כותרות TheMarker >
    ';

    הסרטן של אשתי - פרק שני: הסבל והתקווה שנכזבה

    0 תגובות   יום שלישי, 2/7/19, 22:53

    המכתב האחרון של לאה

     

    כשבאתי לבקר את אשתי, בבית החולים, במחלקה האונקולוגית, היה לי ברור שמדובר במקרה סופני. אחרי שנה וחצי של טיפולים קשים, צילומי ה-CT שלה הראו שהסרטן התפשט בכל גופה.

    מרותקת למיטה, חלשה ומחוברת למכשירים. הלב שלה תפקד גרוע, אי ספיקה ומים בריאות. הדבר גם גרם לה לקושי עצום לדבר. אי אפשר היה להבין מה היא אומרת. זה האשפוז השני שלה, עם הבעיה הזאת, אחרי שמהאשפוז הקודם, של כשבוע, השתחררה רק לפני עשרה ימים. עכשיו חזרה שוב לבית החולים, ונראה שהבעיה שלה לא הולכת להיפתר.

    הרגשתי את הסבל שלה, כל לילה כשחזרתי מבית החולים, התקשיתי להירדם. הסבל שלה ישב לי על הנשמה, כמו עננה שחור ומדכאת. הרגשתי מועקה בחזה, לחץ שבא בעקבות מצוקה נפשית.

    למרות כל אלו, בסוף היא זכתה לישועה, לקץ הסבל. כשמצבה החריף והיא כבר הייתה מחוברת למכונת הנשמה חדישה (עם מסכה ולא עם צינור לגרון) היא החזיקה מעמד רק עוד יומיים. יומיים קשים מנשוא, שהגבירו עד מאוד את הלחץ שלי, עד שכמעט שקעתי בתהומות הייאוש. רק האמונה שהמוות אינו הסוף, שיש גן עדן, הצליחו להציל אותי.

    יום לפני שמצבה החריף, כאמור, קיוויתי שתוכל לפחות לקום מהמיטה ולשבת. רק לזמן מועט. הבנתי את הרצון שלה להימלט ממיטת החולי, שהייתה למעשה, המיתה שלה. פשוט להימלט משם ולחזור הביתה, לחיים... כאמור היא לא יכלה לדבר, ואי אפשר היה כבר להבין מה היא אומרת. אז נתתי לה עט ונייר ובקשתי שתכתוב. איכשהו הבנתי את רצונה העז לצאת מבית החולים. היא כתבה על הנייר בכתב מאוד לא ברור. אבל היה נדמה לי שראיתי שם את המילה לנסוע... פתאום תקפו אותי פחדים ישנים נושנים, פחדים של ילדות. של ילד שגם כל כך סבל כשאושפז פעם בבית חולים וכל כך רצה הביתה....

    השורות שכתבה, בכתב כל כך לא ברור, צעקו אליי. הם ביטאו את כאבה הגדול, את ההשתוקקות שלה להימלט ממיטת חולייה, להימלט מהמחלה, להימלט מהמוות.

     

    קשה למות

     

    שתי המילים שאמרה לגיסתה, עשו לי חור בלב שלא הצליח עד היום להירפא. שתי המילים שאמרה, כשהייתה מאושפזת כבר במצב גרוע במחלקה האונקולוגית באסף הרופא: קשה למות. שתי מילים שאמרה, כשכבר היה קשה לה מאוד לדבר, והיה עוד יותר קשה להבין את אשר אמרה.

    לי לא הייתה אומרת אותן. אני זוכר עוד בתחילת הנישואין, שהיה זמן לא רב אחרי שאביה נפטר גם מסרטן. ניסיתי לנחם אותה כשעלה הנושא, אבל היא הגיבה בקרירות והסתייגות. לרוב היה לה מצב רוח לא טוב ולא היה קל לתקשר אתה.

    אבל עם גיסתה פיתחה מערכת יחסים יותר קרובה. לה היא כן אמרה את המילים הנוראיות הללו: קשה למות. איזה מזל שאתי היא נהגה אחרת. כל התקופה הקשה שמחלת הסרטן התקדמה והכתה בה עוד ועוד, ומצבה הדרדר, מעולם לא בכתה. רק פעם אחת ראיתי דמעות בעיניה. כאשר אשפזתי אותה שנית, בחדר המיון באסף הרופא והיא הייתה זקוקה לכך שיחליפו לה, כי לא נתנו לה לקום מהמיטה, חיברו אותה למכשירים. אבל גם אז, לא ממש בכתה. אבל הדמעות המעטות עשו לי רע מאוד. מזל שלא בכתה ממש ומזל שיותר לא התלוננה. זה אפשר לי לנהוג בטבעיות, להישאר שקוע באשליה של "הכול בסדר". להיאחז בשגרה. זה נתן לי כוח לטפל בה ולהיות צמוד אליה, כאשר כבר היה קשה לה מאוד לתפקד בבית.

    גם בבית החולים היה לי קשה מאוד. אבל בזכות זה שכמעט שלא התלוננה, יכולתי להעמיד פנים שהכול רגיל. להציע לה אוכל, לעזור לה, להביא לה דברים ולעשות, לעשות, ולא לחשוב ולא לשקוע בייאוש.

    כשבסוף ממש, הגיע למצב שחיברו אותה למן מכונת הנשמה (למזלי לא פנימית, אלא רק מסכה על כל הפנים) הייתי ממש הרוס. לא רק שלא הצלחתי ליצור אתה קשר מילולי, מה שהיה מאוד קשה בימים האחרונים, אלא הקשר הפך בלתי אפשרי. שלא לדבר על אפשרות להושיב אותה. הדבר היחיד שהציל אותי, כאשר הבנתי שהיא ממש קרובה למוות, זה האמונה שלי בחיים שאחרי המוות. אני מאמין בבורא עולם, בכוח עליון, חיובי, אוהב ומנחם, שקיים. אני מאמין שהנשמה היא מעל ומעבר לסבל האנושי, בעלת עוצמה בלתי ניתנת לתפיסה.

     

    שני ניסיונות הצלה אחרונים

     

    את שני הניסיונות האחרונים, להציל אותה, באמצעות הרפואה האלטרנטיבה, עשיתי כשכבר ידעתי שזה מאוחר מדי.

    זמן רב, לפני כן, ניסיתי לשכנע אותה לנסות מטפלת טבעית מצוינת, שמאוד עזרה לי והרשימה אותי ביכולות שלה. הבעיה שהיא גרה ברמת גן והיה די קשה להגיע לשם.

    הדבר השני, היה רופא שהתמחה ברפואה כלומר גם ברפואה רגילה וגם בשילוב של רפואה אינטגרלית. שיטות ריפוי אלטרנטיביות. הוא אפילו היה חבר באגודה למלחמה בסרטן ויועץ לחולי סרטן.

    אצל הרופא הזה, קבעתי תור מראש והגעתי אליו בספיישל מיוחד מראשון לציון. אשתי כבר הייתה במצב די קשה והתהלכה בקושי. אבל בכל זאת לקחתי אותה אליו, מתוך תקווה למצוא משהו שייתן לה לחיזוק, אולי תתאושש קצת.

    התאכזבתי קשה מהרופא הזה. מסתבר שהוא קיבל בעיקר חולי סרטן שרצו ממנו מרשמים לקנאביס הרפואי. הטיפול שלו הסתכם בשמיעת מצבה ועיון בבדיקות שלה. נראה היה בעליל שהוא סתם מושך זמן ובסוף אמר, שכמובן הוא יצטרך לראות אותה שוב, כדי לקבוע משהו. הוא גם אמר שהוא צריך לראות את הצילום CT PET שהיא אמורה לעבור. לא עזרו בקשותיי שייתן לה משהו, מהדברים שיכולים לחזק אותה בינתיים. יצאתי ממנו בידיים ריקות...

    למטפלת הטבעית, שמאוד האמנתי בה, הגענו גם כן עם ספיישל מיוחד. בקושי רב אשתי עלתה מספר קטן של מדרגות. הנשימה שלה לא הייתה בסדר. איכשהו הצלחנו להגיע אליה וגם לחכות בחדר מדרגות, עד שיגיע תורנו. היא עשתה לא את הטיפול הרגיל שלה, שהוא לפי דעתי, מאוד אפקטיבי. וגם טענה שהצליחה להוריד לה את הנפיחות מהרגליים, שנבעו מההצטברות של מים בריאות שלה, שהיה חמור מאוד.

    אבל אשתי אפילו לא הצליחה להיכנס לרגיעה, שתמיד הטיפול שלה השרה עליי. ממש לא הרגישה כלום. ובהמשך לא ראיתי שום שיפור במצבה.

     

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      בולוג
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארווין קליין: מדוע קראתי לבלוג שלי בולוג