכול להיות שמתוך התשוקה לדובדבנים שלא באה על סיפוקה נפתח הרעב הפתאומי הזה?)

    מכל האפשרויות (שטרם בדקתי בסביבה הקרובה) בחרנו להגיע אל חוות ג'ילבון. מסעדת בשרים שצמודה למחנה החטיבתי של חט' 188.

    12 דקות נסיעה מאודם אל המקום הנמצא על כביש 91 דרומית מנפח.

    לו בימי כשריונר ברמת הגולן הייתה מסעדה כזו צמודה לבסיס (או אפילו סתם בקרבתו) מן הסתם הייתי מגיע רחוק יותר, מאידך לאלו שמשרתים כאן היום יש אפשרויות טובות יותר לגוון את האוכל הצה"לי.

    מגרש חנייה גדול שאין בו מקום לחנות מעיד על פופולאריות של מקום.

    המארחת החיננית מזמינה אותנו להיכנס אל המסעדה שיש בה המולת סועדים. משפחות שלמות מגיעות לכאן, וכנראה יודעים גם למה.

    תמורת 75 שקלים אפשר לקבל כאן המבורגר בשרני ומשובח, עם תוספת בצד וכוס בירה קרה. 

    יש כמובן ארוחות גדולות ומורכבות מזו אבל כדוגמא למזון מהיר טעים וסביר (ופתוח בשבת) המקום עונה על כל הצרכים.

    עסקה הוגנת ביותר ומומלצת. 

     

    30 המעלות של חום שמלוות את כל מסענו היום הן סיבה מצויינת להתרענן במקום צונן וכיפי על אם הדרך.

    בחרתי להגיע אל עין אקליפטוס שיש לו שם נוסף עין אמפי, אולי בשל המדרגות הבנויות בצורת אמפי תיאטרון ויורדות אל תוך המים.

    מים קרים בעין אמפי, מפעם לפעם כשאני מגיע לבריכה הפתוחה הזאת על מימיה הצלולים נדמה כי מישהו מוריד את טמפרטורת המים עד לסף הכאב המגיע עם חוסר תחושה בכל איבר הבא במגע עם המים. 

    דגים קטנים מנקרים בעדינות את כפות הרגליים, ונותנים טיפול בחינם היכן שבמקומות אחרים משלמים על התענוג בכסף.

    מכאן נקיים ורעננים אנו חוזרים אל המרכז.

     

    הקונה בעלת מנוע 1.6 ליטר טורבו גמאה בסוף השבוע הזה כ-50 ליטרים של דלק שהספיקו ל- 700 קילומטר לערך, מה שהניב צריכה ממוצעת של 1:13.5. 

    לא רע, בהתחשב שהנסיעה הייתה ברובה בכבישים מהירים, מחוץ לעיר במצב נהיגה קומפורט. (יש גם מצב אקו חסכוני, ומצב ספורט)

     

    ומילה או שתיים אני חייב על מערכת המולטימדיה.

    פגשתי כבר מרשימות מזו, ידידותיות מזו וקלות לתפעול מזו שיש בקונה כמערכת מקורית של היצרן, ואפילו במבחן קודם שערכתי עם ה- i20 הייתי מלא תשבחות למערכת הקונקטד של יונדאיי.(https://dvashlife.blogspot.com/2019/01/blog-post.html)

     

    נתקלתי כאן במערכת שנתקעה, לא זיהתה את הטלפון אחרי יציאה מהרכב, וגם חיבורים באמצעות כבל דרך אפליקציה לא זרמו בקלות.

    אולי זה אני שזקוק לעוד קצת זמן כדי להתרגל או בעיה מקומית וספציפית, אבל הפרט השולי הזה מעיב על מכונית מוצלחת מהנה ונוחה מאד.

     

    ישנם אנשים שגורם זה לבדו מהווה שיקול האם לרכוש מכונית ספציפית או לא.

     

    14,000 שקלים מפרידים בין דגם הבסיס פרימיום 2x4 לבין דגם פריסטיג' 4x4 היוקרתי שניצב בראש תת הדגם, שבאים לידי ביטוי במערכות בטיחות מתקדמות, בעיצוב, ופריטים כגון גג שמש פנורמי, גודל צמיגים, כניסה חכמה ועוד.

     

    בסך הכול הכללי הייתה לי חוויה טובה ומהנה עם הקונה, או כמו ששרים בסרט מלך האריות של דיסני – אקונה מטטה, שפירושו בשפת הסווהילי האפריקאית – אין דאגות, הכול בסדר.

     

    כזו היא הקונה.

     


    ירון הולנדר (ואפרת)

    יוני 2019 

    יונדאיי קונה פרימיום  2x4, 

    1.6 טורבו, 27 קג"מ. 177 כ"ס.

     

     
    חומוס אבו עלי, פורדיס

    תל חצור

    אנדרטת נספי תאונת המסוקים, שאר ישוב.

    תל פאחר – מצפה גולני.

    חוות ג'ילבון – מסעדת בשרים.

    עין אקליפטוס, עין אמפי.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      רשימה