דיכוטומיה
פמיניזם ופוסט מודרניזם שתי צורות של שיח - המבקשות לתת זכות דיבור לחלקים משותקים בסובייקטיביות שלנו: המבט הנשי "המינורי" מול המבט הגברי שמייצג את המרכז. זהו מצבו של המבט הפוסט-מודרני המודע לפעולת ההתבוננות ולמשבר הייצוג שהיא יוצרת. גם הפוסט מודרניזם וגם הפמיניזם מביע חוסר אמון כלפי מוסד הפילוסופיה כמכשיר של הבנה ותיקון בעולם. שתי התנועות מבקשות לפתח פרדיגמות שעיקרן "ביקורת ללא פילוסופיה". 
לפעילות הזאת לפי ריצ'ארד רורטי תיקרא בשם "שיחה"CONVERSATION הפער בין הצדדים הצטמצם בהגמשה בעמדותיהם של "השותפים בכוח". בשלבים היותר מאוחרים שנות ה -70 המאוחרות, עבר הפמיניזם מיעדיו הפרגמאטיים והפוליטיים לעמדות יותר עמוקות בתחום הביקורתי. חוד הביקורת לא הופנה רק נגד קיפוחה המעשי של האישה בתחומי החיים השונים, כי אם שאף להרחבה סימבולית של טווח ההתבוננות. במסגרת זו נבדקה הנשיות כסמן, כמטאפורה וכדימוי בתוך הסימיוטיקה של התרבות. לדוגמא: תיאוריה חדשה שהוצע לצורך העניין (הג'נדר) הבוחנת תבניות של סטיגמות תרבותיות, שהודבקו לביולוגיה הנשית והגברית. בתוך מסגרת דיון זו תיארו כיצד נכתבים ההבדלים המיניים, וכיצד הם פועלים בתוך התרבות של הצריכה. תבנית זו עוסקת החל מהדימוי הנשי בספרות (הכתובה בידי גברים או נשים) וכלה בדימוי הנשי כפי שהוא משתקף בתרבות הפופולארית, בתקשורת, ובפרסומת. הנשיות מורכבת מסדרה של שוניות ה - DIFFERENCES שאינן רק מיניות, גזעיות, כלכליות או תרבותיות. 

מדובר כאן על מכלול רחב של כל המרכיבים ביחד ובהיעדר מכנה משותף ביניהם. מגמה זו שלטת בראייה של הפמיניסטית ג'וליה קריסטבה ושל התיאורטיקנית המרכזית בספרות ובקולנוע - תרזה דה לאורטיס. לדעתם הפמיניזם הוא מהלך בן שלושה שלבים: 

א-הנשים דורשות גישה חופשית ל"סדר סימבולי" - לסדר תרבותי המתבטא בשפה. זהו פמיניזם ליברלי שמרים את דגל השוויוניות.

ב - הנשים דוחות את "הסדר הסימבולי" לטובת החופש החדש לשונות - הבלטת "האני 
הדמיוני", "האני האחר", וזהו פמיניזם רדיקלי.

ג - הנשים דוחות את הדיכוטומיה בין הגברי לנשי כדיכוטומיה השייכת לתחום המטאפיסיקה, שרק מתוכה מתקיימות זהויות טהורות מסוג זה. 
פאזה אחרונה זו מקרבת את הפמיניזם לביקורת התרבות נוסח דרידה. הדיכוטומיה שנוצרת כאן היא לא רק של ה"שוויוניות" מול ה"קיפוח" אלא אף של ההבדלים מול השוויוניות. אנו ניצבים בעולם הטרוגני מטושטש. הפוסט-מודרניזם היינו הלם הגילוי כי אנו חיים בתרבות שאינה נשלטת על ידי מרכז אחד.

אנו נמצאים בעיר אינסופית שמורכבת מסכום פרבריה ונעדרת מרכז. יוצא אפוא כי מרכז או עיר זהה לסכום שימושיה, רחובותיה, שכונותיה, חיי אנשיה, זהו אוסף ההופעות. גם הפוסט מודרניזם וגם הפמיניזם ראו עצמם לכל אורך הדרך כדובריו הנאמנים של אותו "אחר". הם ביקשו להציב אתגר בפני השיח ההגמוני ולחתור כנגדם מבפנים. הפרגמטיזם הפוסט-מודרני נושא אותו בשורה של שחרור, שחרור מתופעות מודחקות, שהוגדרו כנעדרות זכויות - שנמנע מהם הייצוג, הרפרזנטציה.
בכך הופך השיח הפוסט-מודרני לבעל בריתו הטבעי של השיח הנשי. שניהם ממקדים את הסתכלותם בשולי ובמודחק, שניהם פותחים פתח לריבוי של מיני שיח הטרוגניים, ומציעים חלופה רצינית לדיכוטומיה הישנה פרבר /מרכז, שוליים/אמצע וכו'. 
שניהם חותרים להבלטת "הממד הגופני" של הידע המופשט ושל התיאוריה הקוגניטיבית עצמה. מבקשים דרך לפרוץ החוצה כדיבור ולא כנארטיב על הדברים... כך נפתחת דרך לאופני שיח שונים. ליוטאר טוען ומראה כיצד סיפורי שיח של העברת ידע משפיע על התרבות לא פחות מסיפורי העל הגדולים והמופשטים. ליוטאר מכנה שיח זה - לדעת להרגיש, לדעת לחיות. 
הפוסט מודרניזם מדגיש את אפקט המסגרת שמתוכו אנו מתבוננים בעולם המנתץ את אבני הגבול בין הבדוי לאמיתי. בין התקף לבין האפשרי, כדי למצוא וליצור אזור חדש של השפעה משחררת. החופש הפוסט-מודרני מאפשר ליצור אסתטיקה שונה. בעולם שהגבולות והניגודים הבינאריים טושטשו. האישה מבקשת לברוח מן המלכודת של ההגדרה הבינארית. כלומר האישה כניגודו של הגבר, ומבקשות לזכות במעמד משלהן. 

עתה רוצה האישה להשתחרר מתלותה בנרטיבים אחרים ומן ההפנמה העצמית המזוכיסטית של התרבות הסקסיסטית והשוביניסטית. כאן נקודת המפנה לשחרור מן הראייה הדיכוטומית: טבע נשי מול תודעה גברית, אמוציונאלי מול רציונאלי, מוכל מול מכיל, כובש מול נכבש.
כפי שגורסת ג'וליה קריסטבה לאישה אין ברירה אלא להניף את דגל "האחר". בסופו של דבר, גם הפמיניזם וגם הפוסט-מודרניזם יוצאים מנקודת מוצא משותפת, המדברת על משבר הייצוג בתרבות המערב. שתי התנועות תנסנה לחשוף את "הסכמי הכוח" שיצרו את שלטון היחיד הממושך של הפאלוצנטריות הגברית, כלומר - על הזיקה בין הפאלוס לבין הידיעה, שלטון וכח. השאיפה המשותפת תהיה ליצור דה-מיסטיפיקציה של מיתוס זה באמצעות שחזור ההיסטוריה המטושטשת. 
הנטייה תהיה להעניק לאשה זכות לייצוג עצמי שלא באמצעות או בתלות למערכת אחרת ובקביעה כוחנית של משטר האמת. הדיכוטומיה של האישה לעצמה או האישה כאלגוריה המועלה לממד אשלייתי אל דרגת קדושה מגלה את האישה כנוכחות ביומורפית שאין לה דמות של בשר והופכת לדמות מיתולוגית, האם הדבר לטובתה. בוויכוח הפמיניסטי בסוף שנות ה - 70 טענה איריגארי ואלן סיקו דווקא אל השיח הגופני הרגשי והחושני, כמאפיין של כתיבה נשית. כתיבה שבא לעמוד מול הכתיבה המופשטת, הרציונאלית של הגבר. מכל מקום כל ניסיון לצמצם את הנשיות להגדרה נגדית מול ההגדרה הגברית נידון מראש לכישלון. נקודת המבט והראות של הפוסט מודרניזם- נגמר עידן הדיכוטומיה.