כותרות TheMarker >
    ';

    פוסטים אחרונים

    "אחרים" ?!?

    5 תגובות   יום שני, 1/7/19, 17:57

    שעת ערב מוקדמת,רוח נעימה של אמצע קיץ חולפת על פנינו נושאת בחובה ריחות מחטי אורן ואיזוב. ולרינה ואני פוסעים זה לצד זה בשדירת העצים שליד קפה רחל החדש לא חדש שניפתח ברחוב, כורסאות ושולחנות פזורים סביב ואנשים עם פנים מחייכות פונים אחד אל עבר השני, כמו מוצאים נחמה במבט, בשתיקה, בחיוך. שלווה נעימה עוטפת אותי , צועד במתינות נושם עמוק את אווירו המיוחד של הקיץ הירושלמי, נהנה מחברתה הנעימה של ולרינה.

    "טאו", יכולתי לשמוע את קולה של ולרינה עטוף בהירהור עמוק. הסתכלתי לעברה, היא נראתה מהורהרת וטרודה. שתקתי. מהכרותי ארוכת הימים עם ולרינה ידעתי שלוקח לה לעיתים זמן לתרגם את המחשבות הרצות בראשה למילים. היא הרימה את עיינה והביטה בי, כאילו מחכה למילים שיבואו להלביש צורה למחשבות. "טאו", אמרה שוב ונעצרה מהליכתה, עמדתי סמוך אליה הושטתי לה את ידי ויחד פסענו אל עבר הספסל הקרוב.

    המישפט של ולרינה שכמו הופסק באמצעו  המשיך והתנגן "יש ילד אחד בקבוצה שלי  טאו, שהוא שונה משאר הילדים, הוא מתלבש אחרת, ומדבר אחרת ופשוט נראה אחרת מאיתנו, הוא קצת נראה כמו... כמו..." היא היססה לרגע כאילו שואלת את עצמה אם להמשיך את המישפט או אולי, כמו בלוח גדול למחוק את כל המילים ולסגור הכול, לשתוק..   . חיכיתי כמה רגעים, וכשראיתי שולרינה ניקלעה לסוג של מבוך שקשה היה לה לצאת מימנו... אמרתי... "התחלת להגיד שהוא קצת... אחר" .. מקווה שהמילים יפתחו מקום ולא יסגרו. "מה אחר בו, ולרינה, את.. חושבת שהוא שונה?" שתיקה ארוכה השתררה עד שלפתע אמרה ולרינה "כן" , ובהיסוס  מסויים מלווה במעט  כאב היא אמרה.. "הוא מתנהג קצת כמו בת, ומתלבש קצת כמו בת.." היא שתקה, כאילו הרגישה שכול מילה שיוצאת מפיה כבדה כל כך אסורה, בעלת מישקל רב כל כך עד שקשה לה להביא את עצמה לדבר.

    " ומה את חושבת על זה ולרינה" שאלתי. "שזה מוזר", אמרה ולרינה, ושוב חזרה ואמרה, "מוזר". עיניה עקבו אחרי יונה שטיילה באדישות סביבנו מנקרת פיסות לחם אקראיות שניזרקו למענה מעוברי אורח.

    "אבל.. " היא המשיכה ואמרה בטון בוטח "הוא חבר טוב, נעים לי להיות איתו, הוא מאוד חכם ויש לו תמיד דברים חכמים כאלה להגיד שרק הוא יודע אותם ואף אחד אחר לא. אני מסתובבת איתו הרבה. לפעמים, אנחנו יכולים שעות להסתובב בחצר וזה אף פעם לא משעמם. הוא מדבר איתי על דברים שילדים אחרים לא מבינים אותם, כמו למה נכחדו הדינוזארים, והמפץ הגדול... ודברים כאלה שאני אף פעם לא שמעתי ואף ילד לא דיבר איתי עליהם לפניו. וגם.." היא נעצרה לרגע משטף הדיבור שלה... "הוא גם תמיד יודע שאני עצובה ואף פעם לא משאיר אותי לבד כשקשה לי. הוא תמיד יודע איך לשאול אותי בדרך שאני יכולה לענות ולשתף...אמרה בשקט, באהבה.

    "חברים כאלה אין הרבה" אמרתי.

    "אני יודעת", אמרה ולרינה. יכולתי לשמוע בקולה כמה היא מעריכה את החברות שלו איתה.

    "אין לו הרבה חברים", היא המשיכה, 

    "ויש הורים שלא כל כך אוהבים שהוא בא אליהם הביתה... גם אמא שלי טאו... הסתכלה עלי בעינים עצובות כשהוא בא, היא לא אמרה כלום, גם אחרי שהוא הלך, פשוט שתקה, כל הזמן, היא אפילו לא שאלה אותי איך קוראים לו.."

    הלב שלי התכווץ למישמע סיפורה של ולרינה, ישבתי לידה נבוך ונעדר מילים.

    " למה זה כל כךמשנה איך מישהו מתלבש או מדבר...? " שתקנו דקות ארוכות, מחשבות רבות התרוצצו במוחי, אלף מישפטים עלו ונפלו ולא הצלחתי לברור מתוכם אף אחד שיוכל לספק אותי עצמי ובטח לא את ולרינה. 

    "אני באמת לא יודע" אמרתי בורר בקפידה את מילותי, "לאנשים מאוד קשה לקבל דברים ששונים מהם", התמהמתי לרגע, שוקע שוב לבור המחשבות. 

    "הם אוהבים שהכול יראה אותו דבר", אמרה ולרינה בשקט. "אתה חושב שזה...," היססה לרגע אם להמשיך, "שזה..." ניסתה שוב, היא הרימה את מבטה וסתכלה עלי כמו ניסתה לשאוב כוח מהמבט שלי ואז עזרה אומץ ואמרה - "אתה חושב שזה ביגלל שהם פוחדים, זאת אומרת כשהם רואים משהו שונה... אתה חושב שזה גורם לאנשים לפחד"?

    "למה", שאלתי, "למה שזה יגרום לאנשים לפחד"

    "כשאתה רואה מישהו מתנהג אחרת מימך..."  התחילה לשאול והפסיקה, כמו ניסתה לארגן מחדש את השאלה בתוך הראש,"תגיד" היא שאלה בהיסוס מסויים, " 

    " כן" אמרתי. 

    "זה מפחיד אותך" ?

    התבוננתי בולרינה, עינה השואלות גרמו לי לחזור ולהתבונן לתוך עצמי. אני פוחד? שאלתי את עצמי בכנות רבה. לרגע עצמתי עינים, הידידות ביני לבין ולרינה הייתה מבוססת על אמירת האמת. למרות שעולמי עולם מבוגרים ועולמה עולם של ילד, כרתנו בינינו ברית לא כתובה, שתמיד נאמר אחד לשני את האמת האמיתית שלנו. בלי זיופים. בלי לצבוע בלי לנסות ליפות.

    היא לא האיצה בי. היא ידעה שגם לי, כמוה, לוקח זמן להלביש מחשבות במילים.

    חזרתי ופתחתי את עיני הבטתי לעברה. 

    "כן" אמרתי, "גם אני קצת חושש כשאני רואה מישהו שהבחירות שלו, צורות ההתנהגות שלו שונות משלי ושונות מאחרים." התפלאתי כמה קשה היה לי להודות בפני עצמי באמת הפשוטה הזו.

    "ולמה טאו" " למה אנשים פוחדים מדברים ששונים מהם? למה הם לא יכולים להסתכל פשוט פנימה לתוך הבן אדם לראות מי הוא ולא להתחשב באיך שהוא נראה בחוץ. אני יודעת שזה קשה לאנשים וזה לא ביגלל שהם לא רעים".

    "נכון" אמרתי , "אני מאוד מסכים איתך, זה לא קשור לרוע, ביכלל לא, זה פשוט ככה.. אולי באמת ביגלל פחד... אני גם לא ממש מבין בעצמי, על עצמי, למה זה כך.."

    "אולי", אמרה ולרינה בהיסוס מסויים, "אולי כי אז זה גורם להם לחשוב בשקט בשקט לעצמם, מחשבה שקטה כל כך שגם הם בעצמם בקושי שומעים..." היא שתקה לרגע כמו נעצרה כדלי לקחת אוויר על מנת להיות מסוגלת לתת חמצן למחשבה שניסתה להיוולד בראשה. 

    " לחשוב על..." שאלתי מסוקרן מאוד.

    " על כל הדברים שהם היו רוצים לעשות ולא מעיזים, על כל החלומות שהם קברו... מפחד.. ביגלל מה שאחרים יגידו או יחשבו...  אולי זה לוקח אותם לבית הקברות של החלומות, ולכן הם מפחדים? ובמקום להיות עצובים על עצמם על כל מה שהם אוהבים לעשות ולא עושים הם ניבהלים פוחדים וכועסים על אלה שכן...? אולי..?"

    בפעם המי יודע כמה, עמדתי נידהם מול אמירותיה הכנות והפשוטות כל כך באמיתותן . ככה פשוט בלי פחד, כמו שהמחשבות באות, כך הן נאמרות, בלי צנזורה, בלי צבע , פשוט כך מחשבות כנות.

    "בית קברות לחלומות.." חזרתי אחריה מהרהר בעומק הפשטות של האמירה, "בית קברות לחלומות"...

                                                         ***

    היום הלך והחשיך, כוכבים ראשונים החלו לצוץ בשמיים עטורי הצבע...

    כמו ניסה אלוהים להגיד לנו לכול צבע יופי משלו... ואנשים, כמו  צבעים, במארגי צבע יוצרים את ההרמוניה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/7/19 08:10:

      יעל יקירתי נשיקה

      שבתי להצמיד כוכב אהבה

      וחיבוק אוהב ענקי אומנם הוא וורטואלי אך מעומק הלב

        8/7/19 00:12:

      צטט: יעל.. 2019-07-08 00:11:43

      "בכל גיל אנחנו נושאים איתנו מיתוסים, סטיגמות, דעות קדומות ושאר ירקות"

      אכן..

      "כולנו ריקמה אנושית אחת חיה"

      תודה חיוש יקרה על מילותיך הח(כ)מות!

       

        6/7/19 10:37:

      יעל יקרה לי נשיקה

      סליחה על תגובתי המאוחרת כאן

      כמו תמיד בכתיבתך המיוחדת דרך הדמויות, 

      בכל גיל אנחנו נושאים איתנו מיתוסים, סטיגמות, דעות קדומות ושאר ירקות

      אמה של ולרינה - במבט העצוב ובשתיקתה העבירה לבתה את המסר

      שהחבר של בתה השונה לא שווה כל התייחסות אפילו לשאול אותו לשמו 

      ניצנים רעים כאלו הם אלו שמשתרשים עמוק בתודעה עוד מינקותנו

      תודה יקירה על המסר שהעברת לנו בכתיבתך הנהדרת והמיוחדת לעורר אותנו למחשבה

      ולשנות את דרכנו אם מעדנו בראייה שלנו את האחר או השונה

      חיבוקים אוהבים

      אשוב לכאן במהרה להצמיד גם כאן כוכב אהבה

      שבת טובה ושקטה

        2/7/19 17:50:

      ניפלאה שרי, 

      אמסור לה 

      באהבה

      נשיקה


        2/7/19 13:58:

      נפלא... פשוט להתמוגג מולרינה שלך,
      כזו מיוחד, חכמה וחדת אבחנה.
      ואת כותבת שתענוג לי לקרוא.

       

      נראה לי שזה יתאים לולרינה חיוך

      ''

      תגובות אחרונות

      פרופיל

      יעל..
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין